איך כותבים אהבה

זהירות, זה הולך להיות משתפך ודביק כמו פוסטים בפייסבוק שמנסים לסחוט מכם לייקים.
זה לא אומר שאין רגעים קשים, זה לא אומר שאנחנו בטוחים בעצמנו, זה רק אני נהנית מתקופה נהדרת של פצפונת- אז למה לא לכתוב על זה.
וגם- זה יותר בשבילי כדי שלא אשכח את הרגעים הבאמת מופלאים האלה.

אני אוהבת בה הכל.
אני אוהבת את איך שבלילה היא ישנה עם הטוסיק זקור מעלה. אני אוהבת את ההתרגשות שלה לראות אותי כשאני נכנסת לחדר שלה בבוקר. אני אוהבת את הסקרנות הבלתי נגמרת הזאת לכל דבר שהוא. אני אוהבת את קריאות השמחה שלה,ואת רגעי ההתרפקות.

מישהו אמר לי פעם, כשהיא הייתה בת כמה שבועות- עכשיו את והיא גמורות מעייפות ואתן עוד לא יודעות כלום. עוד מעט היא תיעשה חמודה יותר ויותר ואת לא תדעי מאיפה זה בא לך.
הוא צדק.

הילדה שלי נבונה. מאוד. כבר מגיל חצי שנה הרגשתי שהיא מבינה הכל- כל מילה שנוגעת אליה היא מבינה ומאזינה ברוב קשב למה שנאמר לידה. בשבועות האחרונים היא מוכיחה לי שצדקתי. היא אמנם רק מתחילה לדבר אבל אני רואה איך למשמע מילים מסויימות היא מפנה מבט לדברים שקשורים אליהם. איך כשאנחנו מדברים בינינו על בקבוק היא מייד מסתכלת במתח על המטבח- מקור הבקבוקים. איך כשאומרים ביי ביי היא מסתכלת על הדלת, תוהה מי ייצא בה. איך שאני אומרת ספר או סיפור היא מסתובבת מיד למדף שפינינו עבור הספרים שלה. איך כשאני רק מזכירה אופניים היא צוהלת ומחפשת אותם במבטה, זוחלת אליהם בהתרגשות. איך כשמישהו שם מסכה היא מנופפת לו לשלום, כי זה מה שעושים כשיוצאים מהבית. שמים מסכה.

קצת לפני תשעה חודשים התחילה לחקות אותנו בדיבור. א' קרא לי בשמי- והיא חזרה אחריו באינטונציה ובהברות דומות. הייתי בשוקף ומאושרת. עכשיו נדמה לי שהיא חוזרת על מילים שאני אומרת- מנסה בכל כוחה לחקות אותן- ציפור, אמבטיה, פשטידה. כן אני יודעת בחירה מוזרה, אבל ישנם גם מים אבא אמא ומוצץ.

בערך באותו זמן התחילה להצביע, ומאז האצבע שלה שלופה- מוכנה לכל דבר מה מסקרן. מאז שעברנו מהעגלה לתלת אופן, היא בגובה הרחוב, ועולמה התמלא פלאים. אני מניחה שההבדל בין העגלה לאופניים הוא בערך כמו ההבדל בין אוטו לאופנוע- כל המראות והקולות עוטפים אותה, ועכשיו היא בגובה של יצורים מסקרנים חדשים. יום אחד יצאנו לסיבוב לפנות ערב יחד עם כל בעלי הכלבים- היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר, האצבע שלוחה קדימה מהלך כל הטיול, משמיעה קריאות התפעלות מתוקות שמספקות לי סיבה לשמוח גם שעות אחרי.אני יכולה ממש להבין אותה אומרת לי "אמא תראי! את לא תאמיני מה יש פה!" ואלו הרגעים האלה שבהם העולם פשוט מחייך אליך, והקיום בו נעים ושלו. בעלי הכלבים עוצרים בשמחה, והכלבים עצמם מתרגשים גם הם. זקנות על ספסל מנפנפות אליה לשלום ומחייכות- העולם יפה והרמוני והכל בזכותה.

