אהובתי שלי

קורה כל כך הרבה (לטובה!) עם פצפונת ואני לא כותבת על זה כלום. היא תינוקת מדהימה, באמת. אני מתנפחת מגאווה בכל פעם שהיא זוכה לתשבוחות, אני באמת לא מאמינה שזכיתי בילדה מתוקה כזאת.

לפני שלושה חודשים בערך גיליתי את הדבר הנעים ביותר בעולם- לישון איתה יחד, מחובקות. זה קרה אצל ההורים שלי אחרי שהיא לא נרדמה בכלל בכלל, היא היתה מותשת והיה לה קשה. לקחתי אותה איתי למיטת הנעורים שלי, ניענעתי קצת וחיבקתי- והיא נרדמה לצידי, שקטה ורגועה, ואני נרדמתי מחובקת איתה- אושר שלא ידעתי שקיים בעולם הזה. כמובן שמאותו רגע ניצלתי כל שינה שלה כדי לחזור על התרגיל הזה- שמחה על מיטת הנוער הצרה שצמודה לקיר ומאפשרת לי לעשות זאת בלי לחשוש שפצפונת תיפול. באחת הפעמים, שיכורה לחלוטין מהמתיקות שלה, ליטפתי אותה כשהיא ישנה ועם כל נגיעה פצפונת שחררה אנחה קטנה, כמעט בלתי מורגשת- כמו מין גרגור. זה היה פשוט מדהים. 

בין הסגרים יצאנו לראשונה שלושתנו לנופש משפחתי- די חוששים מאיך שפצפונת תקבל את השינוי הזה. האמת שהיא זרמה איתו באופן כל כך חלק שאני רוצה לצאת שוב. ביום הראשון היא היתה כל כך שמחה, החיוך לא ירד מהפנים המתוקות הקטנטנות שלה, וכל דבר שעשינו הצחיק אותה.

יש ימים קשים יותר ופחות, אבל אני מודה שזאת כבר לא אני שמתמודדת עם הקושי שלה ברב היום.המטפלת היא זאת שנאבקת בה בארוחות הצהריים, בעייפות, עם התסכולים במהלך היום. אני מקבלת אותה לכמה שעות בלבד, ואמנם יש לנו את המאבק על השינה אבל לרוב הכל ממש בסדר. כמובן שזה גורר את מה שיושב עלי כבר כמה ימים- בשבוע שעבר היתה הפעם הראשונה שפצפונת העדיפה בבירור את הידיים של המטפלת על שלי, אחרי שנפלה וקיבלה מכה. בהתחלה הצלחתי לשמוח מזה שפצפונת כל כך אוהבת את מי שנמצאת איתה רוב היום, אבל ככל שהעניין הזה חזר על עצמו אני מוצאת את עצמי יותר ויותר עצובה מזה ומקנאה. במשך חצי שנה היתה לי כמעט בלעדיות עליה. הייתי עבורה הכל- חום, הזנה, רוגע. אחרי שהמטפלת פרצה לחיינו וההנקה דעכה לה שמחתי לראות את פצפונת מסתדרת גם בלי להיות צמודה אלי. אבל להעדיף בבירור אישה אחרת על פני? זה משהו שלא עובר לי חלק בגרון.

ועדיין- לפני כמה ימים יצאתי מהבית עוד לפני שהיא התעוררה, לשחות. כשחזרתי מהשחייה מצאתי אותה ואת א' מנמנמים על הספה במה שהתחיל ככל הנראה כנסיון שלו להרדים אותה לשנת בוקר. כמובן שברגע שפתחתי את הדלת היא התעוררה. תוך שנייה נמרח על הפנים המתוקות שלה החיוך הכי גדול בעולם, והיא מיהרה לכיווני. ההבעה שלה צעקה- "איזה יופי שאת פה! בואי נעשה כיף".זה אושר לא נורמלי לקבל ממנה את החיוכים האלה.

לקראת גיל שנה היא התחילה ללכת. היא עשתה שני צעדים מהוססים מהמטפלת אלי, ואני עודדתי אותה בקול צווחני מהתרגשות. לאט לאט התחילה ללכת יותר צעדים לבד- שולחת את הידיים שלה קדימה כדי להתאזן, מתנדנדת מצד לצד כמו ברווז שמנמן, מייצבת רגל תפוחה אחרי רגל תפוחה. בהתחלה עוד עברה לזחילה בכל עם שרצתה להגיע מהר לאנשהו, אבל לאט לאט גילתה את היתרונות שבהליכה- בעיקר את האפשרות להחזיק חפצים תוך כדי. ספציפית- ספר שהיא רוצה שאני אקריא לה. הדרך לבקש ממני לעושות זאת היא לצעוד איתו לעברי ולהטיח לי אותו בראש. אמנם עדינות זה לא הצד החזק שלה אבל אנחנו לומדות.

