החזר מס

כיאה לעצלה שאני, באיחור רב אני מנסה להגיד בקשה להחזר מס. חיפשתי במייל טופס גמר לימודים. לא מצאתי. במקופ זה מצאתי את זה.


תמיד לא היה איכפת לי לעשות לבד. להתחיל לבד. להיות הראשונה ש.אני לא יודעת מאיפה בא לי האומץ הזה, כי בדברים אחרים אני כולי התקפלות ואין אונים. אבל מול "נהוג" ו"אנשים כמוך לא עושים את זה" אני מפגינה אדישות, אולי אפילו דווקאיות.אני כותבת את זה עכשיו כי סיימתי תואר בהנדסה. תואר שהחברה מתייגת והסטטיסטיקה מאשרת כגברי. אני גאה בעצמי על אי אלו תהפוכות ותקלות שחוויתי במהלך הזמן הזה, במהלך השנים המאלפות הללו, אבל אני גם גאה בעצמי שמעולם לא הטרידה אותי העובדה שאנשים חושבים שהתואר הזה לא בשבילי. 

אף פעם לא ממש עניין אותי מה יש לאנשים רחוקים לומר על הבחירות שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי הפגנתי שוויון נפש אל מול אופנות כאלו ואחרות, אל מול אנשים שלעגו לי על דברים שבעיני לא היו מביישים כלל. ולעגו לי פה ושם. לפעמים הדברים נאמרו בזדון, בליווי גיחוך, ולפעמים מתוך רצון טוב לנווט אותי חזרה אל הכר הבטוח של הדעה הרווחת. בעצם זה קצת לא מדוייק. היו פעמים שזה הכאיב לי, היו פעמים שרצתי אחוזת אמוק אל אותו כר ובחרתי מייד משהו מאוד אופנתי ומאוד כמו של כולם כדי להאפיל על תחושת הניכור של להיות זאת שמגחכים עליה.

יש לי בראש הרבה דוגמאות ובא לי לכתוב את כולן כי כמו הפסיכית שאני, כבר שנים אני כותבת את הנאום הזה לסוף התואר שלי, נאום תוכחה שמיועד לחברה שלי וגם לעצמי, כדי להראות שהמאבק שלי ברצון להיות חלק מהעדר נשא פרי. מתחילת התואר, או בעצם מהרגע שהבנתי שייתכן ויבוא יום ואסיים אותו, אני כותבת ומוחקת חלקים מהנאום. הנאום שלי אמור להתחיל בעצם בזה שכשסיפרתי לאנשים מה אני מתעתדת ללמוד, חלקם אמרו "אבל זה לא מקצוע של בנים?". אני חייבת לציין, שבאמת ובתמים לא ידעתי שהנדסה ובפרט זו שלמדתי, היא מקצוע לבנים. אמא שלי מהנדסת וגם אבא שלי, וזה אף פעם לא נתפס אצלי כחריג. כשביררתי קצת הבנתי שכן, סטטיסיטית, אני הולכת להעביר את התואר עם רוב גברי מוחץ. זה לא הטריד אותי יותר מדי, כי  ידעתי שיהיו נשים, גם אם מעט. בשנה הראשונה שמתי לב שאין הרבה בנות מסביבי, אבל למדנו עם פקולטות אחרות, הטרוגניות יותר, והיה נדמה לי שיש ייצוג חביב של נשים. לא התחברתי עם אף אחת מהן, כי לא אהבתי את החבורות שלהן, ואת מרבית זמני העברתי גם ככה כתף אל כתף עם גברים, שעונים אל מול מסכי מחשב מרצדים ומתלוננים יחד על הקושי.

