זעם

על ההריון השני ידעתי מיד. הבחילה המוזרה הזאת תקפה אותי, ויום אחריה דפיקות הלב המואצות. עברו רק חודשיים מאז ההריון הכימי הקודם, וזכרתי היטב איך זה מרגיש. הייתי מאוד מופתעת. אחרי שההריון ההוא נגמר הרופאה השביעה אותי למנוע עד המחזור הבא- וככה עשינו. אחרי שהוא עבר, התחלתי מתוך איזו סקרנות ורצון למקסם את הסיכויים שלנו- לנסות לעקוב אחרי הביוץ עם מקלונים ייעודיים. נראה לי שלא לגמרי חלפה ההשפעה של ההריון ההוא והיה לי מאוד לא ברור מתי אני צריכה להתחיל לבדוק, אז ליתר ביטחון התחלתי מוקדם יחסית. כנראה שאני ממש גרועה בלהשתין על מקלות, כי הם ממש ממש התעקשו שאין ביוץ החודש. התבאסתי, אבל קיבלתי את רוע הגזירה. בגלל שמאוד סמכתי על המקלות השקרנים האלה, לא טרחתי לרשום לי מתי נראה לי שאני מבייצת לפי תחושה. בכל אופן, דווקא כן היה ביוץ- ואפילו התחיל הריון. בימים הראשונים של התחושות שמרתי את זה לעצמי. אבל התחושות התגברו ויום אחד פשוט אמרתי ל-א' "אני פשוט אגיד את זה- אני בהריון." למדתי מאוד לסמוך על התחושה שלי שניבאה הכל נכון בפעם הקודמת. א' האמין לי, ויחד ניסינו להעביר את השבוע שעוד נותר עד שאני מרשה לעצמי לבדוק עם הסטיק. וכאילו חסרה לי אי וודאות בנושא הזה- המחזור האחרון, לפיו אני אמורה להתמצא בנבכי הביוץ והשבועות- נמשך תשעה ימים במקום ארבעה- ואני לא יודעת בכלל ממתי לספור. אלו כנראה פריוולגיות של נשים עם יותר מזל ממני. בכל אופן- מקל ראשון שלל הריון והראה איזו השתקפות לא מחייבת של פס אומלל. אמרתי לא' שזה הריון ושפשוט נחכה עוד קצת. צדקתי. לראשונה בכל הסאגה המחורבנת הזאת זכיתי לראות שני פסים על הבדיקה. מאוד מאוד שמחתי. א' אומר שאני ממש זוהרת. זה היה יעד שעוד לא כבשנו בניסיון הקודם. בדיקת בטא אישרה עם 100, ואני התעקשתי לבדוק הכפלה- כי לא יוצא לי מהראש החדש להריון חוץ רחמי חצוצרתי- שעלול לסכן אותי ואת האפשרות שלי להרות בעתיד. את תוצאות הבדיקה השנייה, שנערכה יומיים לאחר מכן, קיבלתי בתא שירותים בעבודה. יצאתי מהר ונכנסתי לאתר. חשכו עיני. 120. זה כלום. זה עוד הריון כימי- רק שהפעם הוא ממשיך לעלות ולבטא בטח ייקח נצח להתאפס. הודעתי לא' שהגיב באופטימיות, אבל אני התעקשתי להוריד אותו לקרקע. אמנם הפעם אין דימומים ואני מרגישה הרבה יותר טוב מבפעם הקודמת- אבל גם זה הריון כימי. פעמיים. ברצף. איזה. חרא.

ניסיתי לחזור לעבוד אבל בכל פעם שלא השגחתי הדמעות פשוט עלו ובאו. רציתי ללכת הביתה אבל קלטתי שאין לי כח אפילו ללכת מהאוטובוס לבניין. אני גמורה. שלחתי לא' הודעה שיבוא לקחת אותי הביתה. זה משהו שלא עשיתי בחיים. אני חושבת שיותר מהאבל על זה ששוב אין הריון ושוב צריך לחכות חודשיים,היה זה הפחד המאוד ריאלי שמשהו דפוק אצלי בגוף, וזכרון החודשים הקודמים שהלם בי בחוזקה.

