הבוקר

השבוע הסעתי את א' למילואים. היה מוזר לראות אותו פתאום עם מדי ב, עבר זמן רב (לשמחתי) מהמילואים האחרונים שלו. הוא עמד בדלת עם התיק שלו והמדים המרושלים, ונראה לי פתאום צעיר בעשר שנים אבל גם מבוגר- כי אני זוכרת את אבא שלי יוצא למילואים לשבועות ארוכים.


הסעתי אותו לאיזה צומת שבה מילואמניקים תופסים טרמפים- ממנה אסף אותו חבר שלו- הבוקר.בדרך לשם פטפטנו ושאלתי אותו על החבר הזה, שאני לא ממש מכירה. הורדתי אותו והוא רץ לרכב שלו. התבוננתי בו מתרחק ממני- איש אהוב ומקסים שלי, ופתאום בתוך כל הכאוס של רגע-אחרי-מלחמה הוא נראה לי פגיע כל כך- עם המדים שלו, בלי נשק, הולך בשולי הכביש.



בדרך חזור נזכרתי בחבר. לפני כמה שנים נסענו לטייל, כל החבורה. כלומר החבורה מכאן, הקרובה. זה היה מזמן יחסית- כי זה היה טיול ספונטני- לא ידענו איפה נישן, אמרנו- נזרום. אבל לא ממש מזמן- כי לא נסענו למדבר, נסענו לצפון. זה עזר לי למקם את הטיול ההוא על ציר הזמן. למעשה היה זה הטיול שבו התבשרנו באושר גדול על ההריון הראשון בחבורה. 

כשסיימנו את השוטטות בגבעות הירוקות והערב התחיל לרדת- א' נזכר פתאום בחבר הבוקר (כן כן, בוקר כמו קאובוי-ממש כאן בארץ ישראל)- שבשטח המרעה שלו הקים פינה נעימה למטיילים ללון בה. הוא התקשר אליו והבוקר הגיב בשמחה, נתן לו  שם של תחנת דלק ואמר שיאסוף אותנו משם.

הגיע טנדר מאובק ונסענו אחריו עמוק אל תוך השטח. הדרך היתה מלאת מהמורות וארכה זמן רב. אחרי שאיבדנו חלק מהרכבים כולם הגיעו. את פנינו קיבל שטח מיושר בינות העצים, משקיף אל גבעות עד האופק, גדם עץ ארוך שכוב על הקרקע כספסל ושמיים מחשיכים. הבוקר ירד מהטנדר, גבוה ומוצק, מזוקן שתקן וקצת זעף, לבוש חולצת פלנל משובצת. מהטנדר קיפצה חיש מהר לצידו כלבת רועים זקנה.

הוא וא' התחילו לפרוק מהטנדר עצים למדורה, ואנחנו הודינו לו תוך כדי שאנחנו מקימים את האוהלים, מכינים אוכל ומדליקים את המדורה. כל הזמן הזה הבוקר התבונן בנו, שותק, שעון על הטנדר ומלטף את כלבתו, מנהל עם א' שיחה חרישית, יונק מדי פעם מהסיגריה. מתוך נימוס כנראה ישב איתנו סביב למדורה- אנחנו חבורה עליזה וקולנית, מצב הרוח היה מרומם ןצחקנו הרבה- והוא שתק. אחרי כמה זמן קם, איחל לנו לילה טוב, לחץ ל-א' לחיצת יד איתנה, עלה על הטנדר שלו, הכלבה קיפצה אל תא המטען, והם נסעו משם.

 

אחרי תצוגה כזאת שאלתי את א עליו- והוא סיפר לי. סיפורי מערבונים מהגליל. הבוקר הקשוח שלנו, ככה א' אמר- סבל ממכת גניבות של בקר מהעדר שלו. פעם אחת תפס את הגנב על חם. בדואי תושב הצפון. השניים נאבקו והבוקר הכניע את הגנב. הגנב סיים את המפגש הזה כשמצבו לא מזהיר (כאן א' מוסיף בגאווה מוסתרת- הבוקר בחור חזק מאוד, ומוסיף הנהון וצחוק להדגיש כמה הוא חזק- לא הייתי רוצה להיות במקום הגנב הזה). אבל הגנב הוא בן לשבט ידוע בצפון, והיה ברור שאחרי המקרה הזה השבט יחפש נקמה. הבוקר נעלם היכנשהו (ארץ קטנה, איפה יש פה להיעלם אני שואלת, וא' מפנה כפותיו לשמיים ואומר- נעלם) לכמה שנים או חודשים עד שהעניינים יירגעו.

 

כל הסיפור הזה הדהים אותי כי הוא לא נשמע מכאן. כי הוא לא נשמע מתקופת חיינו בכלל. הדבר היחיד שנתן לו תוקף היה הבחור השתקן והקשוח שראיתי במו עיני. הבוקר הוא אחד החברים האהובים על א' מהצבא. א' לא ממש שומר על קשר, אבל אסף לאורך השנים חברים כאלה- חלקם מגיעים עם סיפורים מהסוג הזה, השאר סטלנים חביבים. אני מדמיינת את א' ואת הבוקר יושבים יחד במילואים, שתקנים ומהרהרים. כן, החברות הזאת מובנת לי. 



אני אוספת את א' מאותה נקודה בדיוק- הצומת אותו צומת, א' שלי אותו א' מתוק אבל קצת מזוקן יותר ומסריח מזיעה סיגריות וסולר. הוא מספר לי על המילואים ואני שואלת אותו על הבוקר, והוא מאשר שאני זוכרת נכון את הסיפור.

"הוא מהטיפוסים האלה שכותבים עליהם ספרים" אני אומרת."כן, נכון." א' משיב בשוויון נפש. "ממש."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s