זה סוד תורת הגעגועים

פצפונת ואני עבדנו על היכולת שלה לשחק לבד, כשאני לא שם לידה. זאת יכולת שאני רוצה לפתח- כדי שבעתיד תדע לשעשע את עצמה. אחרי ימים מספר זה קרה, וצפיתי בה ממקום מסתור במטבח, משחקת עם צעצוע תלוי בסלון. היא היתה מרוכזת ונהנתה, ולא נראה שהרגישה בחסרוני לאורך זמן. ופתאום, באחת, הגאווה שלי בה הפכה לצביטה בלב ודמעות מטפסות לקצוות העיניים. הנה היא שם- כל כך קרוב אלי, אבל אני לא איתה. היא לבד. מתמודדת עם העולם הזה בלעדי. הרגשתי כאילו נטשתי אותה.
מישהי אמרה לי שהורות זאת בעצם סדרת פרידות אחת אחרי השנייה. זאת דרך איומה להסתכל על זה אבל אני נאלצת להסכים.
עוד מעט אחזור לעבודה. אמנם כנראה שאעבוד מהבית אבל השינוי הזה מלחיץ מאוד. א' דוחק בי לדבר עם המטפלת, לקבוע מתי תגיע להסתגלות עם פצפונת, ואני בינתיים פיתחתי כלפיה איבה. כמובן אני לא באמת שונאת אותה- אני עתידה להפקיד בידיה את הבת שלי שעות ארוכות. פשוט היא הפכה בעיני סמל, משהו להשליך עליו את הכעס, את הדאגה ואת התסכול שלי. לתומי חשבתי שזה יעבור לי בקלות- שלא אבכה אפילו. והנה אתמול, עוד לפני שהמטפלת הגיעה לכאן ליום אחד בכלל, בעודי מתקלחת הבנתי פתאום שהיא תהיה כאן השבוע ועד שאחזור לעבודה. שהיא בעצם תיקח לי את הזמן היקר שנותר לי מחופשת הלידה שלי. הכל הציף אותי באחת ויצאתי מהמקלחת ובכיתי לא'. ותוך כדי שאני מסבירה לו את כל העניין המאוד הגיוני הזה, נזכרתי בתמונה שלה ישנה שלווה במיטה שלה בחדר הסמוך, ונדחפתי דחף עז ללכת להעיר אותה ולחבק עד אינסוף. המחשבה עליה ישנה ככה פגיעה ובודדה- בלעדי! בעולם הזה, מעכה את ליבי.
העברנו אותה לישון בחדר שלה לפני כמה שבועות. לא רציתי בזה אבל צריך היה להכיר בעובדות- העריסה קטנה עליה. ואם לא נעשה את זה עכשיו כשהיא עוד קטנה- זה יהיה קשה יותר.נתתי את הסכמתי והשכבנו אותה שם לשנת לילה. "אולי נישן איתה בחדר לפחות הלילה" א' אמר. ברור שהסכמתי. א' פרש שם את מזרני הקמפינג שלנו ועליהם סדין, והעברנו שנינו את הלילה למרגלותיה. נראה שפצפונת לא שמה לב לשינוי בכלל. מי שהיו צריכים לעכל את זה הם אנחנו. כמה חודשים שאני רגילה לראות את הפנים המתוקות שלה לידי בלילה, ופתאום היא בחדר אחר.
בכלל כל ההורות הזאת. כל כך הרבה אתה מגלה על עצמך. הנה לדוגמה גיליתי דבר מוזר. לפעמים קורה שיש לפצפונת התקפי בכי קשים מאוד. בכי שנמשך דקות ארוכות וממאן להתנחם. למדתי שצריך להחזיק ללטף לנענע לדבר אליה ואחרי זמן מה זה בדרך כלל יירגע. באחת הפעמים, אחרי בכי ארוך במיוחד הצלחתי להרגיע אותה בחדר חשוך במגע עם העור שלי.היא נרגעה והתכרבלה בחיקי, מסכימה לינוק. עברו כמה דקות כאלה של שקט מלבד קולות היניקה, ופתאום היא שחררה אנחה קטנה שיש בה שחרור של לחץ גדול. בבת אחת הרגשתי איך כל הגוף שלי נרפה, ואני בכלל לא ידעתי שהוא כל כך קפוץ. הבכי שלה משפיע עלי פיזית.
ועוד דברים שלמדתי.
משהו שאני נשבעת שהסתירו ממני עד שהבאתי ילדה. האם ידעתם שתינוקות עייפים לא נרדמים? שהם גמורים מעייפות אבל לא מסוגלים לישון אם לא ירדימו אותם? אני לא ידעתי את זה! כאילו באחורי מוחי זכרתי שילד עייף זאת התמודדות, אבל אף אחד לא ממש הסביר לי שככל שתינוק עייף יותר ככה קשה לו יותר להרדם. שלא נדבר על השילוב ההרסני של רעב ועייפות (עייף מדי לינוק, רעב מדי לישון ועייף מדי לישון). רגעים כתבה לי עוד כשהייתי בהריון שכדאי לי לקרוא על שנת תינוקות אבל למרות זאת איכשהו זה חמק ממני. כנראה שהפחד והציפייה ללידה לא אפשרו לי בכלל להבין את זה. עכשיו כשאנחנו