נביעות

פצפונת התחילה לדבר. מילים בודדות היא אומרת כבר די הרבה זמן, אבל פתאום בבת אחת התחילה לצרף אותן.

בתחילה שתיים שתיים, אחר כך הצטרפו שלוש, ומאז התפרצו ויצאו ממנה משפטים שלמים, ארוכים, מפורטים.

זה היה כל כך מהיר, אני עדיין בשוק. כשהגשתי לה דיסה, היא פנתה לא' ואמרה לו "אבא חם עשה פווו" כדי שיקרר לה אותה. "גם פצפונת כולה חפש דוב!" היא אומרת בהתלהבות כשהיא מחקה את הילד בספר שמחפש את הדוב שלו, ועוברת בין רהיטי הבית השונים "תחת חן אגדול" ומתכופפת להסתכל מתחת לשולחן האוכל. "תחת פה" מסתכלת מתחת לספה.

 


או לפני חודש כשהיינו בים, אחי, פצפונת ואני- היו גלים סבירים ונכנסנו איתה עם גלגל (טעות שלא אעשה יותר), ופתאום משום מקום הגיחו גלים שהיו קצת יותר גבוהים ממני ושטפו אותנו. החזקתי אותה דרך הגלגל, הגל הראשון עבר ופצפונת היתה המומה. עד שהספקתי לצאת עוד שני גלים גדולים הגיעו. פצפונת לא בכתה, אבל ראיתי שהיא בהלם. היא לא ביקשה לצאת אבל לא רצתה לחזור לגלגל. נשארנו להשתכשך קצת ברדודים עד שנראה היה לי שהחוויה המלחיצה הזאת מאחוריה.

יום למחרת היא אמרה לי "ים, גל גדוווול". אמרתי לה נכון, היינו בים והיה גל גדול. מה הגל עשה לפצפונת? "בום טראח!" הפתיעה אותי. מיום שהיא נולדה אנחנו מנהלות שיחות ארוכות ומלאות, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהשיחה כולה היתה במילים ממש. וגם דיברנו על אירוע שקרה אתמול,שזה בכלל הדהים אותי.


אמא שלי אמרה לי- "תמיד אמרת שהיא מבינה כל מילה", וזה נכון. מיום שפצפונת הגיעה אלינו אני חופרת לה. בחופשת לידה היה זה אולי קצת כדי להפר את הבדידות (לא הרגשתי בודדה, פשוט הייתי שעות רבות איתה לבד, ומצאתי שזה נעים לי לדבר אליה. להסביר מה אני עושה), ואחרי כן ראיתי שהיא מאזינה לי, מאזינה ממש ברוב קשב, ראיתי שהקול והמילים שלי מרגיעות אותה אז המשכתי לדבר. הסברתי לה כל דבר שאני עושה, וראיתי את שתי העיניים היפות הסקרניות החקרניות שלה מביטות בי וידעתי שהיא מבינה. היו מילים שבבירור הבינה, לא זוכרת כבר מתי זה התחיל. אבל לקראת גיל שנה היא ממש נענתה לחלק מהבקשות המילוליות שלי. כל הזמן הזה היא למדה ואגרה וספגה את המילים, את הפעלים. והנה פתאום כולם פרצו ממנה בבת אחת.איזו גאווה זאת.


אני מדברת איתה בלי סוף, היא משלימה כמעט כל משפט בכל הספרים שלה, משלימה אולי לפי החרוזים, הרבה מזיכרון או מתמונות, ולפעמים היא פשוט זוכרת ויודעת בדיוק.

כמו עם השירים. כמו פזמון ליקינטון שהיא יודעת על ארבעת בתיו, ושרה ממנו בלי הפסקה- הברה אחת מכל מילה, מדגישה מילים מסויימות בצורה משעשעת, ואוהבת להתחיל לשיר אותו דווקא מ"ומחר נצא כולנו אל הגן" וכשהשיר מגיע אל קיצו היא מתחילה מיד מהתחלה, בדיוק כמוני כשאני שרה לה לפני השינה. 


