משל האבוקדו


מאיפה להתחיל

כל כך אני רוצה לכתוב את הטוב כדי שאוכל לכתוב את הרע ולהתפלש בעצמי קצת ולסחוט לעצמי רחמי מקלדת- שאולי אדלג על הטוב רק כדי לפרוק קצת כי לא קל לי.

כבר כמה חודשים עברו מאז הצטרפה הגורה למשפחה שלנו, והיא חייכנית וטובת לב. נולדה סקרנית עירנית ופטפטנית, ומאז רק חידדה את התכונות האלה בעצמה. איפה שיש התרחשות- מפציע פתאום הפרצוף הקטן שלה. די מדהים בהתחשב בזה שהיא לא זוחלת עדיין. היא פשוט מטה את הגוף שלה ושל מי שמחזיק אותה וגוררת אותו לאקשן.


פצפונת קיבלה אותה בחשדנות מובנת, שלרגעים חששתי שתיהפך לכעס. לשמחתי הרבה הכעס הופנה כלפי ולא כלפי גורה. לעיתים היה זה זעם סמוי, לעיתים מרומז, ולפעמים פשוט אמרה לי "לא להניק את הגורה!". עניין ההנקה קשה לה (לפצפונת) מאוד. לדעתי אין שום סיכוי שהיא זוכרת שינקה בעצמה- אבל ההתכרבלות שלי עם תינוקת חדשה מאוד לא מקובלת עליה. במיוחד שאני נעשית עצבנית מאוד כשפצפונת מטפסת עלי (בכוונה) כשאני מניקה. ככל שסשן ההנקה קשה יותר לגורה ולי- כן גדלה הסבירות שפצפונת תחליט לטפס עלי ולהקשות את הכל עוד יותר. וזה ממש ממש נורא. תוסיפו לכל העניין קיץ מהביל וזיעה- ותקבלו את המפלצת שאני הופכת אליה כשאני מתפרצת על פצפונת שתרד ממני כבר. זה באמת נורא.


הגורה עוררה בפצפונת סקרנות מן הרגע שנחתה כאן. היא חיכתה וציפתה שתצא מן הבטן שלי, ופתאום היא פה. תחילה התנהלה במרחק מה ממנה, ואנחנו לא לחצנו. לאט לאט התקרבה. השתדלנו לא להתערב. ומתישהו קרה הדבר- ועכשיו הן שתיהן צמד חמוד ומצחקק. אין לי מושג איך התמזל מזלי- אבל יש ביניהן יחסים מדהימים וקרבה ראויה לציון.

הן ממש בפירוש מעדיפות להיות ביחד. זה הדהים אותי לגלות שפצפונת ממש רוצה שגורה תשכב לידה במיטה כשאני מקריאה לה סיפור לפני השינה. לא העזתי אפילו להציע את זה בהתחלה כי ברור היה לי שזו הטריטוריה שלה ולכן אין לי סיכוי להכניס לשם את התינוקת. ופעם אחת לא היתה לי ברירה כי שתיהן תבעו אותי ורק אותי- והצעתי מתוך התנצלות לפצפונת שגורה תצטרף אלינו למיטה- ומאז זה דבר קבוע. פצפונת מבקשת את אחותה, ואחרי הסיפור אני שרה לשתיהן פזמון ליקינטון תוך כדי שפצפונת מלטפת את הגורה בחיבה. נכון לפעמים אני צריכה להרגיע את הרוחות כשהגורה שולחת יד לפצפונת ותוקעת אותה בטעות ברעמת התלתלים שלה, או כשבתמימות גורה נוגעת באחד החפצים היקרים ביותר לליבה של פצפונת- פצפונת מגלה אליה סבלנות מרשימה.


