The whole world just doesn't revolve around you, But my world does

שבת שמשית,א' ואני נוסעים לנו ברכבהחדש והמצוחצח, שמיים תכולים ועננים לבנים שטים בהם. ברדיו מתנגן perfect day, וכשמגיע הפזמון פצפונת פורצת בבכי הסטרי. א' ואני מסתכלים אחד על השני דרך המראה וצוחקים.
גילי שואלת אותי אם זה לא רגיש מצידה לשאול אותי דברים על ההריונות הכימיים. אני עונה לה שלא, לא איכפת לי. ומתחוור לי שכאילו כל הכאב הזה עבר ונשטף ממני. ברגע שקיבלתי את פצפונת לידיים שלי זה היה הפיצוי ולא הייתי צריכה יותר.
לפני כמה זמן היא התחילה לחייך. תחילה נדמה היה לי שאני מדמיינת, ואז, בוקר אחד, לרגע קצר- התפרש חיוך מהוסס על הפנים הקטנות שלה. לא ידעתי את עצמי מרב אושר. דיווחתי מיד לכולם, ומאז אני במרדף בלתי פוסק ומהנה במיוחד אחרי החיוכים שלה, שהפכו בינתיים תכופים יותר ויותר ורחבים יותר ויותר, כמעט כמו צחוק מתגלגל. מאחר וזאת הדרך היחידה שלה לדווח שטוב לה, יש בזה אושר שלא יתואר וגם אנחת רווחה.
אף אחד לא הכין אותי לכמה שובר לב זה שמישהו, ובמיוחד מישהו כלכך קטן וכל כך חסר ישע- תלוי בך לחלוטין.לפעמים אני מבינה את זה והדמעות עולות.
באחד הימים הראשונים היא נרדמה בעריסה בסלון, וא' שלח אותי לישון, כי לא ישנתי כבר ימים. נכנסתי למיטה בחדר השינה, גמורה מעייפות, והשינה לא באה. פתאום הבנתי מה קורה. ביקשתי ממנו שיגלגל אותה בעריסה שלה אלי, וכך הוא עשה. כשהיא היתה לידי נדרמתי מיד. לא חשבתי שאהיה כזאת, למען האמת. חשבתי שאהיה קולית ומשחררת. אבל הרבה דברים את לומדת על עצמך שלא ידעת לפני כן.
בנוגע לדמעות. סוף ההריון היה הורמונלי במיוחד, אבל מה שהגיע אחרי הלידה היה פשוט פרצי רגשות עוצמתיים כל כך שא' כבר לא ידע מה לעשות איתי. אופוריה מטורפת לצד עצב קיומי, כאשר את הכל מגביר ומהדהד מחסור קיצוני בשעות שינה. אחרי כמה ימים חלה התמתנות אבל מה שנשאר קבוע היה הבייבי בלוז. את הבייבי בלוז שלי הייתי חוטפת בבת אחת כשהחושך ירד. שעון חורף לא אידאלי אבל זה מה שיש ולא נתלונן. א' חוזר תמיד בשעה קבועה מהעבודה, שעת סוף דמדומים ומוצא אותי בוכה בשקט על הספה. מה קרה? כלום. ככה זה. הדרך שלי להתמודד עם זה היתה לספר את זה לכל העולם, לפחות שלא ארגיש שאני מתביישת כי אוי לי אם גם זה יטריד אותי. כל האהובים והקרובים שלי שמעו על הבייבי בלוז לשעות ערב שלי וכולם קיבלו את זה בהבנה ולא ניסו לשכנע אותי שהכל בסדר למרות שזה נכון. עכשיו זה קורה פחות, כנראה בין השאר כי אני ישנה יותר. אבל במקום לתקוף אותי בלילות זה קורה בזמנים לא הגיוניים אחרים. למשל לפני שבוע א' ואני ישבנו על ספסל וראינו ילד בוכה. הלב שלי נשבר מזה והתחלתי לדמוע. א' חושב שזה מצחיק אז לפחות מישהו נהנה מזה.
אני חושבת שאני מתחילה להבין את האהבה המוטרפת הזאת שכולם מדברים עליה. אני חושבת שבהתחלה הכל היה נורא טכני. הכל גם היה נורא מסובך ולא היה זמן ופנאי ממש להתמוגג. כל החלפת חיתול, כל הנקה, כל בכי- הכל היה כל כך לא יציב וקשה ובהכל הרגשתי שאני טועה ומזיקה. והגיע רגע שדברים התיישרו. פתאום ההנקות הלכו טוב, ובטיפת חלב הביעו התפעלות מהעלייה היפה במשקל, והבנתי שאני בסדר. שפצפונת בסדר. שאולי אני עושה טעויות אבל רב הזמן אני מספקת את הצרכים שלה- וזאת הבנה שהייתי מוכנה לעשות בשבילה הרבה בימים הראשונים. ועכשיו אני מתפנה לבחון את הרגשות שלי. אי אפשר לכתוב אהבה בצורה רציונלית, והמוח שלי לא מסוגל להפיק עכשיו שורות יפות.