אל תשאלו

היה לי יום (שלושה שבועות תכלס) ממש מרגיז בעבודה, ביחד עם עוד משהו ממש מבאס, וזה הביא אותי לדמעות. זה לא כל כך קשה להביא אותי לדמעות לאחרונה- בעבודה לא להיט ואני רק רוצה להגיע הביתה לשים ראש על א', וברגע שאני רואה אותו אני לא עומדת בזה ובוכה. למרבה המבוכה זה קרה גם בסופר, והמתוק שלי ניחם אותי והרגיע ליד מדף האפייה. בטח כולם חשבו שקרה משהו נורא אבל זה בסך הכל משבר קטן וההורמונים משתוללים.
אז אני לא יכולה לכתוב פה מה כל כך מתסכל אותי בעבודה, כי תכלס זה משעמם רצח (בקצרה: אני הוא סיזיפוס), אבל העצבים רוצים להנתנקז לאנשהו אז אני אכתוב כל מיני דברים שקשורים בהריון ובתלונות שלי לעולם.
בשלב שההריון היה עוד סוד, הייתי בחרדה שמישהו יגלה. בניגוד למה שכל מיני אנשים עלולים לחשוב- לחרדה הזאת היה בסיס- שני הריונות שלי נגמרו לפני שהספיקו להתחיל, וכל עוד לא הרגשתי ביטחון שהוא לא ייעלם מחר, לא רציתי שאנשים ידעו. חששתי שאיאלץ לספר שאיבדתי הריון, חששתי ממבטי רחמים, חששתי מהכל. הבטן שלי, בניגוד אלי, דווקא רצתה לצעוק לעולם. תפיחה מאוד מסגירה התחילה לבלוט כבר בשבועות הראשונים (למרבה המבוכה לא מדובר כלל בעובר, שכן הוא מזערי בשבוע הזה. אלו פשוט מערכת העיכול וההורמונים שמנפחים דווקא שם, והנפיחות הזאת יורדת בהמשך) ואני חיפשתי כל מיני פתרונות יצירתיים. מכנסי הריון היו מחוץ לתחום שכן הם מסגירים לאללה, אז הבטן שלי נזלה בצורה מאוד לא חיננית החוצה.
בזמן הזה קרו שני דברים מרגיזים.
הראשון הוא שבמהלך שיחה עם קולגה לשעבר, מבוגר ממני בערך בעשור- הוא הניח את היד שלו על הבטן שלי (WTF) ושאל אותי "אז מה קורה? יש משהו?" הייתי בהלם. זה היה ERROR בכל כך הרבה רמות- הייתי בשבוע שש, אף אחד לא ידע, מסביבנו היו עוד אנשים שעובדים איתי, והבחור לא שחרר לי את הבטן, מחזיק לי את הגב ומצפה לתשובה. אני לא יודעת אם לייחס את זה לפחדנות שלי (הייתי צריכה להיות תוקפנת יותר) או לטאקט שניחנתי בו (היינו באותו רגע בבית הוריו, בניחום אבלים, שלו), אבל במקום להעמיד אותו במקום רק חייכתי ואמרתי "אם יהיה משהו אני אספר לך, מבטיחה". הוא שחרר אותי, ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני מאוד מאוד מחבבת את האדם הזה, ותכלס הוא היה בימים מאוד קשים אז טוב שלא אמרתי כלום, אבל וואו זה היה לא יפה.
הדבר השני והוא זה שעצבן אותי יותר, התרחש כמה שבועות אחר כך. הייתי בשבוע 12, לחוצה מאוד מסקירת מערכות שעוד לא עשיתי אז, ומי שידע אז היו ההורים שלי, אחים שלי,ואחים של א'. היינו באזכרה של אמא של א' (פתאום אני מבינה כמה מורבידיים החיים שלי נשמעים- אבל אני נשבעת שאני עושה גם דברים כיפיים). היו שם המון המון אנשים- משפחה וחברים של ההורים שלו. שכנה חטטנית ניגשה אלי בהתרגשות, חיבקה אותי, וקראה בקול "או, איזה כיף לראות פה סוף סוף משהו!" והחוותה תנועה מוגזמת לכיוון הבטן שלי. קפאתי במקום. כל המשפחה המאוד מורחבת של א' היתה בטווח שמיעה,כל השכנים וכל החברים של ההורים שלו. בתושייה שאני לא יודעת מאיפה הבאתי