It's not the shade we should be cast in- It's the light and it's the obstacle that casts it

יש לי הרבה שאלות. כמו- איך בדיוק הציגו את השאלה. מה הכוונה פעילות משותפת- חד פעמית, קבועה, בני כמה הילדים שמדברים עליהם. אבל השאלה שהכי מסקרנת אותי היא – למה.
קראתי את הדיווח על הסקר הזה בקיוביק, וזה תפס אותי כמו אגרוף בבטן. דבר ראשון- אני לא מאמינה לזה. זה נשמע לי כל כך מופרך. אני חושבת שלרב האנשים יש במשפחה המורחבת ילד עם צרכים מיוחדים- איך הם יכלו לענות ככה? הנתון הזה מופרך, ומאוד מאוד קשה.
זה מיד זרק אותי שלוש עשרה שנים אחורה. הייתי בתיכון, הדרכתי בתנועה. היו לי שש עשרה תלמידות יסודי מקסימות שהיו מגיעות באופן כמעט קבוע ומשתפות פעולה בקלות. בתנועה היתה גם קבוצה של ילדים עם צרכים מיוחדים. הייתי קצת מחוברת למיזם השילוב שלהם, ונראה היה לי מאוד טבעי לעשות לפחות פעולה אחת משותפת להם ולבנות שלי. הבכירים פרגנו, המדריכים של הקבוצה השניה שמחו, וקבענו תאריך. שבוע לפני עשיתי את מה שנראה היה הגיוני לילדה בת שש עשרה לעשות- והעברתי פעילות שקשורה בקבלת האחר ובמגבלות השונות. בסופה הקדשתי עשר דקות לדיון ובו סיפרתי לבנות שבשבוע הבא הן יעברו פעילות יחד עם הקבוצה ההיא הסברתי להן ממה סובלים החניכים האלו. הן היו סקרניות ושאלו כל מיני שאלות- עניתי במיטב יכולתי.
פגשתי אותן כמה ימים לפני הפעילות המתוכננת, ואחת הבנות, ילדה שקטה ומקסימה ביקשה לדבר איתי בצד. היא אמרה לי שלא תגיע לפעילות הבאה. שאלתי אותה למה, והיא ענתה שאמא שלה לא מרשה לה. לא הייתי מוכנה לזה, לא צפיתי התנגדות מצד ההורים- אלו הילדים שרציתי להכין. שאלתי אותה מדוע, והיום התשובה מעורפלת בזיכרון אבל אני חושבת שהיא היתה קשורה בחשש של האמא שהילדה תידבק במשהו. חייכתי והסברתי הכי טוב שנערה בת שש עשרה יודעת שאין שום דבר מדבק, מדובר בנכות שלא עוברת לסביבה. ביקשתי שתגיד לאמא שאין סיבה לפחד. היא לא הגיעה לפעילות המדוברת, ובפעילות שאחריה חזרה להגיע כרגיל.