בדרך חזרה אני מאבדת כל רגש אומללות שהוא, ואין בי אפילו עצב. יש בי זעם בוער להשחית, אני מרגישה כמו חיה כלואה. בא לי לשבור לנתץ להרוס כל מה שנקרה בדרכי. אני רוצה לבעוט בכל דבר, להחריב, להשליך- אני פשוט בוערת מבפנים עם התסכול הזה ואין לי איך להפטר מהתחושה הזאת. אין. אני שואלת את א' אם אין לנו משהו שאני יכולה לשבור. הוא מסתכל עלי ומוריד עיניים. חוץ מהזעם אני מצליחה להרגיש רק רחמים כלפיו- שהרי גם הוא סובל וקשה לו לראות את כל ההצגה הזאת שלי. אני לא שוברת כלום, רק צונחת על הספה לשינה טרופה, מגעילה, מלאה בפחד. אני לא יודעת כמה זמן ישנתי אבל הגוף שלי כואב מהתנוחה המוזרה בה השלכתי את עצמי, ובסוף אחרי מה שנראה לי כמו שעה של נסיונות לקום אני מצליחה לפתוח עיניים ולהתאפס. א' הכין לי ארוחת ערב שאני דוחפת בחוסר חשק. בסבב הקודם קראתי כבר את הארי פוטר מחדש ואין לי איך לברוח מהמציאות הזאת עכשיו אז אני מוצאת לנו פרק רנדומלי של חברים ואנחנו צופים בו באסקפיזם מוחלט, ואז בעוד אחד, ובעוד אחד- עד שהעיניים שלי צורבות ואני לא מצליחה למקד את המבט ואז אני יודעת שאצליח להירדם.

יום למחרת אני מנסה להבין מאיפה מגיע הזעם הזה. אני לא מכירה את עצמי ככה, למעט מבחן אחד שהביא אותי לקצה אני לא זוכרת כזאת התקפה של עצבים. הנה עכשיו אני אנסה לפרוט פה לנקודות מה מפחיד אותי מה מלחיץ אותי ומה מרגיז אותי:

מביך להודות אבל בעוד כמה ימים יש איזו מסיבת יום הולדת עם אנשים שאני פחות מתחברת אליהם, למרות שאת כלת השמחה אני מאוד אוהבת. זאת הולכת להיות מסיבת בטנים ותינוקות, ואין לי כח שכל זה יתנופף לי מול הפנים בעליצות כזאת ואושר ובדיחות על הריונות וילדים. גם כך המפגשים האלו קשים לי ומסיבה שאני עוד לא מבינה עד הסוף מוציאים ממני ציניות שגובלת ברשעות- אני מניחה שיהיה לי מאוד לא קל להתמודד עם הידיעה שאני אפילו עוד יותר left out ממה שאני מרגישה בדרך כלל.

אין מרוץ. אני יודעת את זה. ועדיין- אני מרגישה את הפאניקה של המזדנבים מאחור. כולם מסביבי מציגים לראווה תינוקות רכים ומתוקים, ואני אפילו לא בכיוון. בהקשר הזה אני תמיד מזכירה לעצמי חברה מאוד טובה שאין לה זוגיות עכשיו (למרות שהיא רוצה מאוד) – וגוערת בעצמי- תחשבי איך היא מרגישה נוכח כל זה. אם היא מסוגלת לגלות כזאת גדלות נפש ולשמוח בשביל כולנו, כל החברות שלה- על זוגיות יציבה, על נישואין, על הריונות- איך אני לא מסוגלת לפרגן כשיש לי את א' שלי לצידי.
מה עושים במקרה כזה? כשאני יודעת שההסטריה לא מוצדקת, אבל עדיין לא מצליחה להפטר ממנה? בשבועות האחרונים בעקבות תקוות ההריון נמנעתי מיוגה- ואני חושבת שדווקא היוגה היתה יכולה להחזיר לי קצת אוויר ולעזור לי עם הנשימות.

ומה אם זה לא יקרה אף פעם. אני יכולה לפרוץ בבכי מלדמיין את א' ואותי בני שישים, זוג חביב אבל חשוך ילדים. כולם מסביב עם נכדים ואנחנו מסתכלים עליהם בקנאה. אנחנו יכולים להיות הורים טובים, נראה לי- אני רוצה לקבל את ההזדמנות. ומה א' אשם. זה הגוף שלי שמפשל פה. הזרע שלו מציג 100 אחוזי הצלחה בינתיים. מה יגידו עלינו מאחורי הגב. איך ירכלו עלינו במשפחה שלו. איזה מבטים מרחמים אני הולכת לקבל. יש שם לא מעט אנשים שמאמינים שזאת תכלית הקיום של אישה- אני לא רוצה את הרחמים שלהם.

