הבית של הנמלה

פצפונת גדלה כל כך יפה. אני נפעמת מהתבוננות בה. היא כבר בכלל לא תינוקת, אלא פעוטה. היא מתהלכת בביטחון, חוקרת, דורשת, מדברת. זה פשוט מדהים.

אני יכולה לחבק ולנשק אותה במשך שעות. הלחיים שלה תפוחות ועגולות, ואני משקיעה בהן שפתיים ומנשקת שוב ושוב ושוב. התלתלים שלה שובבים וקופצניים, ואני מעבירה בהן אצבעות מלטפות- מושכת אותם ורואה איך הם שבים ומתכווצים. העיניים שלה צוחקות, הפה שלה מחייך, והאף שלה קטן ומתוק. אני אוהבת אותה כל כך, ותמיד יש לי בשבילה עוד נשיקות וחיבוקים.


היא כל כך חכמה. אני מלאת התפעלות. לא איכפת לי אם כל הילדים עושים את זה- מבחינתי כל מילה, כל שיחה, כל פרצוף- זוהי גאונות.


היא מבינה הכל. א' ואני עוברים לידה לאנגלית כשאנחנו רוצים להיות בטוחים שלא תבין. היא מאזינה תמיד, ולפעמים זורקת איזו מילה שמבהירה שהבינה הכל. 



הכי אני אוהבת- בערב אחרי שא' חוזר מהעבודה, שלושתנו נשכבים על משטח הפעילות, או על הספה הקטנה שלה, והיא מטפסת עלינו, קוראת לנו, משחקת איתנו מחבואים. היא כל כך אוהבת להיות איתנו, שזה פשוט שובר לב לחשוב שרוב היום אנחנו בעצם בנפרד. 


הכי אני אוהבת גם- ללכת איתה ברחוב. כבר ביציאה למסדרון האקסטזה שלה מתחילה. היא מקפצת בחדווה ובצווחות שמחה לכיוון המעלית, התלתלים שלה מקפצים איתה. המעלית יורדת, ולעיתים היא לא מכילה את ההתרגשות ורוקעת בשמחה ברגליים. אנחנו יוצאות לרחוב. היא מחזיקה את היד שלי, ואנחנו מתחילות ללכת. היא מתרגשת מהכל- ציפור, כלב, חתול (הכי הרבה היא מתרגשת מחתול!), אוטו, פרפר, פח. אנחנו משוטטות והיא מותחת את היד שלי כדי לראות דבר מה שקורא לה. היא קוראת "נדנדה!" לא משנה לאן אנחנו הולכות- כדי שאדע שלשם היא מתכוונת להגיע.


לפני כמה זמן בדרך חזור מהנדנדה, ראינו נמלה הולכת על החול. עצרנו, התכופפנו, והצגתי לה נמלה לראשונה. להפתעתי היא התעניינה מאוד. המשיכה לכרוע ולהסתכל על הנמלה העמלנית. שאלתי אותה "לאן הנמלה הולכת?" והיא חשבה שנייה ומיד השיבה "נדנדה!" כל כך אהבתי את התשובה הזאת, שהיתה בה פשטות וגם מחשבה. הנדנדה הרי קרובה, ומי לא ירצה ללכת לשם? עכשיו נמלים זוכות אצלה לתשומת לב מיוחדת. היא אומרת להן "ביי ביי" כשאנחנו עוזבים אותן, מספרת לי שהן הולכות לנדנדה. לפני שבועיים ראינו קן נמלים רוחש. היא הסתכלה בו בתדהמה. אמרתי לה שכאן זה הבית של הנמלה. והראיתי לה איך נמלה אחת מכניסה פנימה אוכל. ניכר שהדבר הרשים אותה. והיא המשיכה לשבת שם דקות ארוכות ולהתבונן בנמלים המתרוצצות.

לפעמים אנחנו עוברים ליד שיח, והיא מרימה עלה או פרח כלשהו מהקרקע, זורקת אותו לתוך השיח ואומרת "קום" שפירושו- מקום. לכל דבר המקום שלו, והיא החזירה את הפרח למקום. צריך סדר בעולם.