זה די מדהים וחתיכת תענוג לראות איך הן מתחברות. אני מיד נאלמת דום כשהן מתחילות לפטפט ולצחוק יחד (כן כן ממש כך!!!) לא רוצה להרוס את הדבר הנפלא הזה שמתרחש לנגד עיני. פצפונת עדינה איתה, יודעת שהיא קטנה ושצריך להיזהר. זה כל כך יפה לראות. פצפונת מצחיקה את הגורה, ושתיהן צוחקות צחוק מתגלגל וערב לאוזניים. לרוב אני מבינה את הבדיחה, ולפעמים- כמו שהזהירו אותי- אני אפילו לא מבינה מה מצחיק- אבל הן כן.
ברור לי שהרבה פעמים פצפונת ממש מעדיפה שאגיע לבד, בלי גורה. וברור לי שזה לא קורה הרבה. לפעמים גילי נשארת עם העגלה ואני מגיעה לאסוף את פצפונת מהגן בלי הגורה. בפעם הראשונה שזה קרה היא הסתכלה בי בהשתאות ושאלה אותי "גורה בתוך הבטן?" שזה מקסים.


ועדיין- כשגורה היתה עם חום והיתה מסכנה ועצבנית- לא היה דבר ששימח אותה יותר מאשר לראות פתאום את אחותה חוזרת מהגן. ואחר כך כשפצפונת חלתה מה שהכי שימח אותה היה לצחוק עם אחותה.

אידיליה.

בערך.


א' ואני מהלכים על פי תהום, כמעט תמיד מרחק הערה אחת שלו או שלי מריב מריר ועייף שמכלה את הסופ"ש. זה מתיש וקשה ולמרות שאנחנו מדברים על זה ("בואי לא נריב עכשיו כל הסופש" או "בדיוק באתי להגיד לך שעברנו סופש בלי לריב! כמעט, כמה חבל") אנחנו לא מצליחים למנוע את זה. אני כלבה כן זה נכון אבל א' גם לא בדיוק מראה איכפתיות כלשהי לזה שכל העולם התהפך עלי.


זה נורא נורא קשה. אף פעם לא היינו ככה, לדעתי גם לא כשפצפונת נולדה. ובעיקר אין לנו זמן לדבר על שום דבר. אני לא מתכוונת לשיחות נפש שחסרות לי- אלא לדברים בסיסיים בהרבה- לחשוב רגע איפה אנחנו בסופש, או מה אוכלים מחר, או כל דבר שהוא לא משימה מיידית דחופה בוערת.



כן אנחנו צוחקים על זה הרבה ולעיתים אני אומרת לו "אתה דווקא די נחמד! אנחנו צריכים לשבת לקפה מתישהו" ושנינו נאנחים אבל זה לא כיף אוקיי זה ממש ממש קשה והומור לא מספיק כדי לצלוח את ים המרירות וההאשמות ההדדיות הזה. אני כועסת עליו נורא רוב הזמן, כנראה הרבה יותר ממה שמגיע לו  ותמיד יש לי נאום מוכן על קצה הלשון  כמה שהוא לא בסדר- אבל אף פעם אני לא מספיקה לדבר איתו על זה. וככה אני הופכת מרירה ומגעילה ואני רק שונאת עת עצמי על זה ועדיין כועסת עליו.



הוא לא רואה אותי, הוא לא  רואה שאני סמרטוט, הוא לא מעריך את ההקרבות שלי וקשה לי עם זה. קשה לי לשמוע אותו אומר שלא יצא לו לעשות ספורט כבר שבוע או משהו- כאילו בן אדם פאקינג תראה אותי לא עשיתי ספורט חודש. או שהוא מתלונן שלא ישן בלילה (באמת????? איך אפשר להתלונן על זה לאישה שמניקה בלילות), או לפני כמה זמן שהוא לא הספיק לשתות את הקפה שלו (!!!!!!!) מי זוכרת מה זה בכלל קפה אני לא מבינה את התלונה.
ואז הוא נעלב "רק לך מותר להתלונן?" ואז אנחנו רבים וחוזר חלילה.

הבעיות שלנו עמוקות הרבה יותר מזה לצערי. לפני איזה חודש הוא בא והתחיל לספר לי על מאמר מרתק שהוא קרא על דחיסה של קבצים ואני רק הנהנתי בעייפות כי זה רחוק ממני שנות אור עכשיו והוא נעלב! נעלב שאני לא רוצה לדבר על דחיסה של קבצים. אמר שהוא רק רצה לדבר איתי על משהו נחמד כי אנחנו כבר כמעט ולא מדברים. והנושא שהוא בחר זה -אני חוזרת- דחיסה של קבצים! מאמר אקדמי! אני לא זוכרת לוח הכפל מרוב שאני תשושה זה גם כלכך לא מעניין אותי כרגע, לא ישנתי יותר משעה וחצי רצוף כבר ארבעה חודשים- איך אפשר לחשוב שאני מעניינת לדבר על זה אלוהים.

