ארוחת בוקר דביקה בסולט לייק סיטי (יומני אמריקה)

להפתעתי מה שאני רוצה לכתוב לא קשור בכלל לכל הנופים המהממים בחיות המופרעות או בחוויות הנהדרות שעברו עלינו שם- אלא לארוחת בוקר אחת. אחרי ימים מופלאים בגרנד טיטון החלטנו לשנות נוף, לרדת דרומה. הנסיעה אמורה היתה לקחת בערך יומיים, כשהפארק הראשון יהיה מואב. השם התנכי עורר בי ויברציות, ואחרי כל האגמים הפסגות המהממות הקרחונים ויערות העד- פתאום היה בי געגוע למדבר.

כדי לא לנהוג יותר מידי שעות ביום החלטנו לעצור לקצת זמן עירוני בסולט לייק סיטי, יוטה. לא היה לנו כל כך מה לעשות שם, אבל היינו צריכים למלא את מלאי המזון שלנו, ולא ראינו בדרך הרבה ערים גדולות (את ערבות ויומינג מאכלסים בעיקר עדרי בקר והבוקרים הקשוחים שלהם). וגם התלהבנו מהאפשרות לראות מורמונים.

הגענו לסולט לייק סיטי בשעת צהריים מאוחרת. לאורך כל הדרך עד כה, בימים שלא ישנו באוהל ישנו בעיקר במוטלים- אלה היו לרוב קטנים ומשפחתיים, אבל יקרים מאוד כיוון שהיו קרובים לשמורות הגדולות. בסולט לייק שכרנו חדר ללילה ברשת מוטלים זולה בשם "6" (או אולי "8"? היו כאלו מפוזרים לכל אורכה של היבשת,שלטים עצומים מפרסמים אותם לצידי הכבישים המהירים). בערב מצאנו מסעדה טבעונית ושוטטנו קצת ברחובות רחבי הידיים של העיר, בניינים גבוהים וחדשים עם חזיתות רומיות אירופאיות- משהו אסתטי אבל מעורר קצת בלבול.

א' אמר לי בלילה שנראה לו שהמלון הזה מאכלס טיפוסים שונים מאלו שראינו עד כה בפארקים ובערים הגדולות. בשלב הזה כבר הבנו שלאמריקה יש כמה שכבות. שהעיר הגדולה מריצה במבוכי רחובותיה, בין הבניינים הגבוהים אנשים מעונבים וחנוטי חליפות לצד צעירים היפסטרים עם זקנים ומזרני יוגה. אתה מתפתה לומר- אמריקה היא כמו בכל הסרטים על ניו יורק. ואז אתה נוסע חצי שעה ממרכז העיר לוולמארט הקרוב, ובין עשרות המדפים נגלים אליך אנשים אחרים לגמרי- מתניידים בחלקם על עגלות ממונעות,קולניים, ממלאים עגלות ענק בשתייה קלה וחטיפים- ואין זכר לאנשי העיר.