אמרתי לה "מה? אין פה כלום" והחזרתי לה מבט קשה. היא מייד התקפלה להתנצלויות ושמחתי לראות אותה מתפתלת. אבל קשה לי להסביר למי שלא עבר את זה כמה קשה זה לשקר על דבר כזה. לשלול בקול, במילים, את הדבר שאתה הכי רוצה ודואג לו. האזכרה עמדה להתחיל. היה יום חם יחסית, אבל אני מייד לקחתי את הסוודר מהרכב, והכנסתי את עצמי להסגר באחד בחדרים הצדדיים של בית הכנסת- מרגישה שאם אעז שוב לצאת בלי הסוודר כולם יוכלו לראות. היה חם מדי כל עוד השמש עמדה, אז חיכיתי שהיא תרד. א' אמר שזה היה טפשי. אני כעסתי שהוא לא מבין. יש פה כל כך הרבה חוצפה ואני לא הייתי מוכנה לעוד מזה. א' ואני נישאנו שנתיים קודם לכן- כלומר מבחינת המשפחה והחברים אני חייבת להם הריון כבר שנתיים. הלוואי והייתי צוחקת. שנה לפני כן מישהי שאני מאוד אוהבת אחזה לי בבטן בשמחה והתחילה לרקוד- עד שאמרתי לה שאין כלום (באמת לא היה כלום,אני פשוט לא רזה כמוהן) וזה היה נורא מביך. אחת השכנות היתה סוקרת אותי במבטים חסרי בושה בכל פעם שהיינו מתראות, ולפעמים מוסיפה מילות זירוז. כל עוד לא ניסינו להכנס להריון- זה הצחיק. אותי. אחרי מה שעברתי זאת היתה חציית גבול שהרתיחה לי את הדם. היא אישה בת שישים פלוס- היא בטח שמעה דבר או שניים על הריונות, נסיונות ומה שביניהם. היא בטוח יודעת שאסור לשאול.
מאוחר יותר חברה שלי שכבר היתה אז עם ילד סיפרה לי איך הוציאו אותה מהארון בשבוע חמש (!)- מישהי שהיא בקושי מכירה, מול כיתה שלמה של סטודנטים. ואיך היא לא הספיקה לעצור את הלשון שלה ואישרה במקום להכחיש. אנשים שהיא לא יודעת את השם שלהם ידעו לפני ההורים שלה, לפני כולם. היא הסכימה איתי שזאת תחושה נוראית, שהיא לא הצליחה להביא את עצמה לשקר למרות שבדיעבד זה מה שהיתה עושה. נזפה בא' שהוא לא מבין, וכינתה את התחושה הזאת כ"רואים לך". זה נכון.
ועוד משהו, שקרה לפני. אירחתי בבית חבר שלא ראיתי הרבה זמן. אפילו כתבתי פה פוסט על המפגש הזה. כשהוא הגיע, התישבנו על הספה אחרי שלא התראינו בערך שנה, מחוייכים ושמחים. חברה שלו בדיוק התקשרה "כן, הגעתי. לא, היא לא בהריון." גיחך וזרק לי חיוך, כזה שמתבדח על זה שכולם בהריון עכשיו, וכך היה אפשר לצפות גם ממני. מה אני אגיד, הוא צדק. לא הייתי בהריון. בדיוק הפלתי. כלומר- בדיוק כשהוא אמר את המילים האלה עדיין דיממתי. זה פאקינג כאב. שחררתי לו חצי חיוך של מבין את הבדיחה. לא דיברנו על זה. רציתי להכנס למיטה ולבכות.
לפני כמה שבועות סיימתי את השנה עם החניכות שלי. הן שאלו אם אמשיך איתן לשנה הבאה, ואמרתי שהייתי שמחה אבל אני אמורה ללדת. הן הסתכלו אחת על השנייה ואז עליי וצהלו "ידענו! ידענו כל הזמן שאת בהריון אבל ידענו שאסור לשאול!". בניגוד לכל הנזכרים מעלה, הן בנות ארבע עשרה.
תמיד ידעתי שלא שואלים, לתומי חשבתי שזה כדי להמנע מהמצב המביך שהבחורה פשוט סתם השמינה. אז לא שאלתי. א' נגיד לא ידע בכלל שלא שואלים, ופעם הוא כמעט שאל או רמז אז הסברתי לו. אחרי ההפלה הראשונה הוא אמר לי שעכשיו הוא מבין למה. ועכשיו לצערי גם אני מבינה טוב יותר למה.

