שני נושאים שונים בתכלית

אני מנסה, באיטיות מחרידה, לקרוא את מובי דיק. זה מוצא חן בעיני אבל לפעמים המשפטים מלאי הפאתוס מעייפים אותי והעפעפיים שלי צונחים. לפצפנות שני ספרים על חיות הים שמלמדים אותי הרבה. אני מבקשת ממנה להצביע על לויתן, והיא כבר יודעת להצביע על שני סוגים. יוטיוב משום מה התחיל להציע לי סרטונים של לוייתנים סועדים את ליבם בלהקות דגים מפרפרות. לכולם זה אולי נראה מוזר וחריג שלוויתן נפלט אל חופי ארצנו הצחיחה בשבוע שעבר. אבל ביקום שלי, בו הכל סובב סביבי- זה רק מתבקש. הספר של פצפונת והרמן מלוויל עוזרים לי לנסות לפענח איזה הוא הלויתן שהתרסק אל חופינו, שלא מורגל בדגה גדולה כל כך. אני מדמיינת את האומלל הענקי הזה שט לו בחלקו המערבי של הים התיכון, שמח וטוב לב, לא יודע שנגזר דינו להתנפץ אל חופי הלבנט. 



 מישהו זיהם את הים שלי. בשבוע שעבר התחילו הודעות בקבוצה של השחיינים, הודעות על כדורי זפת שנפלטים לאחד החופים. אני לא מבינה בזה בכלל ולא התייחסתי.יום קודם לכן שחיתי בים, ובדרך חזרה הסתכלתי עליו עד האופק וראיתי את הצבעים המשתנים של המים וחשבתי לעצמי "אלוהים, זה כל כך כל כך יפה." היום אני תוהה אם ייתכן כי הכתמים הללו היו חלק מכתם הנפט הגדול הארור ההוא. בסוף השבוע הייתי קצת מושבתת מהחיסון ולא הצטרפתי למתנדבים. אז במהלך השבוע הצלחתי לגרד שעה וחצי פה ועוד שעתיים שם, והתייצבתי חמושה בבגדים שלא איכפת לי להשליך לפח ובשקיות ניילון על הנעליים- מול עמדת ההסברה. בשני החופים בלט הייאוש של המתדרכים. הנה קחי יש כאן ציוד (מחווים בידיים לכיוון ערמות של מיני מגרפות חדשות ומבהיקות). עם מה הכי קל לנקות? עם הידיים, הם נאנחים. החוף הראשון הוא שמורת טבע, ובמקום חול יש עליו אבנים קטנות ושברי קונכיות. בשעה שאני שם אין עוד איש מנקה מלבדי. במבט זריז אפשר לראו כתמים שחורים קטנים פה ושם, אבל המצב נראה די בשליטה. טעות. אני מתקרבת לאחד הכתמים ומנסה להרים אותו. במצב צבירה לא ברור, מושך אחריו קונכיות וצדפים, הוא נמתח ומאיים להיקרע. אוי. אני מתחילה להבין את הברוך. השיטה שנקטתי בה היתה להרים את הכתמים בשלמותם, עם כל מה שעולה יחד איתם. בעמדת הקליטה אמרו שלמרות שהם ערכי טבע מוגנים- אפשר להשליך את הצדפים שהזפת דבקה בהם. מדי פעם אני מנסה להפריד אך לרוב הזפת נמרחת והנזק עולה על התועלת.יומיים אחר כך הגעתי לחוף אחר, כמה קילומטרים משם. זהו חוף חולי, כולו מנוקד בכתמים שחורים קטנטנים. לדעתי חלק מהם בכלל גחלים. אני לא מבינה במבט ראשון למה כתבו שצריך הרבה מתנדבים לחוף הזה. הנציגים מסבירים שזאת נקודת הטלה של צבי ים, ולכן לא יעלו עליה עם כלים כבדים. נראה שאין ברירה ונצטרך לסנן את החול. אני מסתכלת על המקום בייאוש. איך אפשר לסנן חוף שלם. יש לי שעה ורבע. למרבה ההפתעה, אחרי חצי שעה נראה שהשתלטנו על שטח נרחב. אין לנו מושג אם מה שאנחנו עושים מועיל. אבל אני כבר כאן אז שיהיה. למרות שלאורך השעה האומללה שהצלחתי לתרום למאבק הרגשתי שאני בקושי מוצאת זפת, כשאני יוצאת משם אני מגלה להפתעתי שכולי מרוחה בה. החרא הזה פשוט בכל מקום. זה כל כך כל כך מייאש.



כבר כמה חודשים אני חושבת על זה בלי הפסקה, מה שאולי רומז הכי טוב שהגיע כבר הזמן. אבל יש כל כך הרבה שאלות לבטים וחששות. פצפונת כבר בת יותר משנה, ונראה לי שייתכן שזה יכול להיות זמן שאולי מתאים להיערך להביא לה אחות או אח. מדהים אותי כמה ההחלטה הזאת מורכבת יותר מההחלטה להביא ילד ראשון. לא חשבתי שארצה הפרש קטן ביניהם, אבל יש בי את החרדה האופיינית לגבי הביציות שלי שלא הולכו ונעשות צעירות יותר. ואולי במקרה ארצה יותר משניים (אולי?) אז צריך לקחת גם את זה בחשבון. אבל רגע, איך נסתדר עם שניים? מה זה אומר? שלעולם לא נוכל יותר לנוח? הרי עכשיו אנחנו מפנקים האחד את השני מדי פעם- מישהו מחליט שהוא לא מוכן לקום בבוקר והשני קם איתה ונותן לו עוד שעה לישון בסופי שבוע. את כל מטלות הבית אנחנו עושים כשהשני מעסיק אותה. אם יהיו שניים לא נוכל לעשות כלום בעצם? איך מסתדרים עם תינוק בן יומו במשכב לידה וילדה בת שנתיים שלוש? זה נשמע לי בלתי אפשרי. המחשבה על זה מלחיצה אותי נורא. איך ייראו הלילות? איך אפשר לישון בכלל אם שניים קמים בלילה? 