גם לפני שבועיים אמר לי "את רואה הכל דרך הקושי שלך" ואני השתוללתי מזעם קדוש כי זה נכון וכי זה פאקינג הגיוני שאני אראה ככה את הכל.

והוא לא מקל עלי. אני עדיין צריכה להיות אחראית על הדברים הקטנים האלה שהוא לא למד לעשות כאדם בוגר כמו לקנות לעצמו בגדים בזמן לכתוב לעצמו אירועים משפחתיים של דודים שלו בלו"ז או לשים את הטלפון שלו במקום שהוא ימצא אותו עוד חמש דקות- אלו דברים שאין לי כוח להתעסק איתם אבל אין לי ברירה וזה מרגיז אותי ממש. אין לי פנאי מנטלי לזה.


והיתה לי יום הולדת. ואני לא טיפוס של ימי הולדת. ופצפונת המתוקה גילתה על זה שבוע קודם, ממש בצאת יום ההולדת של סבא שלה שהיא התרגשה ממנו כאילו היא מתחתנת. איך שהיא גילתה היא פנתה לא' ואמרה "אבא ואני נכין לאמא עוגה!" (לאפות עוגה או עוגיות זה הבילוי המועדף עליה, כשהכנו עוגה לסבא וקישטנו היא לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות וחשיבות) וא' התקשר אלי נבוך באותו יום מהעבודה ואמר הוא צריך שאקנה לו את המצרכים אז קניתי והם הכינו לי עוגה וזה היה באמת מאוד נחמד. וא' הגיש לי את המתנה ומרוב הלם נפלט לי "זאת המתנה שלי" שהוא פירש לא נכונה כהתלהבות. חשוב לי לציין שאני ממש לא טיפוס שמצפה לקבל מתנות ביום הולדת, א' הוא היחיד שנותן לי מתנה ביום הזה והוא היחיד שאני נותנת לו ביום הולדת שלו. אני לא מצפה למשהו יקר או מפוצץ. ממש ממש לא. פשוט זיהיתי את השקית ו.. א' הביא לי גרביים.מה אני פאקינג דמבלדור כן אני אוהבת גרביים אבל הוא לא הביא איזה משהו מיוחד, סתם גרביים צבעוניות מחנות גרביים מגניבה ליד העבודה שלו. נעלבתי כל כך. ולא אמרתי מילה. הכל נעשה לצאת ידי חובה. היחידה שבאמת התאמצה בשבילי זאת פצפונת המתוקה. ולכי תעשי עניין מגרביים.


בכלל הכל די בכאוס מכל מיני סיבות. יש כל מיני לחצים כמו דירה שאנחנו מחפשים ומטפלת שאנחנו צריכים לחפש. ויש עלינו הרבה. בעיקר- סוג של כפו על א' לנהל. א' מאוד מאוד טוב בעבודה שלו. טוב מדי. לא יכל לעשות עבודה קצת מחורבנת שיבחרו מישהו אחר לנהל- לא. רק אותו. דקה אחרי שאני יולדת. הוא ממש בלחץ ואני באמת מבינה אותו ועושה את המקסימום שאני יכולה להקל עליו כדי שיתפנה לזה ויהיה עסוק רק בזה. הוא אכן עובד כמו חמור.


ואז אם זה לא מספיק הגיע אוגוסט. רעדו לי השחלות מהמחשבה שאבלה ימים שלמים בסוף אוגוסט רק אני לבד עם הבנות. ל א' לא נותרו ימי חופש וכאמור הוא מנהל גדול עכשיו, ועד כה אני אמנם מבלה איתן איזה ארבע שעות ביום לבד אבל בדרך כלל א' שם בנקודות הקריטיות של ארוחות מקלחות והרדמות. לא הייתי מסוגלת לדמיין שהוא יגיע רק בערב לעזור לי, אחרי שאשעשע אותן יום שלם בלי גן.

איזו תמימה הייתי.