בשנים המתקדמות של התואר, כשלא למדנו יותר עם פקולטות אחרות, פתאום זה היכה בי. אני זוכרת שישבנו באולם הרצאות ענק, אנ זוכרת אפילו את הקורס. המחשבות שלי קצת נדדו ופתאום קלטתי. אני הבת היחידה בשורה שלי. שורה ארוכה, עשרים גברים, ואני. העינים שלי קפצו מיד לשורות האחרות. היו שם צברי בנות קטנים, ומפעם לפעם בחורה בודדת בשורה, אבל היינו כמעט כלום. אחוז מזערי, פחות מעשירית. נשענתי אחורה והרגעתי את עצמי. את לא לבד. יש פה עוד כמה כמוך. שנה אחר כך, נכנסתי לאיזה תרגול של קורס מתקדם יותר. נכנסתי כשכולם כבר ישבו, ואיך שעברתי בדלת, הרגשתי את זה. אני האישה היחידה בחדר. החדר היה מלא עשרים או שלושים גברים. ואני. הרגשתי תחושה מוזרה. כאילו הסתננתי לשם, כאילו אני לא שם בזכות. הבטחון העצמי שלי נחבט לרגע אל הקרקע- מה אם אני עושה משהו ממש ממש מטומטם, ואין לי סיכוי בכלל מול כל אלה. התרגול התחיל והמחשבות נדחקו למקום אחר.

מעולם לא חשתי שמזלזלים בי כי אני אישה. זלזלתי בעצמי מספיק בלי שום קשר למגדר שלי, לא היה צריך שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי. דווקא נטמעתי ביניהם, בין הגברים. מצאתי כמה חברים קרובים במקום האפרורי הזה, והיינו צוחקים יחד על הנשיות האבודה שלי ועל חוסר היכולת שלהם להבין מה נשים רוצות. לא הפלו אותי לרעה, לא לעגו לי, לא אמרו לי שאני לא מסוגלת כי אני אישה, למעשה אפילו לא שידרו לי את זה. היו איתי במחזור כמה נשים מבריקות- אני זוכרת שהתמלאתי גאווה כששמעתי אותן דנות עם המרצים בקול בוטח. התפוצצתי מגאווה בשבילן בכל פעם שכיתה מנומנמת ניעורה באחת מצליל קולן הנשי שהדהד פתאום בתשובה או שאלה למרצה- כן, זה היה נדיר לשמוע פתאום אישה מדברת, והן היו חדות ונהדרות והגיע להן החיוך המופתע לעיתים של המרצה.

בכלל, קול של אישה סביבה גברית זה תמיד דבר שאני חוששת ממנו. התקבלת לעבודה כסטודנטית, בחברה שיש בה לא מעט נשים, באופן יחסי. אם אני נדרשת לדבר, או רוצה לדבר באיזו ישיבה, לוקח לי איזה רגע להתכונן. שלא בכוונתם, גברים מדברים חזק יותר מנשים. הקול שלהם רועד פחות ועמוק יותר, ותמיד אני נשמעת לעצמי צייצנית בחברתם. אם אני רוצה לומר משהו אני צריכה לעיתים להלחם על תשומת הלב. לא מרוע, לא מזלזול. זה פשוט שהקול שלי לא חזק מספיק. ואז הביטחון שלי שגם ככה רעוע למדי בין ותיקים ממני יורד עוד. מה אם לא ישמעו אותי. מה אם יקטעו אותי, יכנסו לי לדברים. לא אצליח להחזיר לעצמי את זכות הדיבור. נוכחות אישה נוספת בחדר עושה פלאים. אני מרגישה בטוחה יותר לדבר כשהיא שם. כשאני לא אישה יחידה מול כמה גברים.

בהרבה נקודות בלימודים ובעבודה אני אישה יחידה מול כמה גברים. בכל ההצגות מול קהל שעשיתי, הצגתי אך ורק בפני גברים. אם היה לי שותף הוא תמיד היה גבר. הייתי מתלבטת ארוכות מה ללבוש, כדי שאני ארגיש בנוח מולם. לא כי הם חלילה מסתכלים עלי אחרת. אלא כי אני רגילה להניח שאולי יסתכלו. 