אז נתמקד בעובדות. בתחילה היא ינקה כל שלוש שעות בערך. כשתחילה לעיתים לישון קצת יותר, במיוחד כשאני אצל ההורים ומפנקים אותי, שמתי לב שאני מתעוררת אליה ומחזיקה אותה בגעגוע כזה, כאילו לא ראיתי אותה כמה ימים. אמא שלי וא' מסתכלים בי המומים אבל אני באמת התגעגעתי. גם כשישנתי לראשונה זה כמה ימים, התחושה המובהקת היא של געגועים. אני מסתכלת עליה ישנה וכמט מתפתה הלהעיר אותה כדי להראות לכולם איזו מדהימה היא. אני מנשקת את הלחיים באובססיביות, הן כל כך רכות ומושלמות. עכשיו חורף והפצפונת עטוית שכבות, לכן ההזדמנויות החידות בהן אנ רואה את הרגליים שלה הן בהחלפות חיתול, שהפכו לזמנים האהובים עלי ועליה. במקלחות היא ערומה לגמרי ואני יכולה לנשק את הבטן והטוסיק והם כל כך רכים ונעימים.
הכל כל כך הרה גורל. היא עדיין כל כך טרייה ולא הספקנו לקלקל הרבה, ונדמה שכל החלטה מינורית יכולה להרוס. לתת מוצץ? לתת בקבוק? לתת משהו נגד גזים?
גם כשכבר החלטת ועשית,מיד מתחילים לאכול אותך הספקות. לפי המלצת משרד הבריאות (וחברות) הכרתי לה את המוצץ בגיל ארבעה שבועות בדיוק. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. הכינו אותי לימים של נסיונות אבל אחרי חצי שעה קטנטונת פרצה בבכי בכל פעם שהיא הפילה אותו. תחילה הייתי מאושרת שזה הלך כל כך בקלות. אבל כשא' חזר מהעבודה באותו היום הוא מצא אותה ישנה בשלווה עם המוצץ שלה, ואותי שוכבת לידה ובוכה. המחשבה שהיא צריכה משהו ואני משתיקה אותה עם המוצץ לא נתנה לי מנוח. א' צחק ואסף אותי אליו. מזל שיש אותו.
מה לגבי זוגיות? היא בקושי קיימת. זאת הפכה להיות מעין שותפות. בתזמון ממש גרוע א' התחיל עבודה חדשה ותובענית כמה שבועות לפני הלידה. לפני כן הוא ישב בבית וחיפש עבודה תקופה, ולכן המעבר מחופש מוחלט למשרה מלאה + תינוקת הוא מן הסתם קשה נורא. השבוע שבילינו יחד בהתחלה היה לא פשוט אבל היינו שם יחד וחווינו הכל יחד. אבל מרגע שהוא מגיע הביתה פחות או יותר למקלחת ארגונים ושינה נוצר בינינו פער שקשה מאוד ואולי אי אפשר לגשר עליו. זה לא שאנחנו לא מנסים. אבל איך אפשר להסביר לו בכלל כמה קשה זה לא לישון ועדיין לקום מלאת סבלנות ואהבה ליצור צורח. כמה קשה זה לא לאכול יום שלם כי היא לא מוכנה לרדת מהידיים. לחכות שעתיים לרגע המושלם לעשות פיפי (בדלת פתוחה, בהאזנה מלאה ומהר מאוד כי עוד רגע היא בוכה). הוא מן הסתם לא מבין שאני לפעמים סופרת את הדקות עד שוא מגיע הביתה רק כדי שאוכל רגע לתת לו להחזיק אותה. כמה זה קשה ומרגיז להסתובב בבית הפוך ומלוכלך יום שלם, כשאין לי אפילו את האפשרות לשטוף צלחת. מצידי אני לא יכולה להבין מה זה שהחיים שלך השתנו ויש לך בבית אוצר מדהים, ועדיין כל יום אתה קורע את עצמך מהמיטה לעבודה מסובכת וחדשה, וכשאתה מגיע הביתה אחרי יום ארוך מתנפלים עליך במשימות בלי סוף. אנחנו לא יכולים להבין אחד את השני. וזה קשה. וזה יוצר ריבים קשים ומיותרים. הפעם הראשונה שהעלינו טונים לידה היתה נוראית כי פתאום הבנתי שזה מה שהיא רואה ושומעת. מאז אנחנו מאוד נזהרים אבל זה יהיה שקר לומר שאנחנו מצליחים לריב יפה. אנחנו סחוטים מעייפות. אני מתישהו אכתוב כנראה פוסט שללם מלא בטרוניות על א' אבל אני לא רוצה לעשות את זה עכשיו כי תכלס הוא מהמם ולשנינו קשה. אני חושבת גם שאני מצפה ממנו ליותר מדי, וזה לא הוגן. בנוסף,אין סקס. בהתחלה אסור, ואחר כך מפחיד נורא. וגם אין זמן. זה קשה. למזלי א' עדיין נמשך אלי כמו קודם, אחרת זה היה מכאיב לי יותר מהכל.

