החוק השלישי של ניוטון

"כאשר שני גופים נמצאים באינטראקציה של כוחות – הכוח אותו מפעיל גוף אחד על הגוף השני שווה והפוך בכיוונו לכוח שמפעיל הגוף השני על הגוף הראשון."

---

מסקנות חשובות- לעצמי, על פצפונת, על א' ועלי.

בכל הבלאגן של החודשיים האחרונים, פצפונת עברה להתנהג בצורה קשה ומרגיזה. הדרך הטובה ביותר לתאר את זה היא התנגדות. לכל דבר. כל בקשה מובילה לזעם, כל קביעת עובדה שלנו מובילה להשתטחות, טנטרומים בלתי פוסקים ופשוט התנגדות כללית אלינו.

הבקרים הפכו לסיוט לא ייאמן, כתבתי על זה. אבל גם כל שאר התחומים- הגמילה שהיתה סבירה לפחות עברה רגרגסיה משמעותית, אחרי שהיתה גמולה לחלוטין בגזרת הפיפי היא חזרה לפספס המון. עם הקקי תמיד היה לנו קשה אבל בחודשיים האלה היא פיתחה חרדה נוראית מתסכלת ושוברת לב מלשבת על הסיר כשהיא צריכה קקי, מה שהוביל אותה להתחכם לנו בלי סוף כדי למצוא שבריר שנייה של חוסר השגחה ולעשות בתחתונים. (היא יודעת שאני יודעת מתי היא צריכה, לכן לדוגמה כשהיינו אצל ההורים שלי היא קלטה שנרדמתי על הספה ומיד עשתה. אגב זה גרם לי להבין שהיא גמולה לגמרי- היא מסוגלת להתאפק גם יומיים ושלושה אם צריך, עד לשעת כושר. היא פשוט חרדה מהאסלה או הסיר.)

מבחינת אוכל- לא יכולה להגיד שבעבר היא היתה ממש אוכלת הכל, אבל היתה אוכלת מגוון סביר, אוהבת ירקות, מוכנה מדי פעם לטעום משהו חדש.בחודשיים האחרונים היא אכלה רק פיתה עם גבינה לבנה. זהו. סירבה לכל דבר אחר (חוץ מפירות ומתוקים כמובן).

מן הסתם עשיתי את הקישור לגיל שנתיים האיום, ומצאתי את עצמי מתלוננת עליה לאמא שלי, לא', לגילי. האשמתי את גיל שנתיים ואת האופי העיקש שלה, שתכלס אני כל כך מכבדת ואוהבת.

---

ואז, לפני שבועיים בערך, נרגענו מהלחץ. ואחת אחת התופעות האלה התחילו להיעלם. זה מדהים אותי. פשוט מדהים. ראשונים חזרו לעצמם הבקרים הרגועים. עדיין יש לעיתים ויכוחים וטנטרומים, אבל ההתנהלות הכללית שלי רגועה בהרבה, ושלה בהתאם.

אחר כך, פתאום, בבת אחת, ואני מקווה שזה באמת כאן כדי להישאר- פצפונת התחילה לעשות באסלה. טוב אולי שווה להתעכב על זה שלראשונה מאז שנולדה השתמשתי בשוחד, דבר שלא חשבתי שאעשה- אבל ההתאפקות שלה עם הקקי גרמה לה סבל אמיתי שלא יכולתי יותר להתעלם. אני חושבת שממש כאב לה, היא היתה ממש אומללה, וזה היה או שוחד או לאפשר לה לעשות בחיתול ולחזור אחורה. אמרתי לה שמי שעושה קקי בסיר או באסלה יקבל שוקולד. אמרתי את זה כמה פעמים בלי שנראתה השפעה, ואז, יום אחד, במקרה תפסתי אותה בדיוק ברגע והושבתי אותה על האסלה. היא כמובן התנגדה,אבל הפעם הרגעתי אותה ואמרתי לה שאם היא תעשה באסלה היא תקבל שוקולד. בלית ברירה היא עשתה שם, אבל לא בכתה, והיתה נלהבת לקבל את הפרס. מאז היא מוודאת איתי מדי פעם "פצפונת תעשה בשירותים תקבל שוקולד?" ויושבת מיוזמתה ישיבות ארוכות על האסלה.

כבר תקופה יפה (שבוע וחצי? שבועיים?) בלי פספוס אחד (אמן שיימשך ככה), ועם הרבה מוטיווציה לשוקולד. אני לא מתחרטת על כלום. השוחד הזה היה הכרחי.

ועכשיו, כך נדמה לי- לאט לאט היא חוזרת לאכול דברים שהם לא פיתה עם גבינה. א' ואני לא לוחצים, עושים את עצמנו לא רואים כשאנחנו מזמינים אותה לחתוך איתנו ירקות, ורואים שהיא מגניבה עגבניה לפה. נותנים לה יוגורט עם ירקות ומתרחקים כאילו לא מעניין אותנו מה תעשה עם זה, ונדהמים לראות שהיא אוכלת אותו בהנאה.

