לא שאני מתלוננת


הכל בסדר סך הכל (בהתעלם ממגיפה עולמית).

הרבה דברים שחששתי מהם לפני הלידה נראים לי פחות מאיימים עכשיו. גם היחסים של א' ושלי בסדר. הם ידעו ימים טובים יותר, אבל אנחנו סך הכל די משתפרים לדעתי מהימים העצבניים של ההתחלה.כמה פוסטים פה דוחקים אותי לכתוב מה שאני רוצה ולא רוצה לכתוב כבר הרבה זמן.זה לא שאני מתלוננת אבל הייתי רוצה לכתוב את זה כדי שזה יפסיק להסתובב אצלי בראש ובדם, יפסיק לקפוץ לי את הידיים והשפתיים, יפסיק להכריח אותי לקחת נשימה כי אחרת אתפוצץ.

אז למען הסדר הטוב- א' מהמם. הוא הגבר שלי ואני אוהבת אותו, נשענת עליו, נהנית איתו, נמשכת אליו- הוא כל מה שרציתי ואני עדיין רוצה. אבל מאז שפצפונת נולדה שמתי לב שאנחנו לא מהזוגות האלה.אנחנו לא מהזוגות האלה שתמיד מציעים אחד לשני לעשות עבורם דברים. אצל הרבה מהחברים שלנו אני רואה את האחד מביא לשני צלחת עם אוכל מהשולחן עליו מונחים המאכלים, מוזגים אחד לשני שתייה, מציעים לקחת את הילד כדי שהפרטנר יאכל רגע בשקט, מעסיקים את הילד כדי שהשני יוכל להמשיך שיחה שהתחיל, כאלה דברים. אלה ההתנהגויות שאני רואה מול העיניים שלי אבל יש דברים שאני יודעת שאצל זוגות אחרים קורים בבית ואצלנו קורים פחות- כמו למשל לשלוח אחד את השני לישון בזמן שהראשון ידאג לכל הבלאגן או להעסיק את פצפונת, להכריז שהיום אני שומר על פצפונת ואת יוצאת להתאוורר, דברים כאלה.זה פשוט משהו שאנחנו לא. אנחנו משתפים פעולה ומפרגנים אחד לשני, אבל אין בנו את הנדיבות הזאת שאני רואה אצל חברים שלי ומשהו בי רוצה גם.

מה יש לנו? פנקסנות. בשפע. זאת אחת התכונות הדוחות ואין לי מושג איך היא מצאה מקום כזה בזוגיות שלנו. הרבה פעמים אנחנו מתווכחים מי צריך לעשות משהו. כשאלו דברים שקשורים בשהייה עם פצפונת- כמו מי ירדים אותה למשל- נצבט לי הלב במחשבה שאנחנו מנסים להתחמק מלבלות זמן איתה. כמובן שמנקודת מבטי אני מבקשת מא' שהערב הוא ירדים אותה כי זה יכול לקחת גם שעה וזה מה שעשיתי כל שבוע האחרון- ובא לי קצת לשבת להתבטל על הספה, אבל עצם הבקשה מרעידה בי עצב ועלבון בשם פצפונת. לפעמים אנחנו אומרים "אולי תעשה כלים? עשיתי כבר הבוקר ובצהריים". אנחנו אף פעם לא אומרים- "אני אעשה כלים, עשית כבר הרבה היום". 

כמובן זאת רק ההרגשה שלי אבל אני מאשימה בזה את א. בהתקשר לפוסטים על זה שגברים פשוט לא רואים- הם לא רואים את הכלים, את הכביסה, את הבקבוקים שצריך לעקר, את האוכל שצריך להכין, את הצעצועים שצריך לסדר- אני מרגישה שאני צריכה להגיד לו. במפורש. אני צריכה שתעשה סטריליזציה. אז אני אומרת. כמה שבועות ביליתי בלקוות שהוא יציע או פשוט יעשה- אבל זה לא קרה, והחלטתי שאני לא משחקת יותר את המשחק של הכל מושלם וזורם ופשוט מתחילה להגיד לו מה לעשות. וא' עושה. לפעמים הוא מתווכח, אבל עושה. ועדיין- זה מעכיר מאוד את האווירה בינינו. לדוגמה אתמול הוא זרק לי "כל היום את אומרת לי מה לעשות". עניתי בכנות שהוא יכול להתחיל לעשות לפני שאני אומרת ואז לא אצטרך להגיד. כמובן שזה יצא עוקצני- אבל זאת האמת.


