פוסט של יום יום ומה שנלווה אליו.
הייתי צריכה איזה שירות מחברת-סלולר-א. אחרי שנתנו לי בטלפון תשובה אחת ומרכז השירות תשובה אחרת, התקשרתי שוב נתנו לי תשובה שלישית ואמרו שאני צריכה לחזור למרכז השירות, חזרתי אליו בעצבים. המתנתי שם שוב, פעם שנייה באותו היום. כמה שעות לפני כבר התבוננתי בצוות העובדים, וציינתי לעצמי שיש בהם משהו דוחה חסר סבלנות ואלים אפילו יותר ממה שאני מורגלת בו במרכזי שירות. ההמתנה התארכה ובינתיים לידי התרחש איזה אירוע לא ברור שאליו התוודעתי דרך נהמות של זוג צעירים לכיוונו של האחמ"ש, שמצידו השיב להם באיומים. לא עוברת חצי דקה ושני הגברברים קמים לעברו באופן שיש לו רק משמעות אחת. הם סבורים שהוא צילם אותם ודורשים שיראה להם את הטלפון שלו. הנהמות הולכות ומתגברות ואלו כבר זוקרים חזה לכיוון אלה, האחמש"ית הנוספת מתחילה לצעוק לעברם איומים בקול נשי צפצפני, מישהו מתקשר למשטרה וכל הג'אז הזה- ובסוף הכל בסדר וחוזרים לקרוא אחד לשני אחי והאחמש"ים חוזרים להסתובב בפרצוף מזרה אימים ולנבוח מדי פעם הוראות לעובדים. אני צופה בשעמום, יודעת שתיכף נכון לי קרב מול נציגי השירות. בינתיים אני מנחשת מי מהם יקבל אותי, כלומר מי מהם יריב איתי, ועיני נופלות על מישהי מהן שמתעסקת בסלולרי שלה ומעפעפת בשעמום מובהק. מדי פעם היא קוראת לאחמש"ית "חיים שלי בואי תעשי לי העברה" "יפה שלי בואי תעזרי לי", לא נראה שכל הלרלורים האלה עושים רושם על האחמש"ית העצבנית והיא פשוט מתעלמת או לא באמת שומעת אותה. בינתיים נכנס מישהו ומתקבל על ידי אחד העובדים בקריאות רמות "איש יקר, איזה איש" ודברי חנפנות מהסוג הזה. אני מרגישה כאילו נקלעתי לאורגיית ליקוקי ישבנים. המעפעפת קוראת לי אליה. היא לא יודעת כלום ומספקת לי תשובה רביעית למה הם לא יכולים לעשות מה שאני מבקשת. עכשיו- אני לא מהצועקים. אני לא יודעת להרים את הקול. אם אנסה זה יהיה בעיקר מגוחך, סתם אשמע בכיינית וצפצפנית. אבל במקרים האלה, להשתאותו והפתעתו של א'- אני דוגלת בשיטת הכיבוש. אני לא זזה מהכסא שלהם. עונה קצרות, בנימוס, עושה את עצמי שוות נפש לזה שהם לא מסוגלים לתקשר עם עצמם, ומתעקשת. כלומר- הנה אני מתקשרת עכשיו שוב לטלפון שבו אמרו לי משהו שאתם אומרים שאינו נכון. הם כמובן לא מוכנים לעשות את הטלפון בעצמם, זה למטה מכבודם לצלצל לקולגות הטלפוניות שלהם. אני ממתינה שוב על הקו כעשרים דקות, ובינתיים יושבת על הכסא מול המעפעפת, שמדי פעם מנסה מולי את מזלה באמרות כמו "נשמה שלי המחשב לא נותן את ראית" ו "מאמי חבל שתבזבזי את הזמן שלך". אני לא מתפנה. כמו תמיד, אחרי התעקשות מאסיבית מתגלה שיש עוד דרך, קלה יותר, לעשות מה שהם מסרבים- אבל כמובן שהם לא מציעים אותה בהתחלה. כלומר- לא אצטרך להגיע אליהם שוב ויסגרו איתי את העניין מחר בטלפון. סמי- ניצחון, לפחות לא צריכה לשוב להיכל הלרלורים הזה גם מחר.
אני יוצאת משם, יורדת קומה. מולי מרכז שירות של חברת-סלולר-ב. אני נכנסת לשם. איש מבוגר ואדיב מקבל אותי. עונה לי בסבלנות ומסביר לי כמה יעלה לי אותו עניין ומתי אוכל לקבל את השירות. כמה- הרבה פחות. מתי- עכשיו. אני מעבירה את א' ואותי לחברת סלולר-ב.