קצת אחרי שחזרתי לעבודה הבנתי שההנקה לא תחזיק מעמד. בלב נחמץ ראיתי איך היא מחליפה אותי ביותר ויותר בקבוקים. א' לא הבין את העצב ואני ניסיתי לנחם את עצמי שחצי שנה זה מכובד מספיק. באחת ההנקות לפני שנת הלילה, היא היתה עלי כל כך שלווה ושבעה- שלא עצרתי אותה לגרעפס ופשוט הנחתי לה להירדם על השד- משהו שלא קרה כבר הרבה זמן. ידעתי שעוד מעט תזנח את ההנקה ולא יכולתי לוותר על עוד רגע מתוק אחד כזה. ובאמת כמה ימים אחרי זה כבר הבנתי שאני מכריחה אותה לינוק ושחררתי. ואני נזכרת עכשיו ברגע המתוק ההוא בערגה.

מאז יש לי משמעותית פחות דקות כרבול איתה. נותר הבקבוק בבוקר ובלילה- אותו היא שואבת בשניות, ובזמן הזה אפשר לערסל וללטף אותה באין מפריע. בשאר הזמן אין לה הרבה עניין בזה- תמיד יש לה משהו דחוף יותר לעשות. אבל הנה לפני שבוע היא התחילה לבקש ליטופים בעצמה. בפעם הראשונה שזה קרה- חזרתי משעתיים בחוץ כאשר היא עם סבא וסבתא. נכנסתי ולקחתי אותה. פתאום היא נשכבה עלי והניחה עלי ראש, חיבקתי ונישקתי והיא נשארה איתי ככה כמה שניות ואני, שוב, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. עכשיו היא עושה את זה מידי פעם ל-א' ולי מתרפקת עלינו- ואם בהתחלה כשהיתה קטנטונת זה היה מכורח המציאות שלה- היום זאת כבר ממש בחירה. ובכל פעם שהיא בוחרת בנו- משהו בי נמס.
מדי פעם א' ואני מדברים בינינו "את קולטת מה אנחנו בשבילה?" זה באמת מטורף. אנחנו כל עולמה. זה מרגש ומפחיד מאוד.

אני אוהבת, כשאני שומעת את המעלית עוצרת בקומה בשעה הקבועה- לחכות עוד דקה ולשמוע את מנעול הדלת מסתובב ולשאול אותה "מי בא פצפונת? מי זה בא?" לצפות בה נדרכת ומסתכלת על הדלת בציפייה, ואז כש-א' נכנס בה לראות את החיוך המדהים הזה מתפשט על פניה, את העיניים הצוחקות, לשמוע את צווחות האושר ולראות איך היא זוחלת במהירות מפליאה אליו, מטפסת בידיה עליו- ואז הוא מרים אותה ומניף אותה באוויר, והיא זורחת מאושר כמו בכל הסרטים האמריקאים- אבל טוב יותר. ואז היא מצביעה עלי, ואני מצטרפת. היא אוהבת ששנינו איתה, וזה הדבר הכי מתוק בעולם.

פצפונת מסתבר היא תינוקת דעתנית ואוהבת את העצמאות שלה. זה מוצא חן בעיני מאוד. במיוחד מוצא חן בעינינו ההרגל שסיגלה לה בלילות. עכשיו היא כבר ממש מסרבת בכל תוקף להירדם על הידיים שלנו- ממש בועטת בנו בחוסר סבלנות. אנחנו מניחים אותה במיטה, והיא מיד קמה ונעמדת, מחליפה איתנו מיני פטפוטים. בינתיים אנחנו מתיישבים על כסא ליד המיטה, ומשתדלים לא להיות כיפיים מידי. אחרי כמה שניות היא מתיישבת, מסתכלת קצרות על המזרון, ואז מטילה עצמה קדימה לסוג של שכיבה על הבטן- ומנסה להירדם. אבל אז משהו בה שנדמה כנגד רצונה כמעט- מושך אותה לישיבה, ואז שוב לעמידה, אוחזת בסורגים, מחייכת אלינו ומפטפטת. ואז ישיבה, שכיבה- וכך הרבה מאוד פעמים- עד שגומלת בליבה ההחלטה-אפשר ממש לראות את זה- והיא מטילה את עצמה לשכיבה על הבטן, משתבללת לכיוון החלק במיטה שמוסתר מהאור שבוקע מחריץ הדלת, ממששת את השמיכה, ואחרי כמה דקות פשוט נרדמת. זה לא מפסיק להדהים אותי. כבר בגיל שלושה חודשים היא הסכימה לעיתים להירדם במיטה, כל עוד היא מחזיקה אצבע של אחד מאיתנו. זה הרגל שובה לב שמעלה בי גם עכשיו דמעות. בהתחלה כשהרדימה את עצמה בתהליך שתיארתי קודם היתה מבקשת לעיתים את האצבעות שלנו, אבל עכשיו חדלה מזה- ואני חדלתי מהליטופים בגב ומה-"שששששש" שהיה עוזר לה בעבר- כי נראה שזה מפריע ולא עוזר. לעיתים אני לא מתאפקת ומלטפת את הראש- אם אני רואה שזה נעים והיא נענית אני ממשיכה עד שהיא נרדמת.