מלמדים אותה להרדם, ואני יושבת לצידה שעות ארוכות ושרה בלופים את פזמון ליקינטון, לעיתים זה מצליח ואני מרגישה שאני ממש מוליכה אותה לאט לאט בבטחה אל השינה. כמה פעמים חזיתי בתדהמה בעיניים היפות שלה נעצמות אט אט לנגד עיני. לפני שזה קורה היא שולחת אלי יד קטנטונת ושמנמנה, כמו מבקשת ממני להיות איתה בתהליך הזה. זה שובר לב היד המושטת לעברי, ובמקום להרים אותה אל חיקי ולחבק ולנשק ולהגיד כמה אני אוהבת- אני מניחה את היד שלי על הבטן שלה, והיא מיד אוחזת אותה בחוזקה, מצמידה אותה אליה. ואני שרה פזמון ליקינטון ורוצה להיות קטנה מספיק כדי לשכב על המיטה לצידה ולאסוף אותה אלי בחיבוק גדול ומנחם. האם הילדה שלי מרגישה כמה שאני אוהבת אותה.
וכמה זה לא שוויוני. שאתם יכולים לנהל משק בית שהוא חצי חצי בדיוק בכל דבר, אבל ברגע שיש תינוק בבית- האיזון הזה כל כך מתערער.כל עוד את בחופשת לידה לפחות, ומניקה. ההנקה עצמה בלבד היא כמה שעות מצטברות ביום בהן את מקורקעת. בהתחלה עוד קראתי תוך כדי אבל ככל שהיא גדלה היא דווקא צריכה אותי יותר ויותר שאעזור לה להתעלם מהעולם סביבה ולהתרכז באכילה. ואת היחידה שקמה בלילה. ומפה לשם בלי שהתכוונתם בכלל את היחידה שמסוגלת להרגיע אותה במצבים מסויימים. לא התכוונתם שזה יקרה אבל זה מה שקרה. ואת זאת שצריכה להחליט בכל מה שקשור אליה כי את כביכול מכירה אותה טוב יותר. ובראש שלך היו כל מיני מודלים לאיך זה אמור להיות אבל בפועל ובלי שהתכוונתם בכלל- כל דבר שקשור אליה- זאת ההחלטה שלך והתפקיד שלך. וא' נהדר, אבל לפעמים בא לי לנער אותו שיראה רגע כשהוא נרדם לו לשנצ ספונטני במקום לקחת אותה שלא ישנתי יותר משלוש שעות רצוף כבר ארבעה חודשים, כשהוא יוצא לבירה עם חברים שישים לב שלא עשיתי שום דבר להנאתי הבלעדית מאז הלידה. שכשהוא חוזר הביתה ואני מעבירה לו את הילדה אחרי יום שלם שהיא היתה רק על הידיים ואני רק רוצה להשתין בשקט והוא נעמד לי איתה מחוץ לדלת של השירותים ומדבר איתי— אינסוף דוגמאות כאלה. לפני שהיא נולדה אמרתי לא' שהוא הולך לעשות הכל חוץ מלהניק אותה. והוא גבר החלומות ובאמת עושה הכל. אבל חצי חצי? חייתי בסרט. אני לא מכירה זוג כזה שזה עובד לו. אני חושבת שהיה לנו קל יותר אם היתי משלימה עם זה עוד לפני שזה קרה.
והחלומות. אני בקושי ישנה אבל אני חולמת בלי סוף. אני שונאת לחלום. החלומות האלה רעים, מלחיצים. אני מרגישה אותם תוקפים אותי בשנייה שהעיניים נעצמות. מפחידים, אלימים ורעים. קשה לי להשתחרר מהם, במיוחד כשאני קמה כמעט תמיד בפאניקה לצליל של בכי. קמה מזועזעת, חוזרת לישון עוד לפני שעיכלתי את החלום ההוא ומיד נתקפת חלום אחר. זה נורא קשה ואני מרגישה שגם בשינה אין לי מנוחה. אין לי מושג מה לעשות עם זה. שלשום היה השיא עם חלום אלים כל כך שכלכך שמחתי שפצפונת העירה אותי ממנו. הוא עדיין הופך לי את הקרביים כשאני נזכרת בו.
יש כל כך הרבה רגעים קשים ושוברים. בעיקר כשאני מתמודדת איתה לבד, בלילות. יש לילות שהיא מתעורת כל שעתיים. היה יום כמעט שלם שהיא התעוררה לאכול כל שעה. שמונה עשרה שעות. שמונה עשרה הנקות.  אני זוכרת במדוייק. אין לי מושג איך צלחתי את זה. פשוט השלמתי עם זה אני מניחה וזה עבר.עכשיו כשאני מרגישה שעוד רגע ובקושי אראה אותה בגלל העבודה- אני נוצרת אפילו את הרגעים האלה. וכשקשה במיוחד, נגיד כשהיא בוכה בלילות לפעמים אני אומרת לעצמי- זה הרגע שאת אמא. עכשיו היא צריכה אותך יותר מבשאר הרגעים הטובים והשמחים. את לא יכולה לכעוס או להתעצבן או לרחם על עצמך. עכשיו את בשבילה העולם כולו.