אם להתחיל כרונולוגית אזי יש לציין דברים עיקריים כמו זה שגדלתי בבית שבו לא מעניין מה אנשים אחרים אומרים על הבחירות שלנו, כל עוד זה לא פוגע בהם. בית של אמת נוקבת, של התנערות מהחובה לעשות איזה דבר רק כי מסביב כולם עושים אותו. בית בו הנורמה לעתים קרובות נלעגת, כי אם מסתכלים על זה רגע מהצד זה בהחלט מגיע לה, לנורמה.

לא גידלו אותי להיות בת. זה לא אומר שגידלו אותי להיות בן. אי אפשר לגדל מישהו להיות בת או בן, כי זה נקבע הרבה לפני, ובת תישאר בת גם אם תהיה מהנדסת ובן ישאר בן גם אם ישחק בבובות. לא הלבישו אותי ורוד כי ההורים שלי לא אוהבים את הצבע הזה, וזאת סיבה מספיק טובה. את השיער שלי לא הרשו לי להאריך. הייתי נדבקת בכינים ואמא שלי שנאה להוציא אותן מהשיער שלי כשהוא היה ארוך. נראיתי כמו ילד קטן, וככה גם פנו אלי מדי פעם זרים. לא זכור לי שזה העליב אותי, אבל חברת ילדות שלי זוכרת מקרה בו חבורת בנות צחקה עלי בגלל זה ובכיתי. אולי זה באמת העליב אותי ושכחתי. 

לא היו לנו כבלים. ההורים שלי פחדו שנראה יותר מדי טלוויזיה והחליטו ששני ערוצים זה די והותר. כולם ראו פוקימון ואני ראיתי דיג'ימון. באמת לא היה הרבה לראות, אז לא ישבתי מול הטלוויזיה הרבה. אבל נורא נורא רציתי כבלים. אני מניחה שרציתי להיות כמו כולם, אבל גם הסתקרנתי לראות מה יש שם. אסור היה לי להתאפר, למרוח לק, לנעול עקבים. אמא שלי אמרה שכל הדברים האלו מזיקים ומיותרים, ושכשאהיה גדולה אוכל לעשות מה שאני רוצה אבל לילדות אסור לעשות את הדברים האלה. אמא שלי לא עושה אף אחד מהדברים האלה בעצמה, אז פרט לסקרנות לא היה בי דחף חזק מדי להמרות את פיה.


אם להתחיל כרונולוגית. כאן נגמר המייל שכתבתי לעצמי. התחלתי כרונולוגית ולא המשכתי. להמשיך כרונולוגית? אולי בפעם אחרת. אולי לכתוב שעם הזמן וההתקדמות לתחום שאני יותר טבעית בו חלק מהשיתוק לפני דיבור נעלם. אולי לכתוב שזה כבר לא משנה אם גבר או אישה בצד השני של הקו. אולי להזכיר שאיפשהו זה כן מרגיע אותי לדבר עם אישה. אולי זה קשור לעובדה שכבר לא נפגשים פנים אל פנים.

אולי להמשיך כרונולוגית.

אבל לא עכשיו.

2 תגובות על ״החזר מס״

  1. תודה ששיתפת את אוצרות ארכיון המייל שלך, היה לי ממש מעניין לקרוא. בתור מי ששהתה רוב חייה במרחבים מאוד נשיים, אני באמת תוהה לפעמים איך מסתדרות מי שבוחרות לצעוד במסלולים שעדיין אין בהם בכלל הרבה נשים (ובתקווה שיהיו בעתיד!). מאוד הזדהיתי עם הקטע על הקול הנשי שמהדהד פתאום בכיתה – גם בזום אפשר לשמוע את ההד הזה 🙂

    אהבתי

    1. תודה 😊
      עברו מאז כמה שנים וזה מן הסתם מעסיק אותי פחות ופחות. היה מעניין למצוא את הנאום הזה פתאום.
      אגב לא אחת אני תוהה איך זה לעבוד בסביבה נשית, ובטוחה שיש אתגרים לא מעטים גם שם.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s