 

6 תגובות על ״The whole world just doesn't revolve around you, But my world does״

  1. ראשית, ריגשת אותי. שנית, תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי שאהבה כזו גדולה, בטח צריך זמן לעכל אותה…אל תהיי קשה עם עצמך, אני לא הריונית, לא אמא, לא נשואה ועלו לי דמעות בעיניים כשקראתי את הפוסט. תני לעצמך זמן, עברת משהו מעצים ועצום.
    לגבי הזוגיות, גם לזה צריך לתת זמן…היא כרגע מפנה את מקומה אבל ברגע שתתאפסו, תאפשרו לעצמכם גם זמן לבד. אל תוותרי על זה.

    Liked by 1 person

    1. הי, תודה😊.
      אני לא קשה עם עצמי, נותנת לדמעות לבוא כשצריך וזה מאוד משחרר. לגבי הזוגיות- זה ללא ספק האתגר הכי גדול. מאוד קשה לנו, אבל אני מקווה שגם זה יסתדר.

      אהבתי

  2. כתבת ממש יפה על הקשיים של הימים האלה. נשמע שאתם מסתדרים איתם ממש טוב, ושאתם גם מצליחים ליהנות מהעכשיו, שזה הכי חשוב.
    הפוסט שלך גרם לי לחשוב שאני מתגעגעת לקשיים של הימים ההם, כשהיה אפשר באמת להתמסר באופן טוטאלי. זה סוג משונה מאוד של נוסטלגיה.

    אהבתי

    1. שתדעי שמשהו שכתבת באחד הפוסטים שלך הפך אצלי למנטרה מעודדת. לא זוכרת איך ניסחת את זה בדיוק, אבל כתבת שכל יום הוא יום חדש. וזה שאתמול היה קשה לא אומר שגם מחר יהיה.
      זה מאוד נכון וזה ממש מעודד.

      אני בטוחה אתגעגע לזה שאני תמיד איתה. אבל לא יודעת אם לקושי ולמחסור בשינה😌

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s