שנה אחרי ביקשתי להדריך את קבוצת הצרכים המיוחדים- וקיבלתי. מאוד התרגשתי (ביקשתי להדריך אותם גם בשנה הקודמת, אבל במקום קיבלתי את קבוצת הבנות המקסימה שלי) והשנה החלה. היו לי ארבעה חניכים. כל אחד בנפרד שווה פוסט, וזה לא הזמן לדבר עליהם למרות שאני מאוד מאוד רוצה ולמרות שעברו הרבה שנים המילים נשפכות ממני בהתלהבות בכל פעם שיוצא לי לדבר על זה.
מה שזכור לי בבהירות ובעוצמה מהשנה ההיא, אלו האנשים המיוחדים שפגשתי. ואני לא מתכוונת רק לחניכים שלי. בתחילה, נעלבתי קצת לגלות שעבור החניכים אני רק אחת ממאה פעילויות בערך אליהן הם הולכים כל שבוע. אם זה ספורט מותאם, מרכזי יום, טיולים, מפגשים, וסתם בית הספר המשגע שלהם. עבור החניכים שלי הייתי אחת ממאה פרצופים שקיבלו אותם מדי שבוע במאור פנים ובשמחה, נלהבים לשמח אותם ולתת להם. כל אדם שהיה קשור איכשהו לילדים האלה- החל מהנהג, עבור בסייעת וכלה במתנדב גרמני תמוה- כולם היו פשוט אנשים שמחים,מקבלים, מצחיקים, שופעים אור. עם הזמן הפכתי שמחה וגאה בכך. בכך שאני חיה במדינה שבה ילדים שדורשים הסעה מיוחדת כדי לצאת מהבית עמוסים בפעילויות בכל יום- לו"ז שקשה להכניס בו סיכה. בכך שיש כל כך הרבה אנשים בארץ שלי שנרתמים לעזור בזה- אם בעבודה יומיומית ואם בהתנדבות מדי פעם. הייתי שמחה במאור הפנים של כל אחד מהאנשים האלה, ובצהלות השמחה של החניכים שלי לקראתם. הרגשתי שאני פשוט מוקפת בטוב. זה התחיל מקורס ההדרכה של צרכים מיוחדים שהועבר על ידי התנועה- וראיתי שם עשרות מדריכים מכל הארץ נחושים לעשות לילדים האלה שנה מהממת. המשיך בקבלה הנהדרת של הילדים ה"רגילים" את החניכים שלי, את הטבעיות שבה מצאו בהם חברים למשחק, וגם בכל פעם שביקרתי בבית הספר שלהם- באתי כדי להגיד שלום ונתקעתי לארבע שעות, מובלת ע"י החניכים שלי בגאווה מכיתה לכיתה ובכל מקום רואה אנשי צוות מחייכים ומסייעים. כנראה שבכל השנים שלי כמדריכה בתנועה הרגשתי שאני עושה משהו חשוב- אבל אף פעם לא הרגשתי כזאת גאווה בעשייה שלי כמו בשנה ההיא. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהרגשתי מה שנקרא התעלות נפש.

ואני שואלת, כל האנשים האלה שפגשתי- היו בהם חילונים, דתיים, חרדים, יהודים, נוצרים ומוסלמים- כולם היו כאלה נהדרים. מן הסתם גם המשפחות וגם החברים שלהם לא שונים מהם בהרבה. ואני הרי פגשתי את קצה קצהו של העניין- היו לי ארבעה חניכים, ובכל הארץ יש ילדים רבים עם צרכים מיוחדים ועוד המון המון מתנדבים- כל האנשים האלה והמשפחות והחברים, כל האנשים שיש להם במשפחה ילד מיוחד, כל האנשים שהיו רוצים להתנדב אבל אין להם זמן- האם הם לא יותר מ-10% מהאוכלוסיה? ובכלל, לא צריך להיות אדם שהנושא קרוב לליבו כדי להבין את חשיבות העניין הזה- של השילוב.
אולי זאת הסיבה, שיום אחרי שקראתי את תוצאות הסקר, היתה לנו נסיעה ארוכה וא' נהג, ופתאום פשוט התחלתי לבכות (כאילו, זאת הסיבה בתוספת הורמונים). א' לא הבין מה עובר עלי, וניסיתי להסביר לו. שאני חייתי לי עד עכשיו במן גאווה ושמחה שאני חיה במדינה בה לכל כך הרבה אנשים הנושא הזה מספיק חשוב כדי לעסוק בזה- הרגשתי באמת אושר כשחשבתי על זה בשנים שעברו מאז (במיוחד כשראיתי איך מתייחסים בנפאל, למשל, לבעלי מוגבלויות), ורוגע שאנחנו הולכים לכיוון כל כך טוב ונכון. הסקר הזה היה כמו סטירה מצלצלת. הרגשתי מרומה, מטופשת, ילדותית. אמונה מאוד גדולה שלי באדם ובחברה שלי התנפצה לרסיסים, ולא היה לי איך להכיל את זה.
א' אומר שאני סתם דרמטית אבל לא הצלחתי להפסיק לבכות.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד בנושא, כל כך הרבה לשאול את אותם הורים, ובעיקר- כל כך הרבה פחדים. מה יקרה אם חלילה יוולד לי ילד שמצריך טיפול כזה. איזו חברה הוא יראה.
וכדי לסיים, בכל זאת, במשהו מאוד משמח-
וגם אספר שמתוך ארבעת החניכים שלי (לצערי, אחד מהם נפטר בגיל מאוד צעיר)- שניים משרתים בשירות לאומי ואחד בצבא. אחד מהם לא זוכרת אותי (אבל אני בהחלט זוכרת אותו), ולשניים האחרים העזתי רק לכתוב בפייסבוק שאיזו גאווה זה להכיר אותם.