הרבה מדברים על הצעד הראשון- וזה באמת היה מרגש נורא. אבל אני חושבת שזה בכלל לא באותה סקאלה של ההתרגשות שאחזה בי כשהתחילו לנבוע ממנה משפטים. ברור שהיא אדם קטן מהרגע הראשון- רצונות, העדפות, רגשות. אבל עכשיו היא יכולה להביע את כל זה במילים. קשת הביטוי שלה התרחבה כל כך באחת, והלב שלי מתפוצץ מגאווה. וחוץ מזה אני פשוט נהנית לדבר איתה. שותפה קטנה לחוויות שלי, מתארת את העולם שסביבה במילים פשוטות.

"אבא מרים רגל" היא אומרת כשא' עושה מתיחות בסלון.

"שבת שולחן אגדווול" בהתרגשות, כשהוצאנו את המגש והיא ישבה איתנו אל אותו שולחן ממש. 


זה גם צוהר שנפתח פתאום לעולמה הפנימי, שעד כה יכולתי רק לנחש אותו מהמבטים ומהמקומות שנמשכה אליהם. דוגמה טובה היא המרזב.

מחוץ לבנין שלנו, צינור פלסטיק כעור מנקז אליו את מי המזגנים של הבניין. קצהו של הצינור מסתיים כמה סנטימטרים מעל אספלט רטוב ומלוכלך, אליו מתנקזים המים בטפטופים.עבור פצפונת המרזב הזה הוא פלא אמיתי, מעיין נובע של טיפות מרתקות. וכך כבר שבועיים כל יציאה או כניסה לבניין מלווה בלפחות עשר דקות של כריעה מול המרזב, פצפונת בוהה בו בהערצה, ובלי הפסקה אומרת "טיף טף פות מים!" נרגש ומשתאה נוכח התצוגה המרהיבה הזאת של גרביטציה. לפעמים הוא לא מטפטף, והיא מסתכלת בו באכזבה, מנענעת ראשה לשלילה כמה פעמים ואומרת "אין", מרימה גבות ואת הקול בסוף, כמעט שואלת. לפעמים צונחת פתאום טיפה והשמחה גדולה על שעולם כמנהגו נוהג והמרזב ממשיך למלא את תפקידו כראוי.


חמודים פי כמה המשפטים שהיא מפיקה על עצמה, מכנה את עצמי בשם שהעניקה לעצמה- קצת קל יותר להגייה מהשם היפה שלה. "רק פצפונת נדנדת נדנדה" או "פצפונת או-כלת בננה". בגאווה לא מוסתרת.


כשהתחיל פרץ המשפטים האלה היא הפסיקה להרדם לבד במיטה שלה. ההרדמות הפכו היאבקויות קשות, מתישות. וגם כשכבר נרדמה היתה מתעוררת באמצע הלילה, קוראת לנו בבכי, ובליבה משאלה אחת- לדבר. עכשיו, ארבע לפנות בוקר, הפעוטה שלי שקראה לי בזעקות שבר מתיישבת לה בנחת במיטה, "מא שב פה" מחווה בידה על הכיסא כמו מזמנת אותי לשבת במשרדה, ומתחילה לספר לי על הגל הגדול שהיא ראתה בים. 

הגדילה לעשות לפני יומיים כשקראה לי אחרי שחשבתי שנרדמה, וכשהגעתי הניחה אצבע קטנה על האף שלי ואמרה "אף אמא", ועוד לפני שהתעשתתי הצביעה על האף שלה ואמרה "גם פצפונת יש אף"- ההתחלה הכי אלגנטית לשיחה ששמעתי עד כה. הנה אמא, יש לנו נושא שיחה משותף. שבי נא בלשכתי והבה נפטפט לנו על אפים.