ומה אם נצטרך להכנס לטיפולים. אני מנסה לזכור את מה שאמרו לי שתי גניקולוגיות- אחת אמרה – "ספרתי פה חמישה זקיקים לפחות, ובצד השני עוד שבעה. זה אינדיקציה טובה לכך שאת בסדר גמור." שנייה אמרה "את פוריה. אם תשאלי רופאי פוריות- את פוריה. רופאים כאלו סופרים הריונות, לא תינוקות". ואם נצטרך לעבור כל מיני טיפולים. איזה פחד. כל כך הרבה זוגות מתפרקים בגלל זה- אני לא מוכנה לאבד את א'. אני לא רוצה שישחקו לי בהורמונים. ויותר מהכל- אני מכירה כמה וכמה סיפורים על ילדים מתוקים שנולדו כך,  ואני יודעת שבהריונות כאלה, הרבה פעמים של תאומים- יש סיכוי גבוה לפגות. ואם בגלל הרצון האנוכי שלי לילד בגיל שלושים (טוב שנזכרת) אני אביא לעולם אדם אומלל- אני לא רוצה בכלל לחשוב על זה.

אולי יש עוד? מה עוד מתחבא מאחורי הזעם הזה? אני לא יודעת. מאוחר. לילה טוב.

 

13 תגובות על ״זעם״

  1. זה פוסט מאוד כואב, ואני לא כל כך יודעת מה לכתוב בתגובה, מה גם שנדמה לי שאני בוחשת בעניינים לא לי. אני גם לא יודעת אם יש כאן תיאור של מצב עכשווי או של משהו מן העבר.

    לשאלתך בסוף הפוסט: אולי מה שמתחבא מאחורי הזעם הוא גם הקושי להודות שאין לנו שליטה על דברים, ושהם לא תמיד מסתדרים כמו שאנחנו רוצים. אולי מה שמקשה על הכול הוא גם חוסר היכולת לוותר על השליטה, להיכנס למוד של 'מה שיהיה יהיה'.

    למען הסר ספק – זה לא שאני עצמי טובה בוויתורים כאלה על שליטה: ממש ממש לא. אבל אני כן מכירה בחשיבותם. וזה אולי באמת קשור קצת ליוגה.

    כך או כך – מאחלת הרבה טוב: שיסתדר הכול כמו שאת רוצה.

    Liked by 2 אנשים

    1. זה מצב ממש עכשווי. כתבתי את הפוסט מתוך תקווה שיעזור לי- שכן בפעם הקודמת מאוד הועיל לי להוריד את המחשבות שלי אל הכתב- חשבתי שהפעם אני לא אחכה עם זה כמו אז. באמת קצת עזר, אבל בגלל זה הפוסט עצבני ומגעיל. ואת לא בוחשת בעניינים לא לך 🙂 אם משהו כתוב כאן אז הוא כבר לא רק שלי…

      אני בנאדם שמאוד קשה לו עם "מה שיהיה יהיה". אומרת את זה הרבה אבל לא ממש חיה את זה. מאוד מקל עלי להגיד את זה על דברים שאני יודעת שהחשיבות שלהם פחותה ממה שאני מייחסת לה. האפשרות שלא יהיו לי ילדים אף פעם לא נכנסת לקטגוריה הזאת…

      תודה רבה, אמן.

      אהבתי

  2. אם שאלת (בסוף הפוסט), אני קושרת קצת את הדברים לפוסטים הקודמים, והזעם הנורא הזה, נחשול הכעס והכאב, נדמה לי, מצא לו כאן וו להיתלות עליו, אבל הוא קשור להמון דברים אחרים. זה לגיטימי לכעוס ככה בגלל שדברים לא מסתדרים במהירות (ביוני עוד לא היית בטוחה שאת רוצה ילדים), ואולי לכן, כי מותר, את חשה זעם כזה. בעיני הוא כמו יריעה צבעונית שמורכבת מהמון חוטים. מכל הדברים שלך ברור שא' הוא קרן אור אמיתית בכל זה, איש נפלא ושיש לכם חיבור מעולה. וכמו שאמפיארטי תמיד מייעצת, תני לזעם הזה לשטוף אותך, אפשר גם לשבור איזה כלי או שניים על הדרך או לתת אגרופים לאיזו שקית בגדים, ולנסות לצאת מהעבר השני של הגל קצת יותר מזוככת. והמון בהצלחה, מחזיקה לכם כאן אצבעות.