ועוד משהו אחד ספציפי שיושב עלי מהחודשים הראשונים אחרי הלידה. היתה תקופה ששאבתי, יותר נכון שניסיתי לשאוב. לא שהיו לי בעיות טכניות- להיפך- זה הלך די טוב. היו לי בעיות עם א. אני לא יודעת אם זאת הסיבה או משהו אחר- אבל שאיבה היא מלאכת ההורות השנואה עלי. מעבר לכל ההתעסקות, והעובדה שאת נשאבת ממש כמו פרה ברפת- ישנה הסטריליזציה אחרי השאיבה. תמיד הגעתי לשאוב בערב לפני השינה- זה הזמן היחיד שפצפונת ישנה (כלומר לא זקוקה לי) ויש עוד ידיים בבית למקרה שהיא תתעורר. הייתי מתחילה לשאוב קצת לפני שעת השינה שלנו, ובסיום, בערך כעבור חצי שעה- היה צריך לעקר את כל חלקי המשאבה המרובים והמרגיזים. אלו היו ימים שרק אני קמתי בלילות כי הנקתי והייתי בחופשת לידה- ולכן ביקשתי, ממש התחננתי בכל פעם- ל-א' שיישאר איתי בזמן שאני שואבת. רציתי לא ללכת לישון במיטה שהוא כבר נוחר בה. רציתי ללכת לישון איתו. אי של שפיות וזוגיות בכל הכאוס. מכיוון שידעתי שאם ישכב במיטה הוא יירדם, ושגם ככה אני צריכה להעביר את הזמן על הספה- ביקשתי שיישב איתי את החצי שעה הזאת. מדי פעם גם ביקשתי ממנו שיעקר בעצמו את חלקי המשאבה. באופן קבוע, אחרי כמה פעמים- הוא היה מתעלם מהבקשות שלי והולך לישון. עד היום אני פגועה מזה. עד היום אין בעיני שום הסבר מניח את הדעת למה הוא התנהג בצורה מגעילה כזאת. נסיונות לדבר איתו על זה לא עלו יפה והשיגו לי רק תגובות מרגיזות כמו "אבל אני עייף" (כאילו שאני לא. בכלל זה לא משהו שאומרים למניקה) או "חיכיתי לך במיטה ולא באת" (כן, כי שאבתי על הספה). בהיעדר תמיכה- הפסקתי עם השאיבות. זה ממש יושב עלי ולא מרפה, למרות שהפסקתי לשאוב לפני כמעט חצי שנה. זה עלבון שמכרסם בי ובא לי להטיח בו אותו בכל פעם שהטונים שלנו עולים, אבל אני יודעת איזה מגעיל זה יישמע- להתלונן פתאום על משהו כל כך לא רלוונטי. אבל העצבות הזאת לבד על הספה בלילה עם המשאבה הדוחה הזאת, והטיפוס העלוב למיטה כשהוא כבר ישן- לא יוצאים לי מהראש.

עוד סיבה לא להעלות את זה, היא כי אחת התכונות הקשות יותר אצל א' היא שהוא לא מתנצל. זה יכול לחרפן אותי. הוא יודע שהוא פגע בי והוא לא מתנצל. גאווה מטופשת. זה משהו שמטריף אותי כשאנחנו רבים. אחרי דיש אינסופי במי אמר למי ואני מסבירה לו שנפגעתי כי כך וכך, אני מבקשת במפורש שיתנצל והוא פשוט שותק בצורה מכעיסה ומכוערת. לי אין בעייה להתנצל. אני עושה זאת מייד כשאני מבינה שפגעתי. חושבת שזה הגיוני וראוי ומכבד את הצד השני. זה משהו שאני לא זוכה לו בחזרה. וזה יכול לפוצץ אותי בזעם מבפנים.