בשבוע האחרון של אוגוסט, כשאני עוד לא התנסיתי ביותר מיום אחד כזה הודות להורים המדהימים שלי- א' חלה בקורונה. אוגוסט. אין גן. א' סגור בחדר השינה שלנו חולה, ואני ישנה על הספה בסלון ומטפלת בפצפונת בגורה ודואגת להאכיל את א'. שבוע שלם. אין לי מילים לתאר את זה. זה היה נורא. ואז כשא' סופסוף יצא מבידוד (כמובן שיצא מאוחר כי המשיך להיות חיובי)- כל המאמץ ירד לטמיון כי גורה נדבקה ממנו בקורונה. לא בכיתי כשגיליתי כי כבר לא נותר בי כוח וגם עכשיו אין בי כוח לבכות על זה.

כל הזמן שהוא ספון בחדרו ואני תולשת שיערות וצורחת על פצפונת על לא עוול בכפה בעוד גורה צווחת לתשומת לב ואני מנסה להבין איך אני מאכילה את כל האנשים האלה שתלויים בי- כל הזמן הזה וכל מה שהיה לו להגיד אלו הערות בונות.פעם אחת נפלט לו משהו חיובי אבל זהו. באמצע השבוע קיבלתי הודעה שאמור להגיע אלי משלוח מתוק ומייד חשבתי שחברות שלי רוצות לשמח אותי. לא העליתי על דעתי שא' ישכיל לעשות את זה- אבל הוא הפתיע ובגדול.

ואז הוא יצא מהבידוד וגילינו יום אחרי שלגורה יש קורונה, והוא לא אמר כלום, ואז אמרתי שהוא יצטרך לקחת ולהחזיר את פצפונת לגן כי הגורה תהיה בבידוד ואז הוא אמר "אני לא מאמין לא הייתי עכשיו שבוע בעבודה" ורציתי להרוג אותו שהתינוקת שלנו נדבקה בקורונה וזה הדבר היחיד שמצער אותו. ואיזה תמימה הייתי לחשוב על מי לוקח או מחזיר מהגן כי ברור שבעודי נעלבת ממנו פצפונת העלתה חום אף היא ופסטיבל אוגוסט ללא גן נמשך אל תוך ספטמבר בתגבור של פצפונת וגורה חולות. למען האמת ברגע כתיבת שורות אלה עדיין לא יצאנו לגמרי מהלופ המחורבן הזה.


וזה לא שאין לי זמן לכלום אוקיי אני מניחה שמישהי נמרצת ממני וטובה ממני היתה מוציאה את המירב מפרקי הזמן הנדירים בהם היא אדון לעצמה. נגיד הערבים בהם אני מרוחה על הספה עם הסלולרי (איכס) או חצי שעה נדירה ומתוקה של שקט בצהריים. מישהי שהיא לא אני היתה מוציאה את המזרן יוגה שלה ומתרגלת נשימות ומתיחות, מכינה  לעצמה משהו מזין לאכול. אבל אני רק נרדמת על הספה. זה המקסימום שאני מסוגלת להוציא מהסיטואציה. זה מן הלך רוח עייף ולא יעיל. אולי אצליח להסביר את עצמי בעזרת כף האבוקדו.

אותה כף עם אבוקדו שדחפתי למדיח בליל אמש- כשאני יודעת בוודאות שגם אחרי שהמדיח יעבוד יישאר עליה אבוקדו- כי מדיח לא מוריד אבוקדו- והנה היא עכשיו כאן מולי כשהמדיח נקי והיא מלאה כצפוי באבוקדו. ואני מוציאה אותה מסלסילת הסכום ומעבירה אותה לכיור כדי שאשטוף אותה, רק כדי שעוד כמה שעות בערב כשאסדר מדיח אשים אותה שוב עם אותו אבוקדו בדיוק שלא טרחתי לנקות ממנה- במדיח. וככה הכף עם האבוקדו עוברת ארבעה וחמישה מדיחים למרות שאני יודעת וגם הספקתי להיווכח שכך הדבר- המדיח לא ינקה ממנה את האבוקדו- אבל אין בי את הכוח הנפשי לעשות את הדבר הנכון ולשטוף אותה ידנית. (מאז כן שטפתי אותה ידנית אבל כבר באותו יום פתחתי אבוקדו חדש ו… כן. עוד כף אבוקדו.)