    Liked by 1 person

    1. תודה מניפה, התגובות שלך (זאת כבר לא פעם ראשונה) מאוד מנחמות אותי.
      גם אני מופתעת מכמה שהרצון הזה הפך חזק אצלי כל כך מהר. אני חושבת שבשנה האחרונה פחדתי להודות בפני עצמי שאני באמת רוצה. זה היה שם קודם אבל להגיד את זה- זאת היתה משוכה שצריך לעבור. בין השאר נראה לי שחששתי בדיוק מזה- שאגיד שאני רוצה ולא אצליח. בסבב הקודם א' הוא זה שהאיר את עיני. לא הצלחתי להבין למה אני מרגישה כל כך נורא וכל כך מקנאה, והוא אמר בפשטות "זה בגלל שיש לך רצון מאוד חזק".
      א' הוא האור שלי והמשענת שלי בכל כך הרבה הקשרים. הוא לא מבין את הזעם ואת האכזבה וגם נראה לי שלא כל כך את הכאב הפיזי, אבל הוא מאוד מאוד דואג לי ואני רואה שהוא שבור מההתנהגות שלי. רק זה גורם לי לרצות למחוק את הימים האחרונים.
      שקית בגדים זה רעיון לא רע! הייתי צריכה לנסות את זה. כרגע בכל אופן כבר נרגעו הרוחות ומשכתי חזרה כל מיני אמירות קשות.
      תודה 🙂 אני מעריכה את זה.

      אהבתי

  3. אני מצטערת מאוד לשמוע, יכולה רק לתאר לעצמי שזה מאוד לא קל.
    זה כל כך מתסכל לחוות זעם כזה כשאין אף מטרה "לגיטימית" אליו. לאחרונה הרגשתי זעם כזה ולא מצאתי למי לכוון אותו. ממש עברתי בראש עוד ועוד אנשים ולא מצאתי אף אחד שיהיה ראוי לו, וזה רק הוסיף לזעם ולתסכול.
    את בסופו של דבר תיכנסי להריון, בין אם זה ייקח הרבה זמן או מעט, בין אם זה יקרה באופן טבעי או עם טיפולים. ובשנייה שזה יקרה כלום לא יהיה אותו דבר. לטוב אבל גם לרע. אז תשתדל ליהנות מהמציאות שלך במקום לברוח ממנה. לעשות יוגה בלי מגבלות, לשתות ולאכול מה שבא לך, ליהנות מהתקופה הזו עם א' ועם כל מה שיש לך בחיים. שנשמע שזה כל כך הרבה.
    ודרך אגב, גם לי הסטיקים של הביוץ לא עבדו והייתי בטוחה שאני לא טובה בזה. אחרי זה גיליתי שהם לא כל כך אמינים. תסמכי על האינטואיציה שלך במקום, נשמע שהיא עובדת מעולה.

    Liked by 2 אנשים

    1. זה בהחלט היה קשה שלא היה לי אף אחד להאשים. במיוחד שהחשש הוא שאם מישהו כאן אשם זאת כנראה אני, שהתמהמהתי לי עם חיי הרווקות ולא ניסיתי להכנס להריון כבר לפני חמש שנים.
      תודה, זה נשמע כל כך מעודד שאת אומרת שבסופו של דבר זה יקרה. א' אומר את זה כל הזמן ומשום מה אני לא מצליחה לסגל לעצמי את האמירה הזאת. אבל אולי אחרי שארגע.
      אני מודעת לכל ההמון אנשים דברים וחוויות שזכיתי בהם, ואני באמת שמחה בכל מה שיש לי, וזאת באמת נחמה ענקית.
      גם אני ראיתי הרבה שכתבו שהסטיקים פשוט לא עובדים, והבנתי שכנראה אם אני ממש רוצה לדעת צריך לבדוק גם בבוקר וגם בערב כדי לא לפספס. לא יודעת, זה גדול עלי להחליט מתי זה כהה מספיק, הסטיקים של ההריון אכלו לי את הראש גם ככה.
      לגבי האינטואיצה שלי- מאחר וידעