Things I only own one of

לא הייתי קוראת לזה מינימליזם, אבל כבר תקופה ארוכה שיש בי רצון להפטר מדברים מיותרים שצברתי במשך השנים ועדיין נמצאים אצלי בבית. לפני כמה חודשים הרצון הזה הפך לתחושת מועקה קלה בכל פעם שהעיניים שלי נתקלו בחפצים שאני לא אוהבת. הרגשתי בלאגן בעיניים כשהסתכלתי על מקומות אחסון או על הבית שלנו באופן כללי.
לצורך העניין אציין שאני אדם מאוד מבולגן. מ-א-ו-ד. מפתיע אותי שאני מצליחה להתנהל בצורה סבירה בעולם עם כל האי סדר שלי. אולי עכשיו קל יותר להבין איך נפלתי שדודה למראה כל התמונות הלבנות נקיות מסודרות של חפצים מונחים במרווחים נאים זה מזה במגירות או על שולחנות, של המרחבים הנקיים מחפצים מיותרים. אני הרי ההיפך הגמור מזה. ותמיד כשאני נכנסת לחלל כזה הוא כל כך מזמין בתחילה אבל אחרי שאני נוכחת בו תקופה הוא מיד הופך מבולגן.

אז נורא רציתי לזרוק דברים ולסדר. אבל לסדר זאת כנראה הפעולה השנואה עליי ביקום. גילי תמיד עושה חיקוי מימי המגורים המשותפים שלנו- חיקוי שלי מסדרת- את חוסר האונים שלי בנסיון למצוא מקום ראוי לחפץ שהיא הניחה לי בידיים. זה באמת מאוד מצחיק אבל זאת המציאות שלי.
תראו, אני לא אחת שקונה הרבה יותר מדי. כמובן שכמו רב האנשים המודרניים אני צורכת יתר על המידה, אבל יחסית למה שאני רואה מסביבי מצבי עוד סביר. הבעיה שלי היא מקבילה- אני לא זורקת כלום. תמיד מעבירה את החפץ קרוב לשקית הזבל אבל מיד מדמיינת תרחיש בו אתחרט על זה שזרקתי אותו, אז אני מגלגלת את החפץ באגביות למקום בו היה מונח לפני.

זאת לא ממש הפעם הראשונה שמחשבות פילוסופיות על רכוש עולות בי. כמו הקלישאה שאני, אחרי טיול ממושך במזרח- צמחה בי התובנה שאני לא צריכה כמעט כלום. הרי אני מסוגלת לחיות מתרמיל חצי שנה- זה אמור להספיק לי גם כשאחזור לארץ. הנחתי שאחזור לארץ ואפצח באורח חיים נזירי כמעט בלי שום בעייה. אבל התנפצתי מייד אל קרקע המציאות-החודשים במזרח עשו את שלהם, וכשחזרתי לארץ גיליתי שאף מכנס לא עולה עלי. התחלתי את ההתנזרות שלי מrכישת בגדים מיותרים בקנייה של מלתחה חדשה שתצליח להכיל אותי. חזרתי למידה שלי לא הרבה אחרי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי למומנטום הנזירי שלי. את המכנסיים במידה הגדולה, אגב, שמרתי- למקרה ש. שנים.

ימי קורונה, פסח שהתקרב, הדירה הקטנה יחסית שלנו והציוד המרובה של פצפונת- דחקו אותי, אחרי שנים של רצון ודחייה- לעשות את זה. עברתי חדר חדר בבית (טוב אין כל כך הרבה אבל אתם מבינים את העיקרון), ארון אחרי ארון אחרי שידה אחרי קופסה, וזרקתי ללא רחם. גולת הכותרת היתה כמובן ארון הבגדים שלי. נפטרתי מכמויות הזויות של בגדים. לזכותי ייאמר- לא היו בשקיות הזבל האלה בגדים חדשים כמעט בכלל. רב הדברים שזרקתי נקנו לפני ארבע שנים עד עשור, וחלק אפילו לפני. את חדוות הארגון החדשה שאחזה בי ניצלתי כדי לסדר בכל מיני שיטות מארי קונדו שכאלה את הבגדים שהשארתי. אולי השארתי קצת יותר מדי כי ידעתי שייקח זמן עד שאוכל להשלים לי מכנס חדש במקום זה שזרקתי, כשכל החנויות סגורות.

מדי פעם אני חוטאת בשיטוט ביוטיוב של מינימליסטים כאלה ואחרים, מקשיבה להם מסבירים על דברים שהפסיקו לקנות או דברים בסגנון.זה ממכר מבחינה אחת- רובם אמריקאים, וככאלה הם רוכשים דברים הזויים ומיותרים לחלוטין, מה שמאפשר לאנשים כמוני להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמם אחרי שהם מדברים בהתרגשות על כך שהפסיקו לקנות קישוטים עונתיים (WTF), ספרי שולחן, כמויות הזויות של איפור, מגזינים, מכשירים לטיהור אוויר ועוד כל מיני דברים שלא ידעתי שקיימים בכלל, בטח שלא קניתי בעצמי. בכלל- מדי פעם אני רואה איזה סרטון של מינימליסטית כלשהי, על שגרת הטיפוח המינימליסטי שלה, ואז היא מגיעה לחלק של האיפור שיש בו רק מייקאפ סומק קונסילר מסקרה צללית אודם ועוד כל מיני דברים שאני לא מכירה- ואני כולי זורחת לי מאושר וגאווה- מעולם לא החזקתי ברב הדברים האלה (לאירוע אני מוציאה את השקית האומללה שמכילה את כל האיפור שלי- מסקרה ומייקאפ ומסתפקת בזה), ועל כן אני רשאית לשפוט ולגחך על מה שהן קוראות לו מינימליזם.

וזה הרי לא מאוד מפתיע, כי יש הרבה כמוני שמגששים את דרכם בחדרים מלאים חפצים מיותרים להתפקע אל קירות לבנים עם הדפס צבע מים ממוסגר שולחן עם רגליים דקות על שטיח בצבעים טבעיים.
אני חושבת שהשינוי המחשבתי העמוק והגדול יותר היה כשהתחלתי פתאום להפנים- לא כל דבר מגניב חמוד או יפה אני צריכה שיהיה ברשותי. באופן מפתיע דווקא הרשת שהכי חוטאת לעיקרון הזה היא שהביאה אותי להבין זאת- סוהו (רשת שמוכרת חפצים לעתים שימושיים אבל לרב מגניבים ומעוצבים בהומורסטיות). זאת נראה לי החנות היחידה למעט חנויות ספרים שאני אוהבת להכנס אליה סתם ככה לראות מה חדש. אחרי כמה סיבובים כאלה פתאום נחתה עלי ההבנה שאני נהנית מעצם קיומו של החפץ בחנות עצמה, ואין לי צורך בכך שיהיה מונח אצלי בבית. זה התחיל עם קישוטים, עליהם אפשר לעשות את התרגיל הזה בקלות- אבל לאט לאט המשיך לאביזרי מטבח מקוריים (תכלס מעולם לא הייתי חסידה של כאלה) ולחפצים שונים לבית.

כל זה כמובן לא כולל בתוכו קטגוריה אחת. בואו נגיד שאם יש זמן לא מתאים להתחיל לרצות בו בית מינימליסטי- זה הזמן בו אתם מביאים לעולם תינוק. תלי תילים של הרים נכתבו על ערימות הציוד שדורש ייצור כל כך קטן- ואני יכולה רק להוסיף- נכון. א' ואני גרים בדירה קטנה ואין לנו מחסן. אנחנו במצוקת מקום תמידית בכל הנוגע לבגדים וחפצים של פצפונת- כאלו שכבר קטנים עליה וכאלו שעוד לא הגיעה להשתמש בהם אבל קיבלנו מחברים ומשפחה. כל חפץ שלה שעובר לאחסון גורם לנו לשבור את הראש איפה נמצא לו מקום. ובכל זאת- החלטתי שזאת הקטגוריה היחידה שאני לא איישם בה תפיסות כאלה, לפחות לא בצורה המוחלטת שלהן. תמיד הנחתי וקיוויתי שאצליח לא להתפתות לקנות לילדים שלי שטויות שהם לא צריכים. אני דבקה בזה עדיין. אבל אני לא אנסה ביודעין לחפש חפצים טריוויאליים שאפשר בלעדיהם. הסיבה העיקרית היא כי זה לא אשמתה שאמא שלה נכנסה לאובססיה כזאת, והשנייה היא שמותר לטעות. ברור לי שקניתי ואקנה לא מעט פריטים שיתגלו כמיותרים. זה נראה לי בלתי נמנע- אני אוספת עצות מסביב אבל כל ילד הוא שונה וההורים שונים גם הם.
ואולי גם לשם אני מנתבת כרגע את אנרגיות הרכישה שלי. אולי בטעות קניתי לה חמש עשרה ספרים בחודש האחרון. אולי.