6 תגובות על ״זה סוד תורת הגעגועים״

  1. וואו, אני מזדהה עם כל כך הרבה דברים בפוסט הזה. גם אצלנו הרגשתי שעד ההריון היתה לנו את מערכת היחסים הכי שוויונית שיש, והייתי בטוחה שנצליח לשמור על זה במידה מסוימת גם אחרי הלידה, אבל עם ההנקה וחופשת הלידה הפערים שנוצרו היו פשוט גדולים מידי. יכולה להגיד לך שעם החזרה לעבודה, ועם המעבר למוצקים וצמצום ההנקה, הפערים האלה הולכים ומצטמצמים באופן הדרגתי. עכשיו בתקופת הקורונה הזו, כששנינו בבית, אני מרגישה שבפעם הראשונה הפערים הצטמצמו לגמרי. זה לא שזה שוויוני לגמרי (כמו שבעצם גם לפני ההריון זה לא היה שוויוני כי תמיד יש דברים שהוא יותר עושה ודברים ושאני יותר עושה), אבל זה מאוזן. היום יש דברים שהבחור יותר טוב בהם עם הילדון ויש דברים שאני.
    לי באופן אישי מה שהיה הכי קשה זה שאני הייתי הבן אדם היחידי בעולם שמסוגל להרדים אותו. גם כשהוא כבר לא נרדם בהנקה, רק אני ידעתי איך, וזה היה תהליך ארוך קשה ומתסכל. באיזשהו שלב פשוט החלטנו שגם הבחור מתחיל להרדים אותו ומתחיל לקום אליו בלילות (וזה קרה במקביל לעוד כלמיני שינויים שעשינו עם השינה וההרדמות), ולמרות שזה היה קשה לכולנו, זה לגמרי היה מהלך הכרחי.
    בכלל, נשמע לי שהפצפונת שלכם מאוד דומה לילדון בכל מה שקשור לשינה. יש ילדים שעם הזמן השינה מסתדרת אצלם באופן טבעי, ויש ילדים שפשוט לא. ככה לפחות הרגשתי לגבי הילדון, ובגלל זה החלטנו לעשות שינויים אקטיביים, ועם הזמן הוא אכן התחיל לישון יותר טוב (למרות שגם היום אנחנו ממש לא ישנים לילות רצופים…).