מה אני רוצה.אני רוצה נדיבות. אני חושבת (אולי אני מדמיינת) שאני דווקא כן אישה כזאת- שמציעה לגבר שלה את כל הדברים האלה. אני דווקא כן מפרגנת, לוקחת על עצמי, נהנית לפנק. אבל עם הזמן הבנתי שאני בעצם עושה את זה כל הזמן ובקושי מקבלת יחס דומה- והעלבון והגאווה גרמו לי להפסיק. א' גדל בבית שבו לא מצופה ממנו לנקוף אצבע בכל מה שקשור למלאכות הבית והטיפול בילדים. ובהתחשב בעובדה הזאת- הוא מדהים. הוא באמת חולק איתי את הכל. אבל הדברים הקטנים- הם אינם. נדיר שהוא יגיש לי משהו לשולחן. אם הוא עורך שולחן הוא תמיד יביא כוס וסכום רק לעצמו. כשהוא מסיים לאכול הוא פשוט מתחיל לקפל ולהחזיר למקרר דברים למרות שאני עוד אוכלת, אם אני מכינה לנו ארוחה הוא יתחיל לאכול ברגע שדברים יהיו על השולחן ולא איכפת לו שאני, שטרחתי והכנתי- עדיין מכינה כמה דברים ולא התיישבתי. הוא יכול לסיים לאכול לפני שאני מתחילה בכלל, ואז לשבת בקוצר רוח רק כי אני מכריחה אותו. הוא קורה לזה "הנימוסים המטופשים" שלי, אבל בעיני אלו לא רק נימוסים בסיסיים, אלא פשוט כבוד הדדי.  בהתחלה צחקנו על זה אבל אני מרגישה שעם השנים ההתנהוגיות האלה פשוט מעליבות אותי. ושהוא ילד קטן שרק אומר "מה אעשה ככה אני" במקום להבין שהוא פוגע בי ולנסות לשנות. כשהוא מבין שנפגעתי הוא עושה לי פרצוף ילדותי של "אופסי" ועיני כלב כדי שאסלח לו. ואני תמיד סולחת כי למי יש כוח עכשיו לריב על שטויות כאלה. אבל זה נערם ונערם ונערם, וזה מעציב אותי בכל פעם- ולא איכפת לו. ואיזו דוגמה זאת לפצפונת.

‐————

העולם סביבי קורס, אנשים מאבדים הכל, ואני יכולה לשבת ולשתות לי קפה מכוס קרמיקה מהממת שרכשתי ולא להפסיק להתפעל ממנה- כמה היא מדויקת ויפה ונוחה (הכוס, כן?), בזמן שהכל בחוץ עולה בלהבות. אני אדם כל כך מוזר לפעמים.