וכל זה כדי להתחמק מלכתוב שאני אמא איומה ונוראה לפצפונת, שאני מפלצת זעם מתפרץ, שבשבוע הנורא ההוא שאגתי עליה בלי הפסקה ימים שלמים. שאני יכולה לרחם על עצמי ולהקל ולומר שהסיטואציה היתה בלתי אפשרית, אבל שום דבר לא משנה את העובדה שצרחתי על הילדה שלי צרחות איומות. כן היא העירה את אחותה בכוונה אחרי ששברתי איתה את הגב במנשא. אבל עדיין.


והיום א' נסע בערב לחתונה והשאיר אותי שוב עם פצפונת עצבנית ועייפה וגורה עם חום. ואני בטראומה רצינית מימי סוף אוגוסט וכואב לי הגב רק מלחשוב על לשים אותה שוב במנשא בחוסר ברירה. ופצפונת לא שיתפה איתי פעולה ואני לא צעקתי עליה אבל כן דיברתי בתקיפות. והיא היתה כל כך מסכנה. ובסוף בסוף אחרי שצלחנו את האמבטיה כשהגורה צווחת לידינו מעייפות ופצפונת בהתקפי זעם, וסיפור ולילה לילה כשהגורה עצבנית על הידיים שלי, שתיהן היו במיטות שלהן ופצפונת קראה לי. באתי אליה והיא אמרה לי באלו המילים שוברות הלב "אני כל היום רציתי אותך" וזה היה כמו משקולת של עשר טון שמישהו זרק לי פתאום על הלב. אז זחלתי למיטה הקטנה שלה, ליטפתי חיבקתי נישקתי התנצלתי ונרדמתי איתה שם לשעה מחבקת ומלטפת, ולא רציתי לקום.

9 תגובות על ״משל האבוקדו״

  1. נשמע נורא קשה 😦 וזה גם נשמע שאת נורא לבד שם ואין שם עזרה מסביב. ממש מצטערת בשבילך :/
    יש לך תוכנית מתי גורה נכנסת למטפלת? אולי לפעמים הפתרון הוא לפתוח טבלת ייאוש עד שכולן חוזרות למסגרות :/

    אהבתי

    1. האמת היא שאני מקבלת המון עזרה מההורים שלי, פשוט מן הסתם ברגע שהיינו בבידוד הם לא יכלו לעזור. וזה בסדר כולם עוברים את זה אני מניחה.

      כן מול א אני אכן מרגישה הרבה פעמים לבד, ואני בטוחה שגם הוא מרגיש ככה וזה ממש מבאס.

      בתקווה שנמצא לה מטפלת היא תתחיל איתה עוד חודשיים. אני לא ממש מחכה לזה כי אני לא צופה הקלה בעומס כשאחזור לעבודה.

      אבל אלו פשוט החיים עם שתי ילדות קטנות כנראה, אין על מה להתלונן.

      אהבתי

  2. החלק הראשון של הפוסט המיס אותי. באמת זכית והן זכו, שהן קשורות ככה אחת לשניה בכזה גיל צעיר.
    ובעיקר רציתי להתקומם כנגד האמירה שמישהי שהיא לא את היתה מצליחה לנצל את מעט הזמן הפנוי כדי לעשות משהו מועיל. זה לא נכון. גם עם ילד אחד בחופשת הלידה שלי, הייתי מוצאת את עצמי נמרחת מול הטלפון או הטלויזיה במקום לעשות משהו "מועיל". צריך המון פניות נפשית כדי להשקיע באוכל בריא ומזין ולשמור על כושר, ופשוט אין לך את הפניות הזו כרגע. זה הרבה מעבר לזמן פנוי. גם היום, עם בסך הכל ילד אחד בן ארבע, אני צריכה להיאבק כדי להצליח לא להימרח, ולהשקיע גם בעצמי את מה שמגיע לי שאני אשקיע בי. ואני לא תמיד מצליחה. וזה בסדר. תהיי יותר סלחנית ואדיבה לעצמך. נשמע שאין ממש מישהו שרואה אותך כמו שאת צריכה שיראו אותך. אז לפחות תראי את עצמך.

