כל הכדורים באוויר

תכתבי, ממה את מפחדת?

ככל שעובר הזמן בלי שכתבתי כן גואה בי הצורך לכתוב, אבל בד בבד עולה בי החרדה מהישיבה מול המסך וההחלטה מה לכתוב בכלל- מכל הזמן המטורף הזה. הרי ברור שלא הכל יוכל להכנס. והרי כל כך הרבה דברים חשובים ומשמעותיים קרו וקורים לי מאז שכתבתי. ואין לי מספיק זמן לכתוב את הכל. אני מרגישה כמו במפגש קצוב עם גילי ששתינו צריכות להספיק לספר דברים נורא חשובים ואנחנו יודעות שאין לנו זמן. ואנחנו מדברות מהר ומנסות להספיק הכל.

מאיפה להתחיל בכלל?
מהדבר הכי חשוב. אני בהריון. זה מדהים. זה משמח. זה מפחיד. רוב הזמן לצערי אני מתעלמת מזה כי החיים שלי, שארגנתי אותם להיות שקטים ורגועים- הפכו לעמוסים כל כך לאחרונה. אני בהריון, ובבטן יש לי עוברית קטנה ושמנמנה.

אני כבר אחרי החצי, והלידה מתקרבת מהר מאוד. ניסינו כמה פעמים, ובפעם הראשונה שתפסתי את א' למיטה בביוץ זה הצליח. לעומת ההריון הקודם שהגיע אחרי שני הריונות כימיים, זה היה מהיר. כמובן שמיד ידעתי. אני תמיד יודעת. למודת נסיון שמרתי את המידע הזה לעצמי ולא חלקתי אותו עם א'. דילגתי על בדיקת השתן המבלבלת, חיכיתי המון זמן ועשיתי בדיקת דם מאחורי גבו. כשהוא הגיע הביתה באותו יום ישבנו על הספה והראיתי לו בלי שום הסבר את תוצאות הבדיקה. הוא היה מבולבל לחלוטין,שאל מה זה אומר, אמרתי לו בשמחה- זה עבד. אני בהריון. שאל למה לא שיתפתי. אמרתי שאחרי הפעמים הקודמות וכל המתח- רציתי שיקבל את הבשורה הזאת פעם אחת באופן נקי, משמח, תוצאה חד משמעית וכיפית.


חשבתי שהפעם יהיה לי קל יותר לדמיין איך היא תהיה, איך היא תצא. אבל באופן מדהים, למרות שההריון עם פצפונת לא היה מזמן כל כך- אני פשוט לא מצליחה לדמיין את זה. מסתכלת על חברות עם תינוקות וכאילו שכחתי איך זה. פצפונת לא כזאת גדולה. כמובן שהרבה מהשאלות שרצות לי כל הזמן בראש קשורות לאיך פצפונת תגיב, ואיך נסתדר עם שתיים. אין לי תשובות, והשאלות ממשיכות להתרוצץ.

ההריון המתוכנן והרצוי, בשילוב עם כל מיני ענייני נדל"ן, גרם לנו בתחילה לחפש בית גדול יותר לקנייה, וכשהבנו שזה לא יקרה לפני הלידה, הוא בעט אותנו לבליץ חיפושי דירה להשכרה, שהסתיים לא מזמן במעבר הכי מהיר וחלק שהיה לי עד כה. יש לנו דירת שלושה חדרים שאנחנו מאוד אוהבים. רכשנו אותה לפני כמה שנים, ותכננו שתשמש אותנו חמש שנים קדימה. זה בדיוק מה שהיא עשתה. כשרכשנו אותה לא עניין אותנו בכלל מה יש בסביבה מבחינת גני משחקים, גני ילדים וכו. עניין אותנו לקנות משהו בתקציב שלנו באיזור נגיש ומרכזי יחסית כדי שנוכל להמשיך עם רכב אחד בלבד. זה כמובן הוביל אותנו לקו תפר שבין שכונה ישנה עם אוכלוסייה מבוגרת מאוד לשכונה קצת חדשה יותר. כשחיפשתי גני ילדים מומלצים לא היה שום דבר בשכונה, ממש כלום. אלו שהלכתי לראות בכל זאת לא באו בחשבון. הבנתי למה אנשים אוהבים לגור בשכונות ייעודיות למשפחות צעירות.