א' צדק. בבוקר ירדנו לארוחת בוקר. אולם קטן, פחות או יותר בגודל של סלון גדול, צופף בתוכו שולחנות מספר עם כסאות סביב להם. היה צפוף, אבל מצאנו שולחן. א' מיד אמר שהמקום עושה לו בחילה ושהוא רוצה רק לעוף משם, אבל אני רציתי ופל ולא הייתי מוכנה להתפנת בלעדיו. ארוחת הבוקר, באופן לא מפתיע, היתה מורכבת ממבחר די גדול של זבל מסוכר. מכונה לפנקייקים, מכונה לופל, מיצים מסוכרים, דואנטס, כל מיני קופסאות של ממרחים, מכונת קפה. כבר הכרתי את האובססייה האמריקאים לדיספנסרים, אבל נראה ששם היא הגיעה לשיא חדש. נדמה שכל מה שאפשר היה לקחת שם זלג/נפל/הוגש מתוך מכונה ייעודית. הבלילה של הפנקייק, הסירופים, הקפה, המזלגות, הסכינים. נראה שהאומה הזאת בלחץ מטורף שמישהו ייגע בידיים חשופות באוכל שלהם- ולכן הם עוטפים את הכל בניילונים ומכונות. בינתיים נכנסו למקום שלושה- שני גברים ואישה. אני מניחה שהיא בת הזוג של אחד מהם. הם היו קולניים, בהמתיים, והבטנים של כולם השתלשלו החוצה מהחולצות שלהם. הם נראו באמוק לאכול ולקחת איתם כמה מזון שרק יוכלו. א' ואני ישבנו באי נוחות אל השולחן הדביק שלנו והסתכלנו בהם בעניין הולך וגובר. הם עטו על השולחנות והדיספנסרים, צועקים אחד לשני הוראות לגבי מה לקחת. כל האנשים הסתכלו בהם בהשתאות עצלה. האישה יצרה אחריה פקק בעמדת הופלים, פותחת וסוגרת את הברז של התערובת, ממלאה אגב כך את כל השולחן בנוזל הסמיך, המבחיל. אחת מעובדות המלון ניגשה למכונה אחרת למלא קנקן במיץ, השאירה אותו שם, מתמלא- ונעלמה. בינתיים הלחץ מאחורי האישה גובר, ומישהי מאחוריה פונה אליה, להפתעתי,ושואלת אם הכל בסדר איתה. ואז אני רואה שמשהו איתה ממש לא בסדר- היא אוחזת בשולחן, בוהה ברצפה. ומשיבה לשלילה- לא הכל בסדר. הנוזל של הפנקייקים ממשיך לזלוג מהשלוחן אל הרצפה. האישה המתעניינת אוחזת בזרועה של האישה הגדולה, מוליכה אותה אל כסא, עיניה מחפשות את הגברים שהגיעו איתה. והנה הם באים. הגדול מביניהם, תחת בית השחי מחזיק שתי צלחות פנים אל פנים, ביניהן תחב ככל הנראה עוגות רבות. הוא שואל אותה מה קורה איתה, ומערה אל פיו עוד ועוד אוכל. א' דוחק בי לקום וללכת, אבל אני מרותקת למחזה. האישה הגדולה חוזרת ואומרת שהיא לא מרגישה טוב, והאישה הקטנה שתומכת אותה מביאה לה כיסא. כל הדקות הארוכות האלה שני הגברים שהגיעו איתה לא נוגעים בה, לא מתוך רתיעה אלא מחוסר עניין. הם ממשיכים לאכול ולהעמיס, והאישה התומכת מסתכלת בהם בבלבול, מחכה שמישהו מהם ייקח אחריות על הסיטואציה ויפטור אותה מהצורך להחזיק בה. הקנקן שהשאירה המלצרית כבר מזמן עלה על גדותיו, והמיץ מתפשט עכשיו על הרצפה לכל עבר. עובר אורח מפסיק את המזיגה אבל זה הולך ומתפשט. "בואי נלך מפה" כך א', ולי אין חשק יותר לופל. אנחנו קמים והולכים, מספיקים לראות את האיש הגדול אומר לאישה הגדולה שתיכף יביאו לה מים והכל יהיה בסדר. מישהו אחר מביא מים. כשאנחנו יוצאים משם הוא עוד עומד שם עם שתי הצלחות מעוכות מתחת לבית השחי.

אנחנו מתנערים מהמראה, והולכים לחזות במורמונים. כשהגענו להעמיס את התיקים על הרכב, נגלה לעינינו עוד מראה מבחיל- כמה שבועות קודם לכן בערבות מונטנה הרכב שלנו ריסק אליו כמויות הסטריות של מעופפים, והגופות שלהם נדבקו אל הפגוש מעוצמת המכה. התרגלנו למראה המטונף, אבל כאן בסולט לייק סיטי המיוזעת החום הביא אל הרכב נחיל דבורים שהתענג על כל זה. באווירת הבוקר הדביק והדוחה זה כבר היה קצת יותר מדי. א' נכנס לרכב והתניע, ונסענו משם אל המורמונים.

הרחובות הנקיים של העיר הרשימו אותו מאוד- אותי הם מעט שיעממו. בכנסייה המורמונית הצטרפנו לסיור, בו היינו הכוכבים האמיתיים כיוון שהגענו מישראל ואין מה שמרגש מורמוני יותר מזה, מסתבר. המדריכות שלנו היו בחורות צעירות ונלהבות, שסיפרו לנו כמעט בדמעות של התרגשות על האנשים שהגיעו לכאן כי נרדפו בכל מקום אחר. "ראית איזה להט משיחי יש להן בעיניים?" השתאה א'- ואני אמרתי שלי יותר מהכל הן מזכירות נערות אולפנה. עם החצאיות קצת אחרי הברך השיער הארוך והמבטים המאוהבים ששלחו בספרים הקדושים ובמבני הכנסייה.

שוטטנו עוד קצת בעיר הריקה ונסענו משם באיחור של כמעט חודש לאאוטלט הראשון שלנו באמריקה, להסתובב בעיניים המומות מהמחירים, לרכוש לנו בגדי טיולים שלא היינו חולמים לקנות אחרת, ומשם אל הדרך, דרומה- לאדמה הסמוקה של רמת קולורדו, אל הלילות השחורים להפליא- אל מואב.