ועלתה אצלי עוד מחשבה. למה אפילו בתחום הזה, אני מרגישה שמנסים למכור לי דברים בלי הפסקה. כל מינימליסט שמכבד את עצמו וסוקר דברים שיש לו, מייד גם אומר עליהם "זה ה-חפץ- של -חברה כלשהי- -דגם כלשהו-". ומספר כמה הוא מרוצה ממנו וכמה הוא נהדר ומצרף לינק לרכישה. אני מרגישה שאפילו צפייה ברשימות המינימליסטיות האלה הופכות להיות פורנו צרכני. ולמה אני נהנית לצפות בזה. אולי כי מוכרים לי חיים שנראים מושלמים. לא יודעת. אולי כי אני רגישה מאוד לפרסומות (אין לנו טלוויזיה, למעשה מעולם לא היתה, אז כל הקונספט של להיאלץ להקשיב לכמה מוצר מסויים הוא חובה מעט זר לי כבר).והנה עוד משהו מוזר- לאחרונה פיתחתי העדפת צפייה מוזרה בתכנים על PCT, CDT , AT ודומיהם (מדובר בטרקים מאוווווד ארוכים שחוצים את אמריקה הצפונית)- זה מוזר כי למעשה אין שום סיכוי בעולם שאי פעם אעשה את זה, עכשיו כשיש לי ילדה (מדובר בערך בחצי שנה של הליכה), וזה לא שבעבר זה היה משהו שסביר שאעשה, למרות שאני אוהבת לטייל.(רגע! עכשיו פתאום אני מבינה! אני רואה את זה כי עכשיו אני יכולה להאמין שהייתי עושה את זה אבל רק פצפונת היא זאת שעוצרת אותי- שזה שקר כמובן).
אבל מה אני רואה בין השאר? נכון! רשימות ציוד של תרמילאי אולטרה לייט! עם כמה שציוד טיולים מלהיב אותי יתר על המידה (כמה אני כבר מטיילת)- אני האדם שסוחב איתו הכי הרבה ציוד מיותר לטיול של לילה יחיד.
בקיצור קורץ לי להיות האדם הזה שמסתדר עם מעט- אבל אני ממש לא.

אבל, אני בכל זאת גאה בעצמי. אני חושבת שכן שיניתי קצת את התפיסה שלי, ואני מרוצה מזה מאוד. הארון שלי מעולם לא היה מסודר יותר (הוא מעולם לא היה מסודר בכלל ככה שזאת התקדמות עצומה) ויש לי הרבה פחות זבל בעיניים. אולי יום אחד אצליח להיות אדם מסודר.

6 תגובות על ״Things I only own one of״

  1. זה מתחיל מפודקאסט או ערוץ יוטיוב ולאט לאט תראי שתפחיתי בצריכה (גם לפצפונת). אני עוקבת אחרי כמה יוטיובריות מינמליסטיות כבר שנים והיום, אם אני נכנסת לחנות ורואה משהו שאני אוהבת, אני כקודם כל שואלת את עצמי: האם אני *צריכה* את זה.
    מה שכן, היום אותן יוטיובריות הפכו להיות ממוסחרות ומשווקות כל מיני דברים שבאמת לא צריך (AKA איפור…)
    מאחלת המון הצלחה עם המינימליסטיות (וחשוב לזכור גם שם לא להגזים. לפעמים כיף לקנות משהו "סתם" אבל היום אני קונה בעיקר חוויות או מזון)

    אהבתי

  2. מינימליזם זה טרנד. יש בו גרעין של משהו "נכון", בעקבות נזקי הצרכנות המוגזמת, אבל בשורה התחתונה זה טרנד. אפשר לקחת אותו רחוק, כמו ניקויי המוות השבדים, או סתם להעיף כלי מטבח ישנים מפני ישנים. אני מתקשה עם טרנדים, ולמרות שטרנד המינימליזם הוא אחד הקוסמים בעיניי, אני מאד משתדלת לראות דרכו, כמו שאת מתארת, מה המניעים לכך שהוא מדבר אלי.