 

4 תגובות על ״It's not the shade we should be cast in- It's the light and it's the obstacle that casts it״

  1. אצלי ביסודי היה ילד עם פיגור שכלי. ידענו שהוא שונה והאמת שבכיתות ה-ו הוא כבר היה בעיקר מחוץ לכיתה עם מסייע (או לבד) אבל אני זוכרת שבסיום כיתה ו', כשחגגנו לו בר מצווה, אמא שלו עמדה ובכתה מולנו כמה היא מודה לנו שקיבלנו אותו כל כך יפה. כילדה, אני זוכרת שלא הבנתי למה היא צריכה לבכות ומה כל כך מיוחד בזה…היום בדיעבד אני מבינה שזה לא כ"כ רגיל שילד עם פיגור שכלי לומד בכיתה לגמרי רגילה (טוב, הוא לא ממש למד..יותר ישב יחד איתנו בכיתה). היום הוא נמצא במוסד ואפילו התחתן

    אהבתי

    1. זה סיפור מהמם. אני לא חושבת שאנחנו יכולות להבין עד הסוף איזו הקלה ונחת נתתם לאמא שלו כילדים. המחשבה שבנוסף להכל הילד יסבול גם מבדידות היא נוראית. זה באמת לא רגיל. לא יודעת לגבי פיגור, אבל שניים מהחניכים שלי היו בשילוב יומיים בשבוע בכיתה רגילה. הייתי רואה את הילדים מהכיתה ההיא בתנועה משחקים עם החניכים שלי ומתמוגגת. מהצד זה נראה כאילו ילדים עושים מזה הרבה פחות עניין ממבוגרים, וזאת נראית לי הטענה הכי טובה לזכות השילוב.

      Liked by 1 person

  2. מחקרים מלמדים ששילוב של ילדים מיוחדים במסגרות הרגילות טוב בעיקר לילדים בכיתה, ומלמד אותם חמלה ושיתוף ושאר תכונות אנושיות חיוביות. נדמה לי שזה נכון גם לגביך, וכמה החוויה שלך של הדרכה של ילדים עם צרכים מיוחדים תרמה לך ולהתפתחות האישית שלך. יש משהו בטבע האנושי שמפחד ונזהר משונות (איך אמרת? אולי זה מדבק, מה הם יודעים), פרי אבולוציוני של מליוני שנים שבהם מי שהתרחק מהזר והשונה לא נדבק במחלות ושרד. הדרך היחידה להלחם בזה היא חינוך והסברה, וחוויות טובות. וכמו כל דבר, חינוך לוקח זמן, והוא איטי, ולא רואים תוצאות מיידיות. אבל גם אני חושבת שהמספרים שהצגת לא משכנעים. אבל אולי זו ההטיה הפרטית שלנו כי בסביבה המיידית שלי גם כן התוצאות היו מן הסתם הפוכות.

    Liked by 1 person

  3. לגמרי מבינה את הרתיעה הראשונית. היא טבעית. אחד מהחניכים שלי, השונות שלו היתה מאוד ניכרת בפנים. הוא מכולם היה הכי מצחיק חברותי ומקובל גם בקבוצה שלנו וגם בין הילדים הרגילים. הם היו פשוט צוהלים לקראתו ובלתי אפשרי היה להעלות אותו בחזרה להסעה כי הם נורא נהנו לשחק יחד. אני בטוחה שבפעם הראשונה הם נרתעו… אבל מסתבר שגם על זה אפשר להתגבר.
    לגבי המספרים – דיברתי עם חברה שהדריכה קבוצה מקבילה על הסקר. היא גננת, ואמרה לי שהיא בכלל לא מופתעת מהתוצאות. מאחר והיא רואה הרבה יותר הורים ממני אני נאלצת לקבל את זה. היא אמרה לי בתסכול שקשה להשיג מהורים התחשבות בדברים קטנים יותר כמו צליאק. אבל כדי לא להיות לגמרי שליליים היא סיפרה שהיא משלבת בגן ילדים מחינוך מיוחד בהצלחה, וזה מאוד משמח.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s