בכוונה ככה בלי שמות, כי ברור לי שזה לא שחברת-סלולר-א עצלים וגנבים וחברת-סלולר-ב יפי נפש, אלא שחברת-סלולר-א עצלים וגנבים וחברת-סלולר-ב עצלים וגנבים באותו אופן. פשוט האפשרות למשוך לקוח חדש מסנוורת אותם.
ולמה בעצם לא יכולנו להתנהג כולנו בנימוס. כלומר כשהאמריקאים דיברו איתי היה ברור לי שאני יכולה להתפגר להם מול הפנים ולא יהיה להם איכפת, אבל לפחות הם לא היו גסי רוח ולא קראו לי מאמי. כשאני צריכה להפגש עם נותני שירות ישראלים אני תמיד מכינה את עצמי לקרב. כשהם אדיבים אני ממש מתפלאת, ומציינת זאת בפניהם. זה, אני מניחה- עניין של תרבות.
"אתם, הצברים, קוראים עברית בלי ניקוד. באמת, אינכם קוראים מה שכתוב. שום אדם אינו יכול לקרוא שפה כזאת. מילדות אתם צוברים לא רק מילים, אלא את היחסים ביניהן.אותה מילה מתנהגת כך בחברת מילה אחת ואחרת בחברת מלה שניה, כך כשהיא בראש המשפט וכך כשהיא בסופו. הניקוד הזה שאינו על הדף, כי אם בראש, זהו הנימוס. לא חוסר-נימוס אלא נימוס מיוחד, אחר. לא יותר"
"אנשים מנומסים יותר מדי מפחידים אותי. תמיד יש לי הרגשה, שההקפדה על כל הגינונים האלה- לפתוח דלת לגברת, לקום לפניה, לא להרים את הקול, לאכול בפה סגור- היא מעיל קטיפה על פגיון מורעל. שאנשים לובשים נימוסים כמו מסכות-"
"כך לימדו כנראה את כולכם- להתנהג בטבעיות ולדבר בגילוי-לב. זוהי הדרך הקצרה ביותר לגיהינום, הטבעיות הזאת וגילוי-הלב הזה. נכנסים באצבעות מלוכלכות זה לתוך נשמתו של זה. הנימוס מציל אותנו מזיהומים, מבטיח קצת סטריליות ביחסים שבין בני-האדם…"
שטרן, עולה חדש, ורקפת- צברית.
שש כנפיים לאחד/ חנוך ברטוב
ובלי קשר, בהשראת רפסודה בוהמיינית, השיר האהוב עלי שלהם –
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 
חווייה ישראלית. הפער בין הדיבורים (אחי, איש יקר, חיים שלי, יפה שלי) ובין המעשים, הדיסוננס הזה, הוא שמטריף אותי. דווקא משום שאנו חיים בחברה שמואסת בגינוני נימוס אבל אמורה להיות עניינית, וגם אני זוכרת כמה המגעים הבין אישיים בארה"ב (לא בכל 'חו"ל'. נסי גרמניה) נעימים יותר מצד אחד, אבל עקרים מצד שני. כמו שאמרת, לנציגת השירות לא אכפת גם אם תפלי מתה לרגליה, אבל היא תגיד לך have a nice day בטון נעים. יכול להיות, כמו בהרבה דברים, שאימצנו את ה'נימוס' בוורסיה ים תיכונית מקומית עם מונחי שארות, וזנחנו את הניסיונות האמיתיים לעזור. והמעבר בסופו של דבר לחברה אחרת – זו התשובה מלכתחילה ולא בדיעבד.
אהבתיאהבתי
זאת בהחלט חוויה ישראלית 🙂
האמת שמעולם לא חשבתי על הליקוק ההדדי הזה כמקבילה כלשהי לנימוס. בעיני זאת גסות רוח- אם פונה אלי כך מישהו שאני לא מכירה. אבל פתאום אני חושבת שגם זה קוד התנהגות.
לעבור לחברה אחרת- באמת שהיה לי דחוף לסגור את זה כמה שיותר מהר, ולא תיארתי לעצמי שלעבור לחברה אחרת יהיה מהר יותר.
אהבתיLiked by 1 person
מהנהנת לכל אורך הפוסט הזה, זה כל כך נכון לגבי מרכזי שירות באשר הם.
והציטוטים – נהדרים. מסכימה עם שני הדוברים. חושבת שקראתי את הספר מזמן מזמן, עשית לי חשק לחפש אותו שוב.
אהבתיאהבתי
מאוד נהניתי ממנו עכשיו. לא הכרתי אותו- הוא היה מונח פה על המדף- אחד הספרים שא' הביא מבית הוריו. ממש באותו זמן שקראתי אותו גם ראיתי את "מעברות" של כאן, ואני חושבת שהם היו ממש משלימים.
אהבתיאהבתי