הבת שלנו עקשנית, וכמו שאומרים הרבה על גיל שנתיים- צריך לתת לה לרדת מהעץ בכבוד.היום אני מבינה שזה היה מטומטם, חסר כבוד, חסר רגישות ומעליב להגיב להתנגדויות שלה בהפעלה של התנגדויות חזקות יותר. זה מה שהוביל אותנו לסחרור הזה, המייאש. 

היא פשוט התנהגה כמו כל גוף- הפעילה כוח שווה בעוצמתו בכיוון ההפוך.

אז הנה אני רושמת לעצמי, מקווה שאין בזה באמת צורך- יש לי ילדה נבונה, חכמה, שלומדת מהר ומכירה טוב מאוד את החולשות שלי. כל ניסיון ללחוץ אותה כנגד רצונה עתיד להוביל לתגובה חריפה ממנה. היא לא נכנעת בקלות, והתנהגות קשוחה רק מקשיחה אותה יותר. אמנם אני קשוחה אבל היא לא פחות. 

סבלנות, ליטופים,טון רגוע, מגע מנחם- אלו משפיעים עליה אלפי מונים טוב יותר מצעקה, עקשנות, סנקציות. צריך לתת לה לרדת מהעץ בכבוד, להציע פשרה שתהיה מוכנה לעמוד בה. היא יודעת לנהל משא ומתן, צריך לכבד את זה. ובעיקר- צריך להודיע לה מראש מה הולך לקרות. להסביר לפני. לתת לה שהות להתכונן.

כמו שלהוציא אותה מהאמבטיה היה גורר צרחות אימים ובעיטות, אבל אם אני אומרת לה- "פצפונת, אנחנו עוד מעט נצא כי המים כבר קרים וצריך לישון". ואחרי כמה דקות אגיד "אמא סופרת עד עשר ואז יוצאים" – ואנחנו סופרות יחד ובסוף הספירה היא יוצאת בלי התנגדות.
העצמאות שלה חשובה לה. אסור לפגוע לה בתחושה הזאת. אם זה משהו מסוכן או לא הגיוני שהיא מבקשת לעשות- צריך למצוא שבריר קצה קצהו של דבר שניתן לאפשר לה והיא תתרצה. היא לא יכולה לקחת את האוכל מהשיש לשולחן. אבל כן אפשר לתת לה לפתוח את המגירה ולבחור בעצמה צלחת ולסחוב אותה בעצמה לשולחן. אי אפשר לתת לה לרדת לבד לגמרי בגרם מדרגות ארוך ותלול בכניסה לגן, אבל אחריו יש שניים קצרים ואותם מותר לה לרדת לבד. אי אפשר לתת לה לקפוץ במדרגות האלו, אבל בכל מדרגה אחרונה מותר לה לקפוץ למטה. היא לא יכולה לסחוב בעצמה את הסיר שמלא בפיפי לשירותים- אבל היא יכולה להחזיק את הקצה שלו ביחד איתי כשאנחנו צועדות לשם יחד. צריך תמיד למצוא משהו קטן לאפשר לה, וזה ירצה אותה.

ואני? אני נהנית מהילדה שלי, החכמה, המצחיקה, הסקרנית. מדהים אותי כמה הדבר שהכי מעניין אותה הוא פשוט לעשות איתנו את דברי היום יום הפשוטים. לבשל איתנו, ללכת איתנו לסופר, לצעוד איתנו ברחוב, להרכיב רהיטים עם אבא (לי אין כוח ויש לי הנדימן- מקווה שהיא תדע טוב ממני להשתמש במברגה), לאפות עוגה עם אמא, לפזר כביסה מקופלת לארון, לנקות את השיש, לטאטא את הרצפה-פשוט להיות איתנו ולעשות בדיוק מה שאנחנו עושים.

האמת שזה כיף גדול. אחת הרכישות המוצלחות שלנו היא מגדל למידה. חשבתי שעם הזמן היא תפסיק להתרגש ממנו, אבל עברה כבר חצי שנה (טעות שלא קניתי לה קודם…) והיא רק מבלה עליו יותר ויותר זמן. היא אוהבת לאפות איתי, ועכשיו עם הסכרת אני אופה הרבה בלית ברירה- אני מקפידה לחכות עם זה לשעות שהיא בבית כי היא כל כך נהנית מזה. היא מכירה את כל כלי המטבח, מזהה את החומרים ("קמח שקדים!" "קוקוס!" "שמן זית!"), דורשת לעשות בעצמה את השלבים שהיא יודעת ששמורים לה.

היא אוהבת גם לבשל, להיות לידי, אני מסבירה לה כל שלב כמו בתוכנית בישול- ובפעם הבאה שאנחנו מכינות את אותו מתכון היא מדי פעם מקדימה אותי ("מברשת!" היא אומרת בהתלהבות אחרי שאנחנו מסיימות להכין את הרוטב שנמרח על הדגים, מחכה מבחינתה לרגע השיא בו היא מקבלת את המברשת, הכלי האהוב עליה, ומלטפת באושר את הדגים עם הרוטב). האצבעות הקטנות שלה קולפות שום נהדר, והיא יודעת שזה התפקיד שלה והיא לא מוכנה לקבל אף חריגה מהטקס- מרגע שהוצאתי ראש שום מהמקרר היא מזכירה לי בלי הרף שהיא תקלף לבד. כשאנחנו סוחטות תפוז לעוגה היא ממתינה בסבלנות, יודעת שאחרי שאמדוד היא תוכל לשתות הישר מהקערה את המיץ שנשאר. 