ספרים. היא מעסיקה את עצמה כל כך יפה איתם שלא נעים לי להפריע. זה מגיע אצלה בגלים- אחרי חודש שבו לא היתה מוכנה שיקריאו לה שום דבר- פתאום היא מתעוררת בבוקר ומבקשת שאקריא לה. וכשנגמר הספר מבקשת עוד אחד ואז עוד אחד. ואז עוד… עד שכל הספרים מחוץ לספריה. היא אוהבת גם להעביר עמודים לבדה ולהסתכל בתמונות. זה כל כך מקסים להתבונן בזה- היא נראית כאילו היא כותבת את התזה שלה- יושבת בין 5 ספרים פתוחים על הרצפה, והיא מדפדפת באחד מהם, פתאום נזכרת במשהו מדפדפת בשני, מוציאה ספר חדש מהספריה, מרוכזת ונחושה. הלוואי ותתמיד באהבה הזאת, יהיה נחמד לחלוק איתה תחביב.

אני חושבת ומשחזרת בהנאה קצת אובססיבית את היום בו היא באה אלי. את שרשרת הרגעים מיד לאחר שא' אמר לי בדמעות שהיא פה. את הפנים הנרגשות שלו, של ההורים שלי. את הגודל הזערורי שלה שהיום נראה לי רחוק כל כך. אני זוכרת איך היא ינקה ממני והראש שלה היה קטן בהרבה מהשדיים הגדושים שלי ומשהו נראה לי מעוות בתמונה הזאת ולא הבנתי כמה מהר היא תגדל ותשתנה. איך שכל מה שהיא רצתה זה שאזין אותה ושנחבק אותה ונצמיד אותה אלינו. לפני שהעולם כולו סקרן אותה ומשך אותה. היום פצפונת קצת חולה ולכן נתתי לה להרדם עלי ולא במיטה, ובמקום לקום ולהניח אותה במיטה שלה- פשוט נשארתי איתה על הספה ושחזרתי בפעם המי יודע כמה את הרגעים שאחרי הלידה, והתסכלתי עליה, על הלחיים התפוחות שנמרחו עלי, התלתלים המושלמים שנמעכו בין הידיים שלי, ועל הנשימות הקטנות, המתוקות האלה שמדי פעם מביאות איתן איזה צליל גבוה שאני מפרשת כגרגור. הסתכלתי על כל אלה ובכיתי קצת, כי אני באמת לא מאמינה שזכיתי בכל זה. וסיפרתי לה כמה אני אוהבת אותה, ואמרתי שנראה לי שהיום שבו היא הגיעה הוא היום המאושר בחיים שלי. ואז השכבתי אותה במיטה למרות שיכלתי להמשיך ככה עוד הרבה.

כשהיא מתעוררת בבוקר ישנו חלון הזדמנויות קטן שאני אוהבת. אם אקח אותה מהר מספיק על הידיים ואלך לשבת על הספה- היא תמרח עלי ותתפנק לעוד כמה דקות של אושר. אני מלטפת אותה וממלמלת הברות מרגיעות כדי לזכות בכמה דקות של פינוק וכרבול, כשהיא כולה חמימה מהשינה ונמרחת. אני יכולה להעביר יד בתלתלים, על הגב המתוק, לאחוז את כפות הרגליים השמנמנות וללטף את כולה. עד שבבת אחת היא מזדקפת וחוזרת להיות הפרא האהוב והמסחרר שהיא. דוחפת אותי ומשתחלת מהידיים מטה אל הספה ומשם לשטיח, והנה היא כבר מתחילה להוציא את כל הצעצועים והספרים מהמקום- עוד יום של תגליות מתחיל.

אני לא יכולה להפסיק לחייך כשהיא מחווה או מצביעה לעבר דברים שמרגשים אותה בחוץ (עץ, אוטובוס, חתול, ספסל, כלב, גדר) ואומרת "את זה" אבל בצליל כל כך גבוה שזה נשמע יותר כמו "צצצ" מתפלא. לפעמים אני רואה שזרים רנדומליים נהנים מזה גם הם. זקנים לעיתים מדווחים לי כשאנחנו באות מולם שהיא אמרה להם שלום. זה תענוג אמיתי לצאת איתה לרחוב.