    Liked by 1 person

    1. שאלה לשתיכן ממישהי שעדיין בשלב מוקדם אבל מהרהרת בשאלות האלו כבר עכשיו – אז למה בעצם להתעקש על הנקה? בעיני זה המרכיב העיקרי שמייצר חוסר איזון. מבלי להפחית מהיתרונות המוכחים, הרבה מהטיעונים בעד הנקה הם פשוט פרופגנדה ופסאודו מדע, ובמשקל המינוסים כמעט אף אחד לא מתייחס להיבטים החברתיים-משפחתיים שעבעיני חשובים אפילו יותר מהשאר

      אהבתי

      1. חתיכת שאלה, שאין לי תשובה טובה עליה.
        לגבי עצמי, אני יכולה להגיד כשאני הייתי בהריון קראתי בשלל פורומים וקבוצות של הריון ולידה, והגעתי למסקנה שחלק נכבד מהקשיים שאמהות טריות מתארות קשור להנקה. אפילו בלי להתייחס לסוגיות חברתיות או משפחתיות לטווח רחוק, אלא ברמה המיידית, של כאבים, בזבוז זמן, חוסר שינה וכו'. וגם אני כמוך לא השתכנעתי בכל היתרונות שמייחסים להנקה. אז החלטתי שאני אנסה, ואם זה ילך בקלות אני אמשיך, ואם לא אני אוותר, בלי להתעקש על זה.
        בסופו של דבר הקשיים שנתקלתי בהם לא היו אלו שצפיתי, ובגלל שלילדון היה ריפלוקס זה מאוד סיבך את העניינים ומנע ממני לוותר על ההנקה בשלב הראשוני.

        וברמה הפילוסופית יותר, הרי אפשר לשאול על כל עניין ההורות למה כן. ולפחות בעיני אין לזה תשובה רציונלית. אני החלטתי להיכנס לזה כי רציתי לחוות את זה והיה לי ברור שזה לא יהיה לשום דבר אחר בחיים האלה. ככה זה גם ההנקה, בזעיר אנפין. זה הרגיש לי כמו המשך ישיר של ההיריון וחווית ההנקה היא משהו שלא הייתי מוותרת עליו תמורת כל שעות השינה בעולם.
        בדיעבד, מה שנראה לי הכי "נכון" זה להניק בשלושה חודשים הראשונים, כשהתינוק באמת זעיר וחסר ישע, ולפחות בתחושה שלי ההנקה זה משהו שהוא באמת זקוק לו, מעבר לעניין התזונתי, ואז לעבור לפורמולה. אני מכירה הרבה אמהות שעשו את זה ואמרו שבשלב הזה זה יחסית קל לגמול. זה גם השלב שמתחילים אתגרים שקשורים לשינה, ושהנקה יכולה להעצים אותם.
        מצד שני, אני בחופשת הלידה שלי התנתקתי לחלוטין מהעבודה, ולא היה לי אכפת לעבור לילות ללא שינה, וימים שלמים בלי לקום מהספה. אני לא יודעת מה התכניות שלך מהבחינה הזו. אין ספק שאם את מתכננת להספיק עוד דברים בתקופה הזו, האכלה בבקבוקים וחלוקת הנטל זה לגמרי משהו שיכול לעזור.