כשרק עברנו לפה, ההורים שלי הגיעו לעזור בשישי. כשהיא חזרה מהגן עשינו הפסקה, שתינו תה על הדשא בחצר. זה היה יום יפה, פצפונת היתה מאושרת מהחצר החדשה ומהנוכחות של סבא וסבתא. מאז אמרה לי כל הזמן "סבא וסבתא יבואו ונשתה תה בחצר." חשבתי שזה חמוד ולא ייחסתי לזה חשיבות.

כעבור שבוע ההורים שלי הגיעו בשעת ערב מאוחרת. פצפונת קיבלה כמובן הארכה לשעת השינה, היא כל כך התרגשה שהם הגיעו. מתישהו הכנו תה, היא ביקשה, מהלתי לה קצת תה בכוס מים קרים, וכצפוי היא שפכה את זה על עצמה. היה מאוחר, היא היתה עצבנית והרבה אחרי שעת השינה שלה, ואנחנו חשבנו שהדבר ההגיוני לעשות הוא לקחת אותה למקלחת ולישון.

הבכי וזעקות השבר שלה כשנשאנו אותה מהשולחן לאמבטיה היו איומות, ולא פסקו גם כאשר כבר היתה באמבטיה, וסבא וסבתא בכבודם ובעצמם נדחסו שם איתנו. היא המשיכה לצרוח "תה! תה!" בגרון ניחר. זאת היתה השתוללות לא ברורה, משהו ממש העליב אותה עד עמקי נשמתה. 

באיחור מה הבנתי. התה עם סבא וסבתא בחצר נצרב כזיכרון כל כך טוב ונעים, שבועיים היא חיכתה שזה יקרה שוב. ואז כשזה כבר התממש- פתאום לקחנו אותה משם. היתה לה ציפייה כל כך עמוקה לרגע הזה- ואנחנו לא נתנו לה להנות ממנו. האמת עכשיו זה שובר את ליבי שלא הבנו את זה בזמן. שלא הבנו שכבר יש לה מוטיבים והתרחשויות שהיא מצפה להן בראש. 

אני מקווה שהיום אני חכמה יותר.

---

הקשר שלה עם ההורים שלי הוא הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. האהבה ביניהם כל כך מורגשת, פצפונת לא מפסיקה לחייך כשהיא איתם, והם מצידם מאושרים וצוחקים איתה בלי הפסקה. יש משהו כל כך טהור בקשר בין נכד לסבים- מזוקק יותר מהקשר עם ההורים. אצלנו יש גבולות, שגרה שצריך לשמור עליה, איסורים, דרישות. אצל סבא וסבתא יש רק כיף, פינוקים, חום אהבה צחוקים וכרבולים. אני יכולה להרדים אותה בליטופים אבל יוצאת בשלב כלשהו מהחדר, כ חשוב לי שתירדם לבד. סבתא שוכבת לצידה במיטה, מלטפת אותה ושרה לה עד שהיא נרדמת, סבלנית לפטפוטים שלה. אבא קונה לה ארטיק, אבל סבא יכול לבלות אחר צהריים שלם בלמצוא לה את הגלידה המושלמת.

אני תמיד מספרת לה שאנחנו נוסעים אליהם או שהם באים אלינו רק מעט זמן לפני- כי היא לא מכילה את ההתרגשות בידיעה, והולכת מיד לדלת בציפייה לצאת כבר או לראות אותם שם.פעם אמרתי לה שעוד מעט ניסע אליהם, והיא מיד התייצבה בדלת. צחקתי ואמרתי "רגע אמא צריכה לארוז תיק- בתגובה היא לקחת את תיק הגן שלה, דחפה פנימה את שני בקבוקי המים שלה ונעמדה שוב ליד הדלת, ממתינה לי. צחקתי "רגע את צריכה להתלבש". היא מצאה את הסנדלים שלה ונעלה אותם בחופזה, נעמדת שוב ליד הדלת.

ככה היא אוהבת אותם, אהבה טהורה מתוקה ומרגשת.והם אוהבים אותה כל כך. היא נכדה ראשונה, ולי נדמה שהם נולדו לסבתאות. כל עניינם רק לבלות איתה ולפנק אותה. אנחנו לא משפחה שקונה הרבה מתנות, אבל איכשהו זה לא תקף לגבי פצפונת. והיא מבחינתה נרגשת הרבה יותר מעצם נוכחותם מאשר מהמתנות. לפני יומיים כשהם נכנסו בדלת היא רקדה סביב עצמה בהתרגשות כמה דקות, ואז מיד ברחה לאבא שלי כדי שיתפוס ויניף אותה באוויר.תענוג אמיתי להסתכל על השלושה האלה.