לא איכפת היה לי שידברו מאחורי הגב, שישחקו בניחושים בינם לבין עצמם- אבל הכי הרגיז אותי שבאו לדרוש ממני תשובה. לא אנשים שקרובים אלי, לא בפרטיות, פשוט אילצו אותי לשקר להם. אני לא אוהבת לשקר, ואני לא אוהבת לשקר על זה. זה מרגיש כמו חטא. כמו אי הכרת הטוב. כמו הזמנה למשהו רע. זה טעם מר על הלשון ומשקולת על הלב. אל תשאלו. בבקשה פשוט אל תשאלו. אם יש משהו ואתם רק רוצים להשתתף בשמחה- אתם תדעו, זה הרי לא יהיה סוד לנצח. אבל גלו קצת סבלנות. אין לכם מושג כמה זה שברירי.

8 תגובות על ״אל תשאלו״

  1. אני באיזשהו שלב בהריון פשוט שחררתי, הבנתי שאני בוכה המון, הבנתי שזה לגיטימי, ופשוט נתתי לעצמי לבכות. לפעמים הצלחתי גם לצחוק על זה, אפילו תוך כדי שבכיתי.

    זה ממש מרתיח הסיפורים שסיפרת, הייתי בטוחה באמת שכולם יודעים כבר לא לשאול בימינו. כנראה שזה עניין של דורות שונים, וגם גברים שבאמת פחות מודעים מנשים.

    אהבתי

    1. באיחור מה לתגובה שלך, גם אני כבר שחררתי. אני בוכה מדברים אזוטריים במקומות ציבוריים, וכבר אין לי כח לנסות להתנגד לזה. פשוט שטופה בהורמונים, מורשה לעצמי…

      נכון שאפשר לצפות שידעו לא לשאול?? גם לי היתה ציפייה כזאת…

      אהבתי

  2. יש משהו במנטליות כאן שאנשים מרשים לעצמם לחטט בחיים של הזולת וזה ממש ממש מכעיס ומרגיז, בטח ובטח כשזה לגעת בבטן!. אני יכולה להבין כמובן שהם שואלים או אומרים מתוך רצון טוב ולא מתוך כוונת זדון כלשהי ועדיין, זה בהחלט מכעיס. אני כל כך מבינה אותך.
    ועם זאת, אני כל כך שמחה שההריון ממשיך תקין ובריא והלוואי ורק ימשיך כך! אני ממש מתרגשת בשבילכם!

    אהבתי

    1. מעניין באמת איך זה במקומות אחרים. בטח כזה מעמידים פנים שלא שמים לב עד שיום אחד מגיעים עם תינוק. מן נימוס מוגזם כזה. אבל וואלה מאוד הגיוני.

      תודה רבה🙂 גם אנחנו מאוד מאוד מתרגשים.

      אהבתי

  3. ההריון הוא באמת תקופה מאוד רגישה והורמונאלית, וכל דבר מוציא אותך מהאיזון והדמעות פשוט שם. וכמו ש'מישהי' כאן כתבה, אם אי אפשר להלחם בזה, אז פשוט להצטרף. לבכות בסרטים, לבכות ליד מדף השימורים בסופר. לגיטימי, וא' התומך שאני מתה עליו מבין את זה. ואם על כל זה נוספת חוסר רגישות סביבתית ושאלות אינטימיות שממש לא במקום (אחלה הגדרה 'רואים לך') זה מערער שבעתיים. אפשר להכין מראש תשובות מביכות כמו 'לא, סתם השמנתי' שיגרמו גם לקהה באדם קצת להתכווץ מבפנים, אבל בדרך כלל זה באמת פשוט תחושה של רמיסה ברגל גסה (או יד גסה שנשלחת לבטן, שהפכה כביכול לרשות הציבור) של התחום האינטימי. מקווה שתהני גם מהצד הכיפי של העניין. אין כמו היריון כדי להרגיש הכי נפלא בעולם, כי גם כשאת לא עושה כלום את יוצרת את הפלא המדהים ביותר: חיים חדשים.

    אהבתי

    1. הלוואי והיה לי האומץ! באמת שזה הגיע לכל מי ששאל אותי. פשוט לא הייתי מוכנה לשאלות…
      אני מאוד נהנית מההריון, למרות שהוא די קשה לי. ברגע שמתחילים להרגיש תנועות זה באמת הופך לפלא מדהים.

      אהבתי

  4. איזה תסכול. להיכנס למישהי לרחם נשמע לי חסר רגישות וחסר בושה. קרה לי פעם שהערתי למישהו שסיפר בדיחת אונס, ואמרתי לו שהוא לא יכול לדעת מי מסביבו עברה דבר דומה. תגובתו- "את עברת אונס?".

    אהבתי

    1. לא מאמינה. אנשים מאוד חסרי רגישות. למרות שתכלס- גברים מאוד לא מודעים לכללי הזהירות שראוי לנקודת סביב הנושא הזה. לא מרוע, סתם מחוסר ידע ועניין.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s