Eight more eyes

לפעמים אני מסתכלת עליה ישנה וכמו בכל הקלישאות אני כמעט ומתפתה להעיר אותה בנשיקות. אבל אנחנו כרגע במשבר גיל ארבעה חודשים אז אני עוצרת את עצמי ורק מתבוננת בריסים המדוייקים, בפה הקטן והמתוק ובידיים השמנמנות, ולא מאמינה שאני יצרתי דבר כזה.
לפני חודשיים בערך קרה לה מה שגילי תיארה כ"אוקיי, נחתתי. תראו לי מה יש לעולם הזה להציע" מאז שהתחילה לחייך, לשלוח ידיים, לתפוס, להכניס לפה, אפילו שחררה לנו צחוק קטן- אני נורא מתרגשת כי זה השלב שחיכיתי לו. אני מתווכת לה עכשיו את העולם.
היא כל כך כל כך סקרנית. זה לא מפסיק להדהים אותי איך הצורך שלה לראות עולה הרבה מעל כל הצרכים האחרים שלה. אוכל, שינה, נוחות- הכל הופך חסר חשיבות מבחינתה כשהיא נמצאת בסביבה חדשה ומעניינת. לקח לי זמן להפסיק עם נסיונות ההנקה וההרדמה בסיטואציות כאלה, והרבה הרבה דמעות שלה ושלי נשפכו עד שפשוט שחררתי. אוקיי בסדר אנחנו עכשיו נתבונן שעה בחתיכת דשא או בגדר בטון.
כשדמיינתי את זה לפני הלידה- דמיינתי את שתינו עומדות ליד שיח ואותי מצביעה לה על פרח. זאת אכן סיטואציה אפשרית. מה שלא העליתי בדעתי הוא שכל דבר מעניין פחות או יותר באותה המידה. אני נחושה להראות לה עלה או עץ, אבל היא משתאה מול בדל סיגריה שמישהו השאיר על הספסל. אני רוצה להראות לה כלב- אבל רכב חונה מפעים אותה כרגע. זה נורא משעשע אבל בעיקר שובה לב לראות איך הכל בעיניה ראוי למבטה. היא בולעת את העולם בעיניים עגולות ענקיות, ממש שותה אותו בלגימות ענק משתאות, וזה תענוג לא נורמלי בשבילי להיות איתה שם.
כשהארי מגיע פעם ראשונה לסמטת דיאגון הוא מסתכל על הכל בתדהמה וכתוב "Harry wish he had eight more eyes". אני מרגישה שזה תקף גם לגבי פצפונת וזה נורא כיף לחוות את זה איתה.
הירכיים הדשנות שלה גוררות תגובות בכל מקום, ואני מתהלכת לי גאה כמו טווס. כל כך מחכה לקיץ כדי שאוכל לראות ולמשש אותן תמיד ולא רק באמבטיה ובהחלפות חיתול.
באופן כללי אני חושבת שלהסתובב עם תינוק גורר מזרים בעיקר תגובות חיוביות, וזה מחמם לב. כמו לדוגמה האישה שעצרה לידי היום עם הכלב שלה כשהיא שמעה אותי אומרת לפצפונת "תראי הנה בא כלב", ואני הודיתי לה למרות שהיה לי ברור שהתינוקת מעניינת אותה לפחות כמו שהתינוקת מתעניינת בכלב. מחזיקים לי דלתות ופותחים לי מעליות ומחייכים אל העגלה.זה כמובן אם מתעלמים מכל ה"תגידי לא חם לו לא קר לו יש לו אוויר שם" שאני אפילו כבר לא טורחת לשמוע עד הסוף לפני שאני מדווחת שהתינוק בסדר ומתרחקת.
אני חושבת שאיזנתי די מהר את קדחת קניית בגדי התינוקות שלקיתי בה זמנית (אני מניחה שכמו כולן)- קיבלנו לא מעט יד שנייה וגם הרבה מאוד מתנות. בהתחלה רצתי להחליף את כל הדברים הורודים (שונאת את הצבע הזה) אבל לאט לאט השלמתי עם זה ויש כמה פריטים שהשארתי. אני מקווה שהיא תאהב עוד צבעים, רק ורוד מבחינתי זה בעייתי.
מה שאני לא רואה איך יתאזן מתישהו בקרוב זה הצורך שלי לרכוש לה ספרים. בינתיים אני מחזיקה יפה כי ברור לי שאין הרבה הבדל אם אני קוראת לה את איה פלוטו או את קרמר החתול, אבל עיני נמשכות לספרים גם עבור גילאים גדולים יותר, ואני מאוד סקרנית מה היא תאהב ומה התחדש שם מאז שהקראנו לאחי הקטן. יש ספרים שאני לא סובלת, ויש כאלה שהם פשוט מופלאים, ובא לי לקנות לה את כולם עכשיו ומיד. האמת היא שהמנוי הראשון שלה הוא לספריה. כרגע בשירות אמא ואבא שלוקחים על חשבונה ספרים, אבל מאוד מקווה שבקרוב מאוד ישמש אותה באהבה ובשמחה.
ומה קשה לי בעצם.
השינה. המחסור התמידי בשעות שינה. וגם כאשר היה לילה מדהים מעל ומעבר לכל הציפיות שלי,כמו הלילה האחרון נגיד- גם עכשיו אני בחשש איך ייראה הלילה הקרוב. זאת אומרת שגם אם אני לא עייפה כרגע- אני תמיד בחשש מזה שלא יהיו לי שעות שינה בקרוב.