כשנגמר הסגר אמא שלי, שלא ראתה את פצפונת חודשיים וחצי והיתה די על קוצים לפגוש אותה- התקשרה לפני שבאנו אליהם לסופש. היא התקשרה איזה חמש פעמים ובכל אחת מהן הציעה כאילו באגביות שניסע לאיזה פארק שהיינו מבלים בו את כל השבתות שלנו כשהיינו ילדים. האמת שההצעה מצאה חן בעיני מהרגע הראשון, והתרגשתי מהמחשבה שאקח אותה ואת א' לשם. אמא שלי כנראה התרגשתה מזה יותר כי היא פשוט לא הפסיקה להזכיר את האפשרות הזאת, וגם הכינה מבעוד מועד אוכל לתת לחיות שמסתובבות שם- זה היה מקסים מצידה ולא הצלחתי להתנגד כי פצפונת כנראה תהיה כבר עייפה. נסענו מצופפים ברכב שלנו, חמישתנו, ואמא שלי התרגשה במושב לידי. חנינו, הרכבתי את האופניים ואבא שלי בינתיים הוציא את פצפונת מכיסא הבטיחות. אמרתי לו שהוא יכול להושיב אותה באופניים, והוא אמר "אם זה בסדר, כל עוד היא לא בוכה, אני אקח אותה עלי" וככה הלכנו במשלחת מכובדת- אמא שלי עם השקית אוכל לחיות, א' לידי לא מבין את פרץ הנוסטלגיה, אני מסיעה לפני אופניים ריקים, ואבא שלי בראש מחזיק את פצפונת וזורח מגאווה. הוא היה כל כך  שמח שכל הדרך הסתכלתי רק עליו. כשהגענו לפארק הוא אמר בצער מסויים שנראה לו שהיא תהנה יותר באופניים והושיב אותה שם, וכולנו פצחנו במסע נוסטלגי, מסבירים לא' המשועשע מה כל כך מיוחד פה בעצם.

את סבא וסבתא שלי ראיתי פנים אל פנים רק השבוע, אחרי בערך ארבעה חודשים. הם וגם אנחנו חוששים מהקורונה, והם הסכימו להפגש רק בחוץ במרחק סביר. אמנם זאת תקופה ארוכה שפצפונת ואני עושות איתם שיחת וידאו פעם או פעמיים בשבוע, אבל המפגש היה מאוד מרגש. סבא וסבתא שלי הם אנשים קשוחים, שהחיים בגלות של סטאלין כילדים חישלו אותם. הם לא בדיוק הסבא וסבתא המחבקים ומבשלים, הם משהו אחר. הם דור הנפילים, וזה ניכר בכל דבר שהם עושים. מהחסכנות המטורפת, החפצים שהם אוספים מהרחוב ומשמישים (אין להם צורך בהם, כן? יש להם כל מה שהם צריכים בבית. הם פשוט לא מסוגלים לראות משהו יקר המציאות ברחוב), ותחומי העניין שלהם (סבא שלי: פיזיקה, מתמטיקה, מלחמת העולם השנייה. סבתא שלי: כל סוג ספורט אפשרי, מציאת קשרי משפחה מסובכים לכל מיני אנשים מפורסמים, אסטרולוגיה- אין לי מושג איך זה קרה). לכן זה פשוט ממיס אותי לראות איך האנשים הרציניים האלה לא מפסיקים לצחוק ולהנות משיחת וידאו בה אני מראה להם את פצפונת סתם יושבת ומשחקת בצעצועים שלה. היא לא עושה שום דבר מיוחד- אבל סבא שלי כבר מתגלגל מצחוק. היא מחייכת אל המצלמה- סבתא שלי מתחילה עם "אוי איזה יופיייי" היא הולכת ובוחרת צעצוע, והם מפרשנים ברקע כל תנועה. זה כל כך מקסים שאני לא מעירה להם שעל המסך רואים רק את קצה הקודקוד שלהם- את ההנאה שלהם אי אפשר לפספס.

התפילות שלי השתנו. בכל פעם שאני עולה על ההגה, כל פעם לפני שאני עושה מה שנראה לי מסוכן (נגיד נכנסת לשחות בים)- יש לי תפילה אחת בלב- שפצפונת תהיה בסדר, ושאני אחזור בשלום, בשבילה. בכל פעם שאני חושבת לעשות משהו חסר אחריות (נגיד להיכנס בים גבוה) אני מזכירה לעצמי שאני אמא, שפצפונת צריכה אותי. זה אולי דרמטי, זה אולי מוגזם-אבל נראה לי שהמצפן הפנימי שלי השתנה.