3 תגובות על ״לא שאני מתלוננת״

  1. מותר גם להתלונן. זה נשמע מצב באמת מעצבן ומתסכל ומעליב.
    התחושה שלי היא שברוב הזוגות שהכל אצלם "בסדר" ואין נושאים גדולים ומהותיים שמהווים מקור לקושי בזוגיות, המקומות של הריבים והעצבים מגיעים על רקע של חינוך שונה ומנטליות שונה שמגיעה מהבית. גם אצלי ואצל הבחור זה ככה, למרות שאצלנו הריבים הם על נושאים שונים לגמרי.
    נשמע לי שאת במצב רגשי קשה בנקודה הזו, ואם תמשיכי להתבשל עם הרגשות האלה את באמת עלולה להתפוצץ. לא יודעת מה עוד את יכולה לעשות, כי נשמע שניסית לדבר על זה עם א' בכל דרך אפשרית ואין שום שינוי. הייתי מציעה לך לפחות במקום שלך לא להפסיק להיות נדיבה. לא מהבחינה של לקחת על עצמך את כל מטלות הבית, כי אז את באמת תתפוצצי מעצבים (ובצדק), אלא מהבחינה של להמשיך לראות אותו ואת הצרכים שלו ולעשות דברים קטנים בשבילו. אם הוא באמצע שיחה עם מישהו לקחת את פצפונת, אם הוא לא ישן מתישהו בלילה לאפשר לו להשלים שינה כשאפשר וכו' וכו' וכו'. אולי זה לא ישפיע על ההתנהגות שלו, אבל אני מאמינה שכשעושים את הדברים האלה מתוך אהבה וללא פנקסנות, זה תורם לתחושה הטובה שלך עם עצמך. את כן בן אדם נדיב, וכשאת פועלת כאדם לא נדיב, רק כי הוא לא רואה את הצרכים שלך ולא פועל בנדיבות כלפייך, את פוגעת בעיקר בעצמך. נשמע שאת צריכה להיות במקום הנדיב הזה כדי להיות יותר מאושרת.
    על ההתנהגות שלו כבר יותר קשה להשפיע, בעיקר במקומות האלה שמגיעים ממנטליות שונה מהבית. לאחרונה נכנסתי לגישה של תקשורת מקרבת. הגעתי לגישה הזו מהכיוון של הילדון והתקשורת מולו, אבל אני מוצאת שזה מחלחל גם לתקשורת שלי מול אנשים אחרים ומשפיע עליה לטובה. הבסיס הוא לפעול ולתקשר תמיד מתוך אמפתיה אמיתית. לא משהו כמו "אני מבינה שאת עייף אבל אני צריכה ש…", אלא באמת למצוא את המקום שאת מבינה שהוא עייף וקשה לו. זה מאוד קשה להגיע למקום הזה כשאת בעצמך עייפה ומלאה בצרכים שאף אחד לא רואה, אבל אני מוצאת שכשאני כן מצליחה להגיע לנקודה הזו של אמפתיה מלאה ואמיתית, דברים משתפרים מעצמם. עם הילדון המקום הזה של אמפתיה הוא כמו קסם שקורה תוך שניות. ברגע שאני רואה ומבינה למה הוא מתוסכל, המבט שלי אליו וטון הדיבור שלי משתנים מעצמם, והוא פשוט מפסיק לזעום ולבכות ולדרוש, ובא להירגע בחיבוק שלי. עם מבוגרים זה קצת יותר מעודן, שינויים מיקרוסקופיים שרואים לאורך תקופה.

    Liked by 1 person

    1. האמת שתוך כדי שכתבתי את הפוסט הבנתי שמה שאני צריכה לעשות זה לצאת מגדרי ולחזור להיות נדיבה אליו. אני חושבת שאת ממש צודקת. בימים שעברו מאז שמתי לב שההתנהלות שלי כלפיו עוקצנית בעוד כל מיני סיטואציות והתבאסתי שאני כזאת. אני מנסה אבל לא בטוחה שאני מצליחה. אני מקווה שאצליח.

      מצחיק, בדיןק דיברתי על תקשורת מקרבת עם חברות בהקשר של פצפונת והילדים שלהן. אני מכירה משפחה שמאוד דוגלת בזה והילד שלהם שבה את ליבי ביכולת שלו להסביר בדיוק למה הוא כועס במקום פשוט לצרוח. אמרתי לעצמי שאבדוק את העניין הזה והנה גם את ממליצה. אז אעשה שיעורים😀

      תודה על התגובה.

      אהבתי

      1. אם את בעניין של קבוצות פייסבוק אני ממש ממליצה על "תינוקות מלמדים הורים" ועל "קהילת השפה".
        ויש גם פודקאסט שנקרא "אמא אמא" שהוא לא בדיוק סביב תקשורת מקרבת, אבל אני מוצאת שהוא ממש משפיע עליי ועל איך אני מדברת עם הילדון בסיטואציות שונות.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s