היתה עכשיו תקופה די קשה של משהו כמו חודש שבו לא ישנתי יותר משעתים וחצי רצוף. זה היה שובר ומתסכל, והביא אותי למצב ממש מחורבן. אחרי חודש כזה שבו פתאום גם נעשה קשה להרדים אותה, מצאתי את עצמי לבד בבית עם ילדה שצורחת בגרון ניחר ואין לי מושג איך להרדים. הייתי גם ככה על הקצה, אז פשוט הנחתי אותה במיטה שלה והתקשרתי לא' הסטרית ואמרתי שאני לא יכולה יותר שאין לי מושג איך להרדים אותה ושאני חייבת לישון, לישון, לישון. א' שתק מהצד השני של הקו, רחוק ממני שעה נסיעה בעבודה שלו, ושמעתי את הצער על שאין לו איך לעזור לי משם. הוא חזר הביתה אחרי כמה שעות מהעבודה, הזמנו טייק אווי כדי שלא נטרח להכין משהו, הרדמנו אותה והוא שלח אותי לישון. זאת היתה נקודת שבירה מאוד קש השהרגשתי אחריה כמו האמא הכי מחורבנת בעולם. הרגשתי שפצפונת כועסת עלי או מפחדת ממני או לא סומכת עלי יותר, כי אני הרגשתי את כל הדברים האלה לגבי עצמי.  היה לי אחרי המשבר הזה שבוע קשה ואני עדיין מנסה להתגבר עליו.
השינה שלה זה משהו שמשתנה כל הזמן, ואני משתדלת לזכור את זה בתקופות הקשות (קפיצת גדילה של שלושה חודשים נניח- היה לילה אחד שבו התעוררה לינוק כל שעה. ז"א שהיא ינקה חצי שעה ישנה חצי שעה. כך במשך בערך 20 שעות. הייתי על סף חרפון.) ולהנות מהתקופות הטובות שמגיעות מדי פעם.  זה מטריד במיוחד כשהחזרה לעבודה נראית באופק ולא ברור לי איך נצלח את זה.
קשה לי השבוע שלנו שהוא תמיד תמיד עמוס- א' חוזר מהעבודה בסביבות שש ואנחנו צריכים להכנס למיטה בעשר אם אנחנו רוצים לשמור על מראית עין של שפיות. אז יש לנו ארבע שעות לראות אחד את השני, אותה, לקלח להאכיל להרדים ולסדר אחרי זה את כל ההריסות שאנחנו משאירות אחרי יום שהיא לא יורדת מהידיים ואין לי איך לדאוג לכלום. אני יודעת שלא גיליתי שום דבר חדש ושככה זה פשוט ברב הבתים בישראל, אבל זה פאקינג קשה ואני רוצה לייבב על זה אז אני אייבב על זה.
העניין הוא שיותר מימות החול, לפעמים הסופשים קשים לי. א' ואני, שמבלים כלום זמן ביחד במהלך השבוע- פתאום נמצאים ביחד 48 שעות רצופות, שלשנינו יש מהם תלי תילים של ציפיות. אנחנו מאוד מחכים לבלות זמן יחד, אבל לצערי אנחנו מכלים חלק נכבד מהסופשים בריבים. לפעמים זה מטופש ולפעמים זה בלתי נמנע. זה נובע בעיקר, לדעתי, מזה שהסופשים שלנו מלאים באירוחים והתארחויות. אשרי שיש לי משפחה וחברים שאני אוהבת כל כך ורוצה להתראות איתם והם רוצים להתראות איתי, ואשרי שזה כיף כל כך ושאני עושה את זה ברצון. אבל מאז שהיא נולדה כמעט ולא היה לנו זמן שלושתינו לבד. תמיד מישהו רוצה לבוא לראות אותה, ותמיד אנחנו מאוד רוצים שיבואו ואז צריך לנקות לסדר לקנות לבשל וזה גומר אותנו. גם להתארח לא קל לנו כי השעות שלנו מוגבלות מאוד איתה והנסיעות קשות לה ובעקבות כך גם לנו- והמשפחות שלנו גרות רחוק.
עכשיו היה לנו סופש רק של שלושתנו ביחד- לא אירחנו ולא נסענו. וזה היה פשוט מושלם. היה לי כל כך כל כך כיף. רבצנו יחד בבית, יצאנו יחד לטייל, וא ואני ראינו שטויות ביוטיוב אjרי שהיא נרדמה. זה היה מושלם וחלומי ואני לא צריכה יותר מזה.
באחת השיחות שהיו לא' ולי בעקבות המשבר שתיארתי למעלה, הסכמנו שנינו שאני חייבת לצאת יותר מהבית. בחודש שבו לא ישנתי- לא יצאתי מהבית בערב אף פעם. תמיד הייתי כל כך לחוצה על השינה, שלא חשבתי אפילו ללכת לאנשהו להתאוורר. זה ללא ספק השפיע לרעה. עכשיו אני מבינה שיש עוד משהו שאני צריכה להקפיד לעשות- לכתוב. למרות שאין זמן. אני חייבת לנקז מדי פעם את המחשבות שלי.
הנה זאת התחלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s