    אהבתי

    1. תודה מישהי. באמת זכיתי וזה כל כך כיף להתבונן בהן יחד.
      אני יודעת שאת צודקת, זה באמת נכון. בדרך כלל אני לא ביקורתית כל כך כלפי עצמי. אולי זאת תוצאה של השהות המחרפנת בבית בבידוד ועוד בידוד וכו'. זה באמת לא נורא, אולי אצליח לחזור לעצמי כשדברים יתאזנו.

      אהבתי

  3. אני לא יודעת איך לשכנע אותך אבל אני כל כך מבינה ומזדהה, ומן הסתם הייתי עושה כמוך, או גרוע יותר, ואני בטוחה שאין 'מישהי טובה ממך' שהייתה מנצלת את הזמן יותר נכון. חוסר שינה מתמשך עם שתי ילדות קטנטנות זה תיק נורא כבד, ומשטר הקורונה רק עושה את הכול יותר קשה. אני משוכנעת שגם לך וגם לפצפונת וגם לאבא שלה יש סיבות טובות, ובסך הכול אתם מנסים לשרוד איכשהו בתוך צבת לוחצת של נסיבות, ואם לשפוט לפי העובדה שהילדות שלכן כבר חברות טובות, כנראה אתם עושים כמה וכמה דברים בסדר.
    יכולה להבטיח – מניסיון – שזה ישתפר. שתיהן עוד יעשו קואליציה נגדכם ההורים, ויפקדו עליכם להפסיק להציק להן. ואז תוכלו לנוח והכול ייראה יותר טוב:)

    אני בכלל לא מכירה אותך ולא כלום, ובכל זאת שולחת חיבוק.

    אהבתי

    1. תודה עדה, נכון שאנחנו לא מכירות אבל אני קוראת אצלך לא מעט ונראה לי שיש לך פרספקטיבה טובה יותר משלי, ויותר נסיון ממני. אז מעריכה מאוד את הדברים שכתבת.
      אגב כבר יש סימנים לקואליציה ברורה כששתיהן מסרבות לישון ורוצות לשחק. אני נהנית מזה מאוד.

      אהבתי

  4. סוף סוף כתבת!. חיכיתי לזה ואני מקווה שהכתיבה הקלה עליך ולו במעט את הקושי היומיומי המאוד לא קל ופשוט. גם אמא לשתיים וגם זוגיות, זה לא קל, בטח לא בחופש הגדול ובטח לא כשא' חלה בקורונה ואח"כ גם הקטנטונת. לא פשוט בכלל… אני חושבת שאת חייבת למצוא זמן ולדבר עם א', אני כבר מזמן הבנתי שאם לא אומרים להם בצורה ברורה, זה פשוט לא יקרה. זה כמו שריר, צריך ללמד אותם לקנות פרחים או לקנות מתנה ביום הולדת או להגיד מדי פעם סתם "כל הכבוד ותודה רבה לך". חוץ מזה, את אמא נהדרת. אל תפלי לשם, גם אם גערת וגם אם כעסת, גם אם בכית או נאנחת בייאוש.. זה רק אומר שאת אמא אנושית, שיש לך מצבי רוח ואת רגישה, גם זה משהו שהן יראו וילמדו ותכלס, הקואליציה ביניהן זה הכי נחת שיש ❤

    אהבתי

    1. תודה מינה!
      האמת שהכתיבה הקלה עלי בטירוף… כמו תמיד. זה מצטבר ומעיק והכתיבה משחררת כל כך.
      א' ואני צריכים לדבר נקודה, אנחנו לא מוצאים לזה זמן😅😅😅 זה עד כדי כך. ואז כשכבר יש סופסוף חצי שעה אני לא רוצה לבזבז אותה על היעלבויות וריבים. אבל אני מסכימה שצריך להגיד. מתנות ומחמאות קשה לי לדרוש…
      אולי באמת מתישהו אגיד לו שאני צריכה לדעת שהוא מעריך אותי. והנה באמת שלח לי קופסת שוקולד ענקית כשהיה בבידוד. יכול להיות שאני מגזימה 🤷

      Liked by 1 person

      1. את לא מגזימה, את בתקופה רגישה והשיחה לא צריכה להתקיים מתוך כעס או תקיפה אלא דווקא בזמן שאת הכי רגועה כי אז דברים יאמרו בשקט ובטון רגוע. מערכות יחסים זו עבודה קשה 🙃

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s