אני זוכרת שכשהייתי בהריון חברה שלי שיש לה ילד גדול בשנה וחצי מפצפונת אמרה שגם היא רוצה להצטרף להיות בהריון איתנו (גילי ואני היינו בהריון כמעט חופף וזה היה מושלם). אמרתי לה שהיא עוד יכולה להספיק, והיא אמרה לי "אני לא מסוגלת לעשות לו את זה". היא התכוונה לבן שלה. הוא היה בן שנה וקצת. ואני זוכרת שלא הבנתי. מה זאת אומרת, למה שזה יפגע בו.ועכשיו אני קצת מבינה. הפחד הזה לערער אותה. שהיא תחשוש שהמקום שלה נלקח ממנה. לקחת ממנה את רוב תשומת הלב שהיא נהנית ממנה עכשיו. ובכלל- מה זה אומר עלי שאני רוצה עוד אחד- מה, היא לא מספיקה לי? ובכלל איך אני אוהב עוד תינוק או תינוקת? הרי אותה אני אוהבת.ואני עונה לעצמי שאחים זאת מתנה. ומקווה שאכן זאת תהיה מתנה עבורה, כי אני מכירה פה ושם אחיות שממררות את החיים לאחותן. ואני מזכירה לעצמי שאם כבר אז שיהיו קרובים בגיל, כדי שיוכלו להיות חברים טובים. ואני מזכירה לעצמי שהאחיות שממררות את החיים קרובות מאוד בגיל לאחותן, וששום דבר לא מובטח. ואז אני רגע מתנערת ומזכירה לעצמי שהיחסים של א' ושלי חזרו לעצמם רק לפני איזה חצי שנה, ומה דחוף לי לערער אותם שוב, עם פאניקה עצבים והורמונים.


ועל כל ערימת הלבטים הזאת מתווספת ערימה ענקית של לבטים וסימני שאלה. הקורונה. מי נכנס להריון בזמן מגיפה עולמית. שאלה שבטח אני צריכה לשאול את עצמי. אבל הביציות. ומי יודע כמה זמן זה יימשך.אין לי את הפריווילגיה להמתין פרק זמן לא ידוע. אולי כדאי לחכות קצת שעולם הרפואה ידע יותר על הריוניות עם קורונה? ואולי ממש לא לחכות, כי עד לפני חודשיים לא היתה עם זה בעייה בכלל ועכשיו המצב מפחיד מאוד. והחיסון. אולי לחכות קצת. אולי בעצם לא כי התחסנתי הרגע והוא יהיה תקף לחצי שנה כלומר מתישהו במהלך ההריון אצטרך להתחסן, וכדאי שזה לא יהיה בשליש הראשון (כנראה?).


ומי בכלל מבטיח לי שנצליח. בפעם הקודמת היו שני הריונות כימיים בדרך. אבל זה היה שווה את כל הכאב הזה.
א' מגיב ללבטים שלי בהזמנה נלהבת למיטה. הוא זורם עם כל החלטה ומבחינתו מתי שאהיה מוכנה זה טוב. אנחנו משתעשעים ברעיון של הריון כאילו זה הולך להיות פיקניק. כשבעצם, אפשר לשער שאם וכאשר נצליח ההריון יביא איתו סכרת הריון כמו בהריון עם פצפונת. וזה דורש הרבה זמן ופניות. זמן להכין ארוחות דלות פחמימה, זמן להתעמל (תודה לאל שכרגע לפחות הבריכות פתוחות, הים לא נראה לי מקום מתאים להריוניות), זמן להתלונן, זמן לישון.


ובעצם. אפשר לחשוב שאהיה היחידה בעולם ש(אולי) יהיה לה יותר מילד אחד. רבות עשו את זה לפני בתנאים הרבה פחות נוחים. והרי זה לא שיגיע רגע שבו נרגיש שאנחנו לגמרי מוכנים. אולי, ממש כמו בהחלטה לגבי ההריון הראשון- צריך פשוט לקפוץ למים. 

2 תגובות על ״שני נושאים שונים בתכלית״

  1. כבת יחידה, אני חושבת שאחים זו המתנה הכי טובה שיש ואני לגמרי בעד 🙂
    זיהמו את הים, תודה שעזרת לנקות. אבא שלי סיפר שפעם מזמן, כך היה הים. היו נוסעים, נכנסים, שוחים, ואז לפני שעולים לרכב, מנקים את הרגלים עם נפט… 😦
    לא יאמן שעברה שנה מאז שהפכת לאמא…מזל טוב מעט מאוחר ❤

    אהבתי

    1. תודה, אני מעריכה את הכנות.
      האמת היא שגם לי זכורים ביקורים בים כילדה שאחריהם היינו משפשפים כפות רגליים במברשת ההיא שמוצבת בחופים. ואכן זוכרת גם ממש זפת שנדבקת. אולי עוד כמה שנים אחורה זה היה חמור מכך. אבל אין לי ספק שמה שאנחנו רואים עכשיו לא היה סטנדרטי גם אז. הזפת פשוט בכל מקום.

      תודה רבה🥰

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s