רוטינת הערב שלנו כוללת מן הסתם צחצוח שיניים. אחריו אנחנו הולכות יחד ומורידות את התריסים, ואז אני מנשקת ומחבקת את פצפונת ומכניסה אותה למיטה. מאחר והיא יודעת שאחרי הצחצוח היא הולכת לישון, היא עושה הכל, אבל ה-כ-ל כדי לדחות את הקץ. וזה כל כך משעשע שאני מועדת בשמחה לכל המלכודות הקטנות שהיא מציבה לי. שיחות שהיא פותחת פתאום, שעות ארוכות עם המברשת בפה, התעקשות לשבת מאחורי הגב שלי, לשבת על הרגליים שלי, לצחצח לבד, מודיעה לי שנגמרה המשחה "שחה אין! אמא שחה פה" ומובקשת עוד כמובן, בקשה שאני נאלצת לסרב לה ולהגיד לה שמחר תהיה עוד משחה. "חר, שחה פה!" מצביעה על המברשת ומהנהנת באגרסיביות כדי לחזק את דבריה. לפעמים היא פותחת פתאום בצעדה רועשת וסיבובים סביב עצמה בחדר האמבטיה הקטן שלנו, מסתובבת עד שהיא מסתחררת וקורסת מבולבלת לישיבה. הכל רק לא לישון.

ואני אוהבת את הרגעים האלה בדיוק כמוה, ואני קרובה אליה ואין לאן להימלט באמבטיה- זה רק היא ואני בלי צעצועים, בלי הסחות דעת, חלל קטן צפוף ומלא אהבה.



הילדה שלי גדלה ואני לא יכולה שלא להתפעל מהיופי שהיא, מהעיניים הזורחות שלה, מהפראות שלה, מהשובבות, העקשנות, הסקרנות.

8 תגובות על ״נביעות״

  1. לנו יש מנהג בסוף היום, ממש לפני שהולכים לישון, אנחנו מדברים על כל מה שקרה היום. זה התחיל עוד לפני שהילדון דיבר, הוא רק הקשיב. וכשהוא התחיל לדבר פתאום הוא היה מוסיף מידע ועדכונים משל עצמו. לילדון זה נותן הזדמנות לעבד כל מה שקרה, לנו זה לפעמים מאפשר לשמוע על דברים שקרו לו כשלא היינו איתו, ובעיקר אנחנו מגלים ככה על דברים שהיו ממש משמעותיים מבחינתו וכמעט לא שמנו לב אליהם (לדוגמא פתאום הוא מתחיל לדבר על איזו ילדה זרה שהוא ראה שנפלה וקיבלה מכה, שואל למה היא נפלה, למה היא קמה, אם כאב לה וכו' וכו'). ובמקרים שקורה משהו "טראומתי" (כמו הגל הגדול בים), גיליתי שממש ממש חשוב לדבר איתו על זה, גם אם הוא לא יוזם. ככה הוא מקבל הכרה בזה שקרה משהו גדול ומפחיד, וזה בסדר שהוא נבהל, אבל אמא ואבא שומרים עליו והוא מוגן ובטוח, ואפשר להמשיך הלאה.

    Liked by 1 person

    1. רעיון מקסים! רוצה לאמץ. רגע לפני שהולכים לישון נשמע באמת זמן טוב שמסכם את אירועי היום. אבל אצלנו זה בדיוק הזמן בו פצפונת רק רוצה לדבר ולדבר ואנחנו צריכים להציב את הגבול, שעכשיו הולכים לישון ולא מדברים יותר. אולי אנסה אחרי ארוחת הערב, לפני שמתחילים את סדר הלילה.

      Liked by 1 person

      1. אצלנו יש לזה פורמט מאוד קבוע, שמספרים כל מה שקרה לפי הסדר וכשמגיעים לסוף היום פשוט הולכים לישון. אנחנו לוקחים בחשבון את הזמן שזה לוקח ומתכננים בהתאם (ואז חברים מתפלאים כשאני מספרת שבשש וחצי נכנסים לאמבטיה ובשמונה הוא הולך לישון)

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s