זה קרה לי שוב לפני שבוע. חטפתי איזה התקף חרדה באמצע הלילה. זה לא קרה לי הרבה, זכורה לי רק עד פעם אחת- שגם היתה כשהייתי צריכה לקום מאוד מוקדם. נראה שהלחץ שלא אישן מספיק מעורר אצלי משהו. מה שקרה זה שתכננתי לשחות בבוקר המחרת, מה שאומר שאני קמה בחמש וחצי. ובחצות, רגע לפני שנכנסתי למיטה, גיליתי להפתעתי שאני צריכה להיות איפשהו בתשע למחרת. זה היה לא צפוי כי אני עובדת מהבית כבר שנה, ותכננתי לחזור הביתה אחרי הים- להתקלח לאכול וכו'. העניין הוא גם שגיליתי את זה ממש ברגע האחרון- וזה סתם כי פספסתי איזה פרט מידע שהיה מונח מולי כל הזמן והמוח שלי פשוט סירב לקלוט. הרגשתי כל כך טיפשה וחסרת אחריות. באותה מידה יכלתי שלא לגלות את זה בכלל ולהיות מופתעת לקבל שיחת טלפון ששואלת היכן אני. בקיצור- פתאום עניין השחייה נראה כמעט בלתי אפשרי- אבל עדיין רציתי מאוד להספיק. נכנסתי למיטה, בחשש מה שלא אצליח להירדם עכשיו כשאני לחוצה. והנה כמובן שלא הצלחתי. היה לי חם. היה לי קר. התגרדתי. הלכתי להתקלח. המחשבות רצות לי בראש. אני מזכירה לעצמי שלא להסתכל על השעון- זה רק מלחיץ אותי עוד יותר לגלות שעוד שלוש שעות אני קמה ולא ישנתי. כלום לא עוזר. לרגעים נדמה לי שאני מצליחה להרדם אבל תוך רגע תוקפת אותי מחשבה חדשה ואני מרגישה את הלחץ בבת אחת בכל הגוף. אני מחליטה לוותר על השחיה מחר- ולו רק כדי שהלחץ על שעות השינה יירד. זה לא עוזר. כמה ימים לפני הופיעו לי כאבים לא ברורים- ועכשיו הם מטריפים אותי. אני מתהפכת במיטה, א' מתעורר מדי פעם, מנסה להרגיע אותי במילים רפות וחוזר לישון. בשלב מסויים המחשבות תוקפות אותי במהירות, כופות את עצמן עלי. אני עוצמת את העיניים ומנסה לגרש אותן- אבל אחת רודפת אחרת. משהו מהעבודה. אולי אני קשוחה מדי עם פצפונת. הגן שרשמתי אותה אליו הולך להיות סיוט לוגיסטי. איך נסתדר. עוד משהו מהעבודה. איך רק עכשיו הבנת שאת צריכה להיות שם מחר. תמיד יותר מזל משכל. עניין של זמן עד שיעלו על זה שאת עושה עבודה ממש גרועה. פצפונת, את לא רכה איתה מספיק. דיייייייייי אני מתהפכת במיטה בדמעות, מתחילה לבכות בלי שליטה. א' מתעורר בבהלה ומנסה להבין מה קורה. אני אומרת שנראה לי שזה התקף חרדה. אני מתקשה לנשום ומנסה להסביר לו בין שאיפות גדולות והיסטריות של אויר. הוא לא ממש מבין, אבל מחבק, מנסה להרגיע. זה עוזר לרגע ושוב המחשבות תוקפות. זה נרגע קצת. פצפונת מתעוררת, א' קם אליה ולא מצליח להרגיע אותה. השיניים הצומחות שלה מכאיבות לה. גם אחרי משכך כאבים היא ממשיכה להתעורר כל עשר דקות. הלילה הזה הופך לסיוט משותף לכולנו עכשיו. א' קם אליה בפעם המי יודע כמה, ופתאום הכל מתחוור לי. "תביא אותה לכאן" אני אומרת לו. פצפונת לא ישנה איתנו בלילה- היא לא מודעת לאופציה הזאת וגם די אוהבת את המיטה והמרחב שלה. אבל הלילה הזה לא מתקדם לשום מקום. ובעיקר- פתאום אני יודעת. אני צריכה אותה. היא תרגיע אותי. א' מביא אותה לחדר מיואש, ואני זורחת לקראתה כי אני יודעת שהיא תביא לי את הרוגע ואולי את השינה. הוא מניח אותה עלי, היא בוכה, אני מנענעת אותה ולוחשת לה, מרגיע אותה וגם קצת אותי. היא מסדרת את עצמי בתנוחה האהובה עליה לשינה משותפת- הראש שלה על הסנטר שלי, כובד משקלה על החזה שלי. הראש המתוק והמתולתל שלה חוסם לי את רוב האוויר, ובבת אחת- שתינו נרגעות. שתינו נרדמות. שינה ערבה ומתוקה. 


אני מרגישה אשמה על זה שהצטרכתי אותה. אני אמורה לטפל בה, לא להיפך. אבל להיות מחובקת איתה, לישון איתה ביחד- משהו בי פשוט זורח כשאנחנו ישנות יחד. זה מקנה לי איזה ביטחון מיוחד. 

6 תגובות על ״הבית של הנמלה״

  1. איזו חמודה וחכמה היא 🙂 ואיזה יופי שהיא מסבה לך כזאת נחת.
    מכירה את המחשבות השליליות האלו שרצות בראש, החששות והדאגות – זה טבעי שזה קורה לפעמים. חשוב להיות עם חמלה כלפי עצמנו, ולהוריד לחץ כשצריך. אז לא נורא שלא תשחי הפעם, תמיד אפשר בפעם אחרת.
    אז איך היה בסוף יום המחרת?

    אהבתי

  2. מרגיש שהיא האושר בהתגלמותו, איזה תיאורים מקסימים ואוהבים וכן, גם אנחנו צריכים לפעמים את ההורים שלנו והם אותנו 🙂

    אהבתי

  3. איזה מתוקה ושמחה היא! כמה כיף!

    אני מכירה ממש מקרוב את הלילות האלה. כמה נהדר וכמה נכון שהפתרון זה פשוט היא.
    הלוואי שהייתי יכולה לישון עם הילדון מידי פעם. היה איזה לילה שהוא השתעל נורא והתעורר כל כמה דקות. ניסיתי לקחת אותו לישון איתי והוא מיד ביקש לעבור למיטה שלו.

    Liked by 1 person

    1. 🙂
      אוי אילו לילות קשים אלו. כשאנחנו יודעים שמשהו מפריע להם לישון ואין מה לעשות כדי שזה יפסיק בזה הרגע- אבל הם לא מבינים את זה ומתעוררים נרגזים כל פעם מחדש.

      חמוד שהוא רוצה את המיטה שלו, ונעים לדעת שטוב לו שם.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s