יש גני שעשועים אבל האחד שקרוב פצפון מלוכלך וממש על הכביש, והשני, שהוא גן נהדר- דורש טיפוס רציני. עד כה הסתדרנו עם זה יופי, אבל המחשבה לעשות את כל הדברים האלה ברגל עם תינוקת ופעוטה נראתה לי לא נוחה. במיוחד הגן של פצפונת שלוקח בערך 25 דקות כיוון איתה על תלת אופן. דבר שאני עושה בשמחה אבל חזיתי שבחודשים מתקדמים זה יהיה לי קשה, ועם רכב אחד זה יהפוך להיות פאזל מתיש של תיאומים.

אבל האמת שמה שבאמת בעט אותנו מהדירה היה המדיח. אין לנו כזה. כלומר עשינו הכנה ולגמרי יכולנו להתקין אחד, אבל הייתי צריכה למצוא איפה לשים את כל מה שיושב בארון במקומו. אולי זה הזמן לציין שהדירה שלנו נאה ולא עמוסה אבל הדרך שלנו לשמור עליה ככה היא לא לקנות כמעט שום דבר. כל דבר שקניתי הביתה- הוצאתי משהו אחר. זה נעשה קשה יותר ויותר כי לפצפונת יש המון ציוד שאנחנו רוצים לשמור, אן לנו מחסן, ובד בבד אנחנו ממשיכים לקבל בגדי ילדים לשנים הקרובות מחברים ומשפחה- ולאט לאט מצאתי את עצמי ישנה בתוך ערימת שקיות בגדים. הקורונה כבר מזמן אילצה אותי להקים לי משרד בבית, ולא היתה לי ברירה אלא להציב שולחן קטן ליד המיטה. זה לא היה נוח אבל לא מתלוננת. שנה וחצי זה עבד יופי. המחשבה על ניו-בורנית וערימות הציוד שלה בנוסף לציוד של פצפונת, והפאזל המורכב של איפה אניק אותה בלילה בלי להעיר את פצפונת וכו- גרם לי לתפוס יום אחד את היד של א' ולהגיד לו בפאניקה- אני חושבת שאין ברירה. אנחנו חייבים לעבור דירה.

זאת החלטה שהיה לנו קשה לקבל, בעיקר בגלל שהיא תכלס פינוק- ברור לי שאפשר לגדל גם שלושה ילדים בדירת שלושה חדרים, אין לי ספק. אבל אנחנו עושים כלים כשעה בכל ערב וזה פשוט לא סביר. מהצד הפיננסי- מדובר בכמה אלפים על שכר דירה שכרגע אנחנו לא מוציאים בכלל. זה שינוי גדול. אנחנו יכולים לעמוד בזה ועדיין לחסוך- אבל התרגלנו לא לשלם שכירות. (ענייני המכירה של הדירה שלנו וקנייה של אחרת מתעכבים מכל מיני סיבות.) וגם הודעתי חד משמעית לא' שאם אנחנו כבר עושים את המעבר הזה- אני רוצה להתפנק. כן. אני רוצה דירה משופצת לעילא, מטבח גדול, משרד- שיהיה לנו באמת שווה לעבור לשם. מהר מאוד החלומות התנפצו אל קרקע המציאות- בעיר שלנו אין דירות גדולות להשכרה באמצע שנת הלימודים. אין דירות חדשות כמעט. אין דירות עם סורגים, עם הכנה למדיח, מעלית, ברגל מהגן של פצפונת. פשוט אין. ואז פתאום הופיעה איזו דירה שנראתה כמו חלום, במחיר אסטרונומי. לקחנו. ואנחנו נהנים מכל רגע.

בחודש שבין חתימת החוזה לבין המעבר, פנטזתי כל הזמן על איך זה יהיה לגור בה, כמה החיים יהיו פשוטים יותר. איך לא אעמוד בפקקים ואצטרך למצוא חניה ליד הגן של פצפונת. איך לא אעשה יותר כלים בחיים. איך יהיה לי מחסן לאחסן את כל הדברים שמסתובבים לי בין הרגליים. איך אני לא אעיר את פצפונת בלילה כשבטעות היד שלי תפגעה במאוורר ליד המיטה כשאתהפך בלילה כי חדר השינה שלנו הפך למחסן.

ובין לבין הרבה הלקאה עצמית על שאני מוכנה להוציא את הסכום הזה תמורתה. עבר הרבה זמן מאז א' ואני היינו סטודנטים שמחשבים כל הוצאה, השכר שלנו (תודה לאל) קפץ כמה רמות מאז שסיימנו ללמוד, מאז שא' התחיל לעבוד, ואני עברתי לעבוד המקום שבו מעריכים אותי וזה מתבטא בשכר.  אבל איפשהו מחשבתית נשארנו קצת שם. עם רהיטים יד שנייה או איקאה, קניות מחושבות יחסית של דברים גדולים, בלי הרבה חו"ל או יותר מדי אוכל בחוץ. מדי פעם תפסתי את עצמי מתלבטת מאוד על משהו שאני רוצה לקנות, ממש חושבת על זה חודש שלם ואז תופסת את עצמי, מתנערת, אומרת לעצמי- זה באמת לא כזה יקר בשבילך. פשוט תקני. חלק ממה שתרם לעניין הוא כמובן הבית הקטן שלנו שלא איפשר לקנות יותר מדי.

 
כל ההחלטה הזאת לוותה בהתחלה הרבה רגשות אשם. אבל עם הזמן הצלחתי להירגע. זה זמני. אנחנו יודעים שזה יהיה בערך שנתיים. חברה שלי שסיפרה לי כמה חברים שלה משלמים על דירה פצפונת ומעאפנה בתל אביב (כמה אלפים יותר ממה שאנחנו משלמים על דירה נהדרת ומרווחת פה) גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. ובעיקר- חוזרת ומשננת לעצמי- השנים הקרובות כנראה יהיו עמוסות מטלות, נטולות שינה, קשות פיזית ומנטלית- אנחנו הולכים, איכשהו, לגדל פעוטה ותינוקת, בלי משפחה שגרה קרוב. בואי, לפחות, בואי נעשה את זה נוח. בואי נעשה שלא נריב מי עושה כלים. בואי נעשה שאוכל ללכת לאסוף את פצפונת מהגן ברגל עם עגלה. בואי נעשה שיהיה לך חדר שינה מרווח עם מקום לעריסה. בואי נעשה שתהיה לך פינת עבודה של יותר מ60 ס"מ. בואי תעזרי לעצמך ולא' לצלוח את הקשיים האלה, לארגן לעצמכם סביבה נוחה להתהלך בה טרוטי עיניים ועצבניים.


וזהו. מאז שעברנו אני שמחה על ההחלטה. כיף לנו פה, פצפונת מאושרת מהבית החדש. רכשנו מדיח! (יד שנייה, אולד האביטס דיי הארד) והוצאנו מלא כסף באיקאה. אבל אנחנו בסדר ומאוד אוהבים את התוצאה. החיים- זה מדהים- באמת יותר נוחים פה.



הפעם, הניגוד להריון הקודם- ידעתי שהסוכרת תגיע. כלומר היו רגעים שבהם השתעשעתי במחשבה שזה ייחסך ממני הפעם- אבל תודה לאל היה לי השכל להבין שמדובר בפנטזיה נחמדה לכל היותר. העניין הוא שאת הסכרת בהריון עם פצפונת גיליתי בהעמסה בשבוע 24- כלומר כבר באמצע וקצת של ההריון. הפעם כבר מהרגע הראשון ידעתי שאני מועדת לזה. זה שונה לחלוטין לשמור תזונה דלת פחמימה 14 שבועות או 40 שבועות.

באמת שמכל סיבוכי ההריון שלא נדע- זה הדבר הכי סביר, ובהריון של פצפונת הצלחתי לאזן את הסוכר בתזונה בלבד, יחסית בקלות. ולשמחתי זה הגיע עם הבונוס שהשלתי את משקל ההריון בלי מאמץ אחר כך (הודות להנקה, בנוסף לסכרת). זה לא משהו שעניין אותי בכלל לפני, אבל בדיעבד אני מבינה שזה ייתרון משמעותי. בכל אופן, בהריון הזה הייתי עם בחילות קשות מאוד עד שבוע 16 כמעט. ואחריו תקף אותי צינון שלא עזב אותי שבועיים. באופן כללי הייתי סמרטוט מורעב על סף הקאה. המחשבה על להכניס לפה משהו מלבד לחם לבן לא עברה בראשי. זה היה פשוט בלתי אפשרי. למזלי הסוכר בהתחלה במדידות ספורדיות שעשיתי התנהג ממש יפה. כשהבחילות חלפו מיתנתי קצת את התזונה. ואז פתאום אחרי התפרעות עם איזה טייק-אווי אסיאתי (אוכל אסיאתי הוא בבסיסו סוכר) מדדתי תוצאה גבוהה- הבנתי, ועברתי לשמור. לקח עוד חודש עד לאבחנה רשמית, אבל סך הכל אני באמת בסדר, מכינה לעצמי את הארוחות המוזרות שלי והעוגות העצובות שלי. עברתי סוג של גמילה מסוכר, זה קשה בהתחלה אבל עכשיו זה סבבה. שדרגתי את ה"מתוקים" שהייתי מכינה לעצמ עם כמה מתכונים מהממים ותכלס אני באמת שבעה וטעים לי. מצאתי גם כמה פתרונות מהירים לארוחות שלא אכלתי בפעם הקודמת- זה מאוד עוזר. אני אוכלת טוב. ממש ממש טוב.



בין חיפוש הדירה למעבר, היה לי איזה קורס מקצועי שהצריך אותי לא להיות בבית כמה לילות. הקורס היה שבועיים, ולגמרי חשבתי שאחזור הביתה כל יום מתל אביב בתחב"צ. זאת היתה מחשבה הגיונית אולי אם לא הייתי הריונית כל כך. מהר מאוד התפכחתי ונשארתי לישון במרכז. זה אומר שלראשונה בחיי עשיתי כמה לילות בלי פצפונת. זה היה מוזר. התגעגעתי אליה בטירוף, הייתי אכולת רגשות אשם, אבל גם היה לי חופש מסויים, שוטטתי בתל אביב, פגשתי חברים ומשפחה. גם בימים שכן חזרתי הביתה הספקתי רק להשכיב אותה לישון ולנשק אותה בבוקר אחרי. כשהציעו לי את הקורס מטעם העבודה, קורס חביב, לא חובה אבל כן יתרום לי- חשבתי לעצמי- איזה באסה, כבר הרבה זמן אני מחכה שיתפנו מקומות אליו, ועכשיו אני לא אצא אליו כי זה לא הגיוני.כי א' יצטרך לקחת ולהחזיר כל יום, כי יהיה קשה גם לפצפונת ויהיה עמוס לא', כי אני בהריון ויהיה קשה לתאם את כל הבדיקות והנסיעות יהיו סיוט- ואז אמרתי לעצמי- תתייחסי לזה כמו ביזנס טריפ (מעולם לא הייתי באחד)- אם היו מבקשים ממך לנסוע- לא היית מסרבת. ויתר על כן- אם לא' היו מציעים לנסוע ברור בלי לחשוב פעמיים שהיית מתגייסת בעצמך ומגייסת את סבא וסבתא לעזור. אנשים הם הורים ועדיין עושים את הדברים האלה, עדיין מתקדמים מקצועית. ובכלל- מתי זה יהיה נוח יותר? כשיהיו לך שתי בנות? זה לא ייעשה פשוט יותר. א' הסכים מייד. ואמרתי כן. והקורס באמת היה ממש מהנה! חוץ מזה שהוא היה מאוד רלוונטי ולמדתי המון, גם היו איתי אנשים טובים והיה לי ממש כיף.