עוד עניין מדהים אצלה זה הסקרנות. אני מאוהבת בתכונה הזאת שלה. דבר מה חדש, אנשים זרים- המבט שלה הופך מיד להיות רציני, והיא נכנסת למצב סקירה. בהאזנה מלאה, מתבוננת במתרחש, לא מוציאה הגה- רק קולות מחאה אם מרחיקים אותה מההתרחשות. אני חושבת שהדבר האהוב עליה ביותר זה טכנאי או כל איש שירות שמגיע אלינו הביתה. אדם זר בבית שמתעסק עם חפצים- היא יכולה להתבונן בזה שעות, עסוקה כל הזמן בשיפור עמדות כדי להיטיב ולראות אותו,זוקרת אוזניים, משרבבת את ראשה דרך הידיים שלנו או מעל הכתף, נחושה לא לפספס אף פרט.

עוד דבר שאני חושבת שהיא אוהבת הוא דברים מתגלגלים. יש לנו בסלון חלון גדול, וכשכלו כל הקיצים והבכי לא נרגע- אני לוקחת אוה להסתכל ממנו על המכוניות שעוברות ברחוב מתחתינו. היא מייד משתתקת וממתינה להן שיבואו. בשעת לילה מאוחרת אני מתפללת לבליין שיחזור או למישהו שייצא מהחניה כדי לממש את ההבטחה שטמונה בחלון. אוטובוס נגיד זה זה שיא השיאים, ובגן המשחקים היא עומדת, נשענת על הגדר ומלווה אותו במבטה כשהוא מסתובב בכיכר עד שהוא נעלם מהעין.

אני כל כך רוצה לדעת מה עובר בראש שלה, אבל אני מסתפקת במה שהיא נותנת לי בינתיים. תודה לאל, נראה לי שטוב לה.


והנה עוד משהו עלי.
שמתי לב למשהו. המחזור שלי תמיד היה שנוא עלי ביותר. יש לי מחזור כואב מאוד- עכשיו אחרי שילדתי אני יודעת שביום הראשון שלו אני חווה צירים של בערך פתיחה שתיים. הכאבים, ההתעסקות, העובדה שלא ידעתי מתי יגיע. והנה מאז שהיא כאן, והוא חזר- אני מתייחסת אליו בסלחנות, כמעט באהבה. הוא לא מועקה בעיני יותר- הוא פוטנציאל. אולי ממנו יום אחד אביא לפצפונת אח או אחות.

 

 

4 תגובות על ״איך כותבים אהבה״

  1. פוסט נהדר, זה כזה גיל כיפי ומקסים ומרגש.
    הילדון הולך ונהיה מתכרבל ומחבק יותר ככל שהוא גדל, ונדמה לי שזה מאפיין הרבה ילדים. ופצפונת נשמעת לי כל כך דומה לילדון (חוץ מעניין השינה, שעליו אני ממש מקנאה בך) אז אני מקווה שגם אצלה זה יהיה ככה.

    אהבתי

    1. איזה כיף! יש למה לחכות.
      הם כנראה באמת דומים, כי אני זוכרת שכתבת על דברים שאחרי זה פגשתי בעצמי😊
      לגבי השינה- כמובן שמהרגע שהעליתי את זה על הכתב פצפונת שכחה שהיא יודעת לעשות את זה ועברו עלינו כמה לילות קשים… אבל באמת אני לא מתלוננת.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s