    אבל אם מדובר במינימליזם בסידור הבית – הבתים האלו לא נעימים בעיניי. לא כל קטלוג של איקאה הוא חינני. הבתים הכי יפים מבחינתי, שהכי יושבים לי בלב – הם דירותיהם של אנשים מבוגרים שזיקקו את מהותם אל תוך הבית. שטיח מהוה אבל יפיפה, שלא היה עובר שום יוטיוברית מיניליסטית, שנתחב תחת כורסה אהובה מכוערת, משהו שם נעים בהרבה (אני מדברת על דירות נעימות, לא "מסכנות", מחוסר מילה אחרת).

    אצלנו הגבר אחראי על עיצוב חלל הבית, אני על סידורו ונקיונו. הוא שאף לקו נקי אבל נעים, בלי עומס ויזואלי אבל עם אופי. וחסידי המינימליזם חוטאים דבר ראשון בהסרת האופי. לא, פיסת מקרמה בצבע בז' או עציץ מבטון אינם אופי, הם טרנד.

    אהבתי

    1. קלעת בול עם העציצי בטון והמקרמה בז'. אולי כי זה לא מדבר אלי- תמיד אני מגיבה אליהם בגלגול עיניים. שונאת בטון חשוף (טרנד אדריכלי מפוקפק) וקישוטים שצוברים אבק.

      מסכימה עם האי נעימות מבתים נקיים מדי ונטולי אופי. יש גם משהו לא פונקציונלי בחללים האלה שלא ממש מזמין אותך לשבת. שזה הפוך ממה שאני רוצה בבית שלי.

      אהבתי

  3. אני לא כל כך בענייני מינימליזם, אבל דווקא לפני שהילדון נולד, נכנסתי לגישה של "לא צריך כל כך הרבה ציוד לתינוקות". הכרזתי שרוב מה שיש ברשימות "לקראת לידה" למיניהן הוא מיותר, וניסינו לקנות כמה שפחות. הייתי בטוחה שהמון דברים נקבל במתנה, והמון דברים לא באמת צריך, ומה שקרה זה שלא קיבלנו הרבה מתנות רלוונטיות בזמן רלוונטי, וגיליתי שאכן צריך את רוב הדברים ההם מהרשימות ההן, ובתקופה הראשונה של אחרי הלידה היינו הרבה יותר מידי עסוקים בהשלמות ציוד.
    עכשיו אני כן מנסה לקנות לו כמה שפחות בגדים (כי הוא גדל כל כך מהר שכואב הלב) וכמה שפחות צעצועים (כי לרוב הוא מתעניין בפיסת פלסטיק אקראית יותר מבצעצוע מתוחכם). אבל כמוך, ספרים אני קונה עוד ועוד, וגם משיגה משומשים מחברים, והם בשימוש תמידי אצלנו.

    אהבתי

    1. לפני הלידה ניסיתי לצמצם את הרשימות ולא ממש עמדתי בזה. אבל למרות זאת א בילה כל יום בערך בסופר פארם או בחנות מוצרי תינוקות. זה מדהים איך אין לך שום דרך לדעת מה תצטרך.
      עם הבגדים שלה עוד קשה לי לצמצם קנייה, אני תמיד מרשה לעצמי לקנות עוד כי היא מלכלכת לפחות שני סטים ביום אבל השתמשתי בתירוץ הזה יותר מדי. מניחה שגם זה ידעך עם הזמן.
      אני באותה דעה לגבי הצעצועים. הגיעו אלינו כל כך הרבה שאני בקושי קונה לה חדשים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s