        וחייבת גם לציין שבעיני העניין של חופשת הלידה יותר קריטי מעניין ההנקה בתרומה לחוסר שיוויון בין בני הזוג בהורות. גם כשמניקים אפשר לשלב בקבוקים, בכל מיני אופנים שמקלים על האמא גורמים לאבא להיות יותר מעורב ויותר תורם. אבל השעות האלה שהאמא בבית לבד עם הילד והאבא ממשיך את חייו בדיוק כמו קודם, זה פער שגם כשחופשת הלידה מסתיימת, לוקח המון זמן לגשר עליו.

        אהבתי

      2. שני עניינים, והראשון טכני- את יכולה להחליט לנסות להניק ואם לא מסתדר אז לוותר. אבל את לא יכולה לוותר ואז אחרי שבועיים להחליט לנסות (אולי זה אפשרי אבל זה נשמע לי סיוט.)
        העניין השני הוא לא מדעי. אני לא קראתי מחקרים בנושא אבל יש לי תחושה שתמל לא יכול להיות עדיף על החלב שלי. גם אם הוא לא נופל ממנו, כנראה שאני לא מזיקה לתינוקת שלי אם אני מניקה אותה.

        לגבי שאר ההשלכות- בעיקר הלילות- כן, זה בפירוש לא שוויוני. אבל אם את לא עובדת לא בטוח שתרצי שבן הזוג יקום איתך חצי חצי בשלב הזה.
        אנחנו שילבנו בהתחלה חלב שאוב, וזה כבר משהו שאני לא מוכנה לעשות יותר. לשאוב זאת מלאכת ההורות השנואה עלי. נקודה. מעדיפה להחליף עשר קקי גב במקום. היום אנחנו מתחילים לתת קצת תמל ואני מצטערת שלא עשינו את זה קודם. ככה שיש פתרונות ולא זה מה שימנע ממך לצאת להתאוורר (אלא אם כמוני תחששי להתרחק ממנה ותשתמשי בזה כתירוץ 🙂).
        ההשלכה הנוספת שאת אולי מתכוונת אליה היא הנקה בציבור. א ואני מאוד חלוקים בנושא הזה. הוא נחרד מהמחשבה שמישהו יראה עור חשוף, ולי מההתחלה ממש לא היה איכפת שזרים יראו משהו לרגע. אי נוחות היה רק מול מכרים גברים וכן זה מבאס כי פצפונת לא התלהבה לינוק מתחת לסינר. וכן יש שלב שיש לכם אורחים בלי סוף ואת רק חוששת שהיא תרצה לינוק ואז תיעלמי לחדר או תנסי להתמודד עם להניק אותה מתחת לכיסוי מולם.

        ויש עוד עניין שהוא הנוחות. ברור שהנקה זה לא דבר נוח אבל יש משהו מרגיע בזה שאת יכולה להזין את התינוקת שלך תוך רגע בלי להכין כלום. במיוחד מחוץ לבית.

        אבל בשורה התחתונה- השתמשת במילה להתעקש. לטעמי, אם זה לא הולך יש גבול לדברים שהייתי מוכנה לעשות בשביל להניק, ונשים אחרות עושות. היה לי מאוד קשה בהתחלה וכאב לי ודיממתי וזה גם ככה התמודדות קשה – אבל התחלתי לראות שיפור אחרי כמה ימים. אם זה לא היה קורה יכול להיות שלא הייתי ממשיכה לנסות.

        ולגבי העומס עלייך, כמי שכתבה מישהי- זה באמת תלוי מה את מתכננת. גם לי לא היה איכפת לשבת ימים שלמים על הספה ולהניק. זה אפילו נחמד ומרגיע לרוב. אני חושבת שרב חופשת הלידה שלי הייתי מאוד פעילה ומאוד בחוץ, אבל כשהיו ימים בהם היא רצתה לינוק בלי הפסקה או אחרי לילות קשים- ישבתי כל היום על הספה איתה וזה היה טוב לשתינו. אפילו נהניתי מזה.