אבל שילמתי על זה. היה איזה דד-ליין  שעמדנו בו בדוחק- כי הייתי צריכה לסיים לפני הקורס. ואז מישהו הכניס לי זבל לקוד שדפק אותי יופי- ובמשך שבועיים אחרי הקורס עבדתי הרבה שעות בערב, עם עצבים מרוטים מאוד, לתקן את הנזק. העבודה שלי בדרך כלל מתנהלת על מי מנוחות, ואז פעמיים שלוש בשנה יש איזה שבוע שהוא סיוט. זה בסדר גמור, זה דיל מצויין שאני חותמת עליו כל יום. הבעיה היא שהלחץ הגיע אחרי שלא הייתי בבית שבועיים, שבוע לפני מעבר דירה, כשאני בהריון, עם מלא מלא בדיקות שדחיתי לאחרי הקורס. זה היה מאוד מאוד אינטנסיבי. ואיכשהו צלחנו גם את זה. עם הרבה עזרה מהצוות שלי, שהם מקסימים אחד אחד. והבוס שלי, שהוא נכס, ואני מאחלת לכל אחד ואחת ובמיוחד לאמהות לעבוד תחת אדם כזה, שלמרות שלא חווה את זה בעצמו- מבין את הלחץ של ההריון ויודע לאזן את המשאבים של הצוות שלו, ולשים גבולות ברורים כשמבקשים מהאנשים שלו דברים לא הגיוניים.



ושילמנו ואנחנו עדיין משלמים בעוד עניין. פצפונת. בדיעבד אולי לא הייתי צריכה לצאת לקורס. בזמן הקורס עצמו היא התנהגה למופת, היה לה זמן איכות עם אבא וזה עשה לקשר שלהם רק טוב, ותכלס מהווה הכנה לא רעה לעתיד לבוא כשלא אהיה זמינה לה בבלעדיות. אבל שנינו סבורים שההיעדרות שלי השפיע עליה בכל זאת. ביעותי לילה שהחלו לתקוף אותה אחרי, בהם היא דורשת שרק אני אשב לידה לילות שלמים, הודפת ובועטת את א' כשהוא מתקרב במקומי. הבכי שלה הפך פתאום להיות "אמא אמא" גם כשאני ממש לידה. זה קורע לב. דרישה מפורשת שלה להיות רק איתי, דחייה של א' לעיתים. יש עוד כל מיני דברים קטנים, אבל לנו זה די ברור מה קרה פה. אני המון בבית עכשיו, המון איתה. מנסה לפצות. לא יודעת אם אפשר.



ותכלס העניין הכי כואב. פצפונת עוברת את ההתבגרות של גיל שנתיים. זה מורגש בכל דבר שהיא עושה. היא מתנגדת לכל מה שאנחנו מציעים, וכל סירוב שלנו גורר אחריו טנטרומים קשים ומתישים. כל מה שקשור באוכל הפך להיות מלחמה. ההתארגנות בבוקר הפכה מייאשת והביאה אותי לא פעם קרוב לדמעות. זה נראה כאילו היא פשוט מנסה לריב. אני יודעת שהיא בת שנתיים ושזה לא מה שקורה, אבל ככה זה נראה. היא מבקשת לאכול בננה, מקבלת, לא אוכלת אותה, משחקת איתה, שוברת אותה- ואז בוכה חצי שעה על זה שהבננה שבורה. מבקשת כריך עם גבינה. מקבלת. לא אוכלת אותו. צורחת. מורדת אחר כבוד מהכיסא. לא מסכימה לשבת על הסיר, לא מסכימה להתלבש. דורשת שוב את הבננה. צרחות ובכי היסטרי. ככה כל בוקר מחדש, כשאימת הפקק הנורא שמתהווה בדרך לגן מרחפת עלינו.ואני, מטומטמת שכמותי, מוצאת את עצמי כבר כמה פעמים צועקת עליה. בדרך כלל זה מתפרץ ממני אחרי משהו מסוכן ומבהיל שהיא עושה, כמו לדוגמה לזרוק את עצמה אחורה מהידיים שלי. אבל מהרגע שאני מתחילה קשה לי מאוד להשתלט על עצמי. והצעקות מעליבות אותה נורא, והיא בוכה, ואני כמו מטומטמת ממשיכה לצעוק, יודעת שאתחרט על זה. ובאמת אני לוקחת אותה לגן אחרי שעה וחצי של עצבים, והיא נכנסת פנימה עצובה ומותשת, וכל היום אני חושבת על דמותה השחוחה והמובסת נכנסת לגן, ואני מתחרטת על הכל, וחושבת שכל אחת בעולם היתה יכולה להיות לה אמא טובה יותר ממני. ואחר הצהריים אני על קוצים כדי לאסוף אותה ולנסות לתקן. אנחנו מכינות יחד עוגיות (הדבר האהוב עליה) ואני מתנהגת כמו אמא טובה, ובערב בוכה לא' על המפלצת שאני.


ואני יודעת שהכל קשה לי יותר כי הכל לחוץ מסביב, כי אני באמת מפחדת ודואגת מאיך נסתדר, כי ההורמונים משפיעים עלי מאוד והפתיל שלי קצר קצר קצר, כי אני לא מצליחה להשתלט עליה כשהיא מתפרעת כי קשה לי כבר להחזיק אותה, וכשהיא משתטחת על הרצפה מאוד קשה לי להתכופף אליה, כי לא ישנתי בלילה בגלל שהיא דרשה שאשב ליד המיטה שלה, כי הכל באמת עמוס וקשה- וכל זה לא מצדיק את קוצר הרוח שלי כלפי ילדה מדהימה ואהובה, כלפי הבת שלי.וזהו, תכלס איו לי מסקנה, חוץ מזה שאם יש משהו שאני רוצה לשנות בחיים שלי- זה לא לצעוק עליה אף פעם בחיים יותר.



וגם כל זה ועוד תקרית נוראית שקרתה לנו- מה את כל כך ממהרת להביא עוד ילדה, כשאת בקושי מצליחה לטפל באחת? קודם תהיי אמא ראוייה לפצפונת ואחר כך תחשבי להביא עוד ילדה.זה נכון. זה עובר לי בראש הרבה.אני רואה בבקרים אמהות מביאות לגן ילדים מחוייכים ושמחים, עוטפות אותן בחיבוק, יורדות איתם אחוזים בידיים טובות ובטוחות במדרגות לגן. ורק אני ופצפונת זעופות אחת על השנייה, אני לא מרימה אותה כי קשה לי, פצפונת יורדת לאיטה במדרגות ואני דוחקת בה. אני יודעת שלכל אמא יש קשיים, אבל בבקרים האלה אני יודעת שפצפונת הגרילה את האמא הכי איומה בגן.



זאת אחת מהסיבות שרציתי כל כך לעבור- אנחנו לא גרים ולא עובדים בגוש דן, הפקקים הם לא מנת חלקינו. א' יוצא לעבודה בשעות שמקדימות את הפקקים שיש כאן ולפעמים נתקל בהם בחזור, אני תמיד נסעתי בתחבצ אבל המשרד שלי קרוב מאוד ומגיעים אליו כמעט תמיד עם לכל היותר שני רמזורים. ובכלל מאז הקורונה אני עובדת רוב הזמן מהבית. אנחנו בני מזל בקטע הזה. כל התרחיש הזה של לעמוד עם הרכב מאחורי טור זוחל או עומד של מכוניות די זר לנו. אז כשזה קורה אנחנו מאבדים סבלנות מהר. ומאז שפצפונת בגן, זה קורה לנו כמעט כל יום. כלומר זה או הלחץ לצאת לפני שמתהווה הפקק, או לעמוד בפקק הזה. עכשיו- מה זה פקק? תושבי גוש דן לא היו מתייחסים לזה בכלל, מדובר סה"כ בלהמתין כמה רמזורים. אבל אני מוצאת שההשפעה של זה עלי היסטרית. לפעמים אני כל כך מתרגזת מהעמידה בפקק, כל כך מזרזת את פצפונת במדרגות לגן- ואז פתאום נזכרת שבעצם אני תמיד מגיעה לפני כולם למשרד, שהבוס שלי בחיים לא יגיד לי מילה על איחור, שאני בעצם לא ממש ממהרת לשום מקום. שהכל בסדר. אבל עצם העמידה מאחורי הרכבים, עצם נסיונות ההשתחלות ברמזור, עצם הצפיפות הזאת על הכביש, המתח אם תהיה לי חנייה סבירה- כל אלו גורמים לי עצבים קשים מאוד. ואת זה רציתי לחסוך מעצמי. את המיני פקק הקטן הזה כל בוקר וכל אחר צהריים.



מה שאני מנסה לומר, אני מניחה, זה מה שאמרה כל אמא שחיה בעידן הזה. אני מנסה לתחזק את כל הכדורים באוויר, אבל לפעמים זה לא הולך. וזה כואב.

4 תגובות על ״כל הכדורים באוויר״

  1. בשעה טובה! כמה חדשות, גם הריון, גם דירה חדשה. כיף! אומרים שגיל שנתיים הוא גיל שבו הם בודקים עד לאן הגבול יכול להמתח וצריך לזכור שהצבת גבולות הוא עבורה, גם אם לא נעים לה או שהיא מתעצבנת מאותו גבול שהצבת. חשוב לא להתקפל ברגע שהצבת אותו. את כאמא חייבת לזכור שאת גם בן אדם אנושי עם מצבי רוח וכד וזה בסדר גם להתעצבן לפעמים… 🙃 אומרים שרגשי אשם נולדים עם התינוקות, תשחררי את זה…

    אהבתי

    1. אני מכירה את האמרה על רגשות אשם, והיא אכן נכונה… מנסה להזכיר לעצמי שאני כנראה לא היחידה אבל ברגע האמת זה לא מנחם. המחשבה שצעקתי על הילדה הקטנה שלי מכאיבה לי גם ימים אחרי. בסוף אני משחררת כי אין ברירה, אבל כשאני נזכרת בזה זה תמיד צובט.

      תודה רבה על הברכות!

      אהבתי

  2. מזל טוב על ההריון 🙂
    וגיל שנתיים נשמע בהחלט לא פשוט. אני גם בטוחה שאת לא לבד שם במלחמה. האם יוצא לך לדבר עם שאר האמהות? (ממה שיצא לי לקרוא כאן, את ממש לא אמא רעה. את אמא מודעת ואכפתית)

    אהבתי

    1. תודה 😄
      כן יוצא לי לדבר, לכולן יש את ההתמודדיות האלה באופן זה או אחר. נראה לי שהן סבלניות הרבה יותר ממני. למזלי יש לי עם מי לחלוק, אבל זה לא מוריד מהאשמה.
      תודה, אני מקווה שאני באמת לא אמא רעה. זה הכי הרבה שאני מייחלת לו כרגע.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s