אשליית החדר המסתובב

אין לי באמת זמן לכתוב אבל המילים רצות לי בראש כל הזמן.
בשלוש בלילה הגענו לחדר במחלקת יולדות. הייתי באופוריה הסטרית שלא חוויתי מימיי. מצד אחד נפילת מתח מהלידה, מצד שני חששות ואושר מוטרף מהנוכחות של התינוקת המדהימה שלי כאן לידי. הנה אפשר לגעת לנשק לחבק להרים לראות. זה חלום שהתגשם ואני לא מאמינה לעצמי שזה קורה.
החדר הזה של שלוש בלילה מיד לאחר הלידה נראה לי במהלך הימים הארוכים במחלקת יולדות כאילו הוא משתנה בכל יום. כאילו כל יום ביליתי בחדר אחר. למעשה בכל פעם שאני חושבת על זה אני קצת המומה מזה שפיזית הייתי כל הזמן הזה באותו החדר.
א' הגיע נרגש וקצת רענן יותר בבוקר. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו כמה דברים. הראשון הוא מה שא' אמר לי-
את קולטת שכל רגע שהולך לקרות לנו איתה עכשיו יעבור, ויעבור מהר בלי שנרגיש? אנחנו צריכים להנות מכל רגע עכשיו.
אני דווקא לא חשבתי כמוהו. היה נראה לי שייקח עוד נצח עד שהילדונת המכודררת והקטנטונת שלנו תהפוך לתינוקות הורודים השמנמנים שרואים בפרסומות. היום אני מבינה שא' צדק. שלב העוברות עם העיניים העצומות פשוט טס.
הדבר הבא שדיברנו עליו היה השם. הלוואי והייתי יכולה לכתוב כאן איזה שם יפה רגיל ומושלם נתנו לה. איזה יופי הוא משתלב עם שם המשפחה שלה.כמה ימים אחר השחרור הביתה הגיעה אלינו הביתה מישהי מטיפת חלב ורשמה את השם שלה על כרטיס המעקב. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את השם המלא שלה כתוב- וזה היה כל כך יפה ומושלם שלרגע נתקעתי על זה ולא עניתי לשאלות של האחות.
בערב של אותו יום במחלקה הבנתי שאני לא ישנה. אני לא מצליחה להרדם בחדר הזה- אני מותשת, וחם לי. פשוט חם לי. והכל כואב. אני לא יודעת מה כואב קודם. ההתכווצות של הרחם, התפרים, החזה שלי שנפצע בנסיונות ההנקה. כל הנקה כואבת אבל בינתיים זה נסבל. בלילה, הלילה השני שהזהירו אותנו שהולך להיות קשה- הקטנה דורשת לינוק בלי הפסקה, והרי בשלבים האלה אין חלב שופע וזורם. אין לי מושג אם היא בוכה כי היא לא מצליחה להוציא את החלב או שמשהו אחר מציק לה. האחיות כולן באות מסתכלות ואומרות שהיא יונקת מושלם. אבל העובדה שאני לא רואה או יודעת כמה היא יונקת מטריפה אותי. כמה שעות קודם לכן שמעתי את האחות אומרת לאישה שאיתי בחדר והתקשתה ככל הנראה בהנקה "התינוקת שלך רעבה" כדי לשכנע אותה לתת לה תמ"ל. חשבתי על שלושת המילים הנוראיות האלה ושמחתי שהן לא מופנות אלי. והנה אמצע הלילה כבר לפנות בוקר ואני מתה מפחד שהתינוקת שלי רעבה. שאני לא מצליחה להזין אותה.
זה לילה קשה- לא ישנתי קרוב לשלושה ימים, התינוקת שלנו דורשת להיות רק עלי, רק על החזה. היא לא ישנה לרגע, וגם א' כבר מותש לחלוטין. ואני רעבה, רעבה משהו פחד. כשמגיע סופסוף הבוקר אני טורפת את הארוחה של בית החולים, והתינוקת מותשת ככל הנראה ונרדמת. אני כמובן לא מצליחה לישון, רק לנוח במיטה.
במהלך היום אני שוב מניקה ומניקה. זה כבר כואב כל כך שאני רואה כוכבים. אני מניקה ובוכה, וא' מביא לי אותה בכל פעם במבט מתייסר, מתבונן בי בייאוש כשאני מניקה אותה בדמעות. נראה שהיא אוכלת אבל זה כואב כמו סכינים. וגם חם לי. ואני מותשת.לבקשתי א' מביא לי חיתול טטרה רטוב ומרטיב איתו את הפנים שלי. ראיתי שעושים את זה בסרטים ואף פעם לא הבנתי למה זה טוב. זה טוב. זה מקל עלי כל כך. א' מטפל בי במסירות. אני רואה את החשש במבט שלו בכל פעם שהוא מביא אלי את התינוקת להנקה. אני צמאה ורעבה בטירוף. ברוכה הבאה להנקה- רעב שאי אפשר להשביע.
באחד הימים אנחנו הולכים איתה לחדר הטיפולים לבדיקת רופאה. אנחנו מלבישים אותה אחריה הבדיקה, כשהיא בוכה. אני שמה לב שהיא נרגעת לאט לאט. אני אומרת לא'- נראה לי שהיא הבינה שאנחנו מלבישים אותה. אני חושבת שהיא סומכת עלינו.
הרופאה שומעת אותנו ומשבחת אותי על האבחנה. וגם שואלת אם זאת ילדה שנייה. אנחנו אומרים שראשונה, והיא אומרת שאנחנו דווקא נראים מנוסים. זה שקוף שהיא מנסה לטעת בנו ביטחון אבל זה לא מפריע לי לשמוח במה שהיא אמרה. התינוקת שלנו היא לא אותה תינוקת מלפני יום וחצי, אני לא אותה אישה מלפני יום חצי, אז זה בטח לא אותו חדר מלפני יום וחצי.
בלילה שלפני השחרור מדליקים פתאום את האור בחדר, ומעברו השני של הוילון אני שומעת שמכניסים לשם יולדת טרייה. "שלום קוראים לי יעל ואני אחות כאן, הגעת למחלקת יולדות. תיכף נעביר אותך מיטה…" אני שומעת את הנאום ששמעתי אני לפני יומיים ומחייכת לעצמי. תחושת סחרחורת אוחזת בי, החדר מסתובב שוב.
אני חושבת שהריון זאת ביצת ההפתעה הכי מוגזמת שאפשר לחשוב עליה. אני לא מקשרת בכלל בין הילדה המושלמת שמנמנמת לי על הידיין לבין העוברית שבעטה בי כל הזמן. כאילו אלו שתי ישויות שונות.
מרגע שההנקה הסתדרה אני ממש נהנית מזה. אני מסתכלת על התינוקת היפה שלי יונקת ממני בשלווה או באמוק, בעיניים עצומות או בעינים פקוחות ועגולות שמסתכלות בי במבט בוגר וחכם, ואני פשוט מאושרת מזה שאני עצמי מזינה אותה. זה כל כך מטורף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s