        את חיה בארהב אם אני זוכרת נכון? מעניין אותי איך זה שם כל העניין הזה. סביב ההנקה אבל לא רק. כאן כולן שואלות ומשתפות ודי פתוחות לגבי זה, ואולי זאת הסיבה שיש כאלה שחשות איזה לחץ סביבתי להניק או ביקורת אם הן לא.

        Liked by 1 person

      3. תודה על התשובות, הפוסט האחרון מרגעים הזכיר לי את השאלה ויצאתי לחפש אם נענתה, וורדפרס מסרב לידע אותי בדברים… אני בארה"ב ונראה לי שטרור ההנקה כאן הוא הרבה פחות גרוע מאשר בארץ. אם כי באחת הפגישות הרופאה שאלה אם אני מתכוונת להניק ושעניתי שאני לא יודעת ענתה "טוב, עוד נדבר על זה", בפטרונות שמיד הקפיצה לי איזה פיוז (מי אמר שאני בכלל רוצה לדבר על זה איתה). באשר לרמת הפתיחות – מאוד תלוי. יש מעט מאוד נשים עם ילדים קטנים בסביבה שלי (מעניין יותר שכמעט מחצית מהנשים היותר מבוגרות במחלקה שלי החליטו לא להביא ילדים בכלל, וזה עוד במחלקה מאוד שוויונית מבחינה מגדרית – היום, אני מניחה שקצת פחות בדור שלהן), ועוד פחות מהן קרובות מספיק בכדי שאני אפצח בשיחה על הנקה איתן, אבל במעגלים קרובים אחרים אני לא חושבת שרמת הפתיחות נופלת מזו שבארץ, לפחות לגבי הפרטים הטכניים. בעיני יש פחות לחץ על ילודה בהשוואה לארץ ודיון יותר פתוח בשאלה האם להביא ילדים בכלל וכל השאר הוא נגזרות.

        אני ובן הזוג במצב דומה – שנינו באקדמיה, נהיה בעיקר בבית ולא נלמד בסמסטר שאחרי הלידה אבל שאר המטלות ימשיכו כסדרן (לנהל את המעבדה, לכתוב גרנטים, מאמרים וכו), זה אומר שנרצה לחלק את המטלות באופן שווה ככל האפשר. כבר ראינו לבד איך המערכת מותחת את הגבולות עבורו ופחות עבורי (בזמן שהיה ברור שאני לא אלמד, ניסו לדחוף לו איזה קורס קטן), באופן שיביא בסופו של יום לירידה בפרודקוטיביות שלי אבל לא בשלו, ועד כה עמדנו על המשמר יפה, אבל עצוב שצריך לעמוד על המשמר. אין לי בכלל ספק שאם יהיה קשה, אני לא אתעקש ושאני רוצה לפחות לנסות כדי לראות איך זה הולך (כי כמו שאמרת, אפשר להתחרט רק בכיוון אחד), ואני מבינה את טיעון הנוחות ומבינה את הקשר המיוחד, פחות מבינה את היעדר המשקל שנותנים לסוגיות אחרות, אז שמחתי שכתבת עליהן.

        אהבתי

    2. אנע מאוד מקווה שגם אצלנו ייתאזן מעט. האמת היא שאין ברירה וזה חייב להתאזן כדי שאוכל לישון ולתפקד בעבודה.
      אני חושבת שאני קשוחה מדי ומחפשת שוויון על המילימטר וזה מיותר ולא הוגן כלפי שנינו כי זה לא כלכך אפשרי.
      אצלנו בהתחלה א היה היחיד שהצליח להרדים אותה ואני זוכרת שבפעם הראשונה שנשארתי איתה לבד זה הדבר שהכי הלחיץ אותי- מה אם לא אצליח להרדים אותה? זה השתנה בהמשך וכעת כמובן יש לי את הציצי שזה לא כוחות…
      עם השינה היו כמה לילות שעשו אותי מאוד אופטימית שישנתי בהם חמש שעות רצוף נגיד וזה היה כמו חלום. אבל זה לא נמשך להרבה לילות…

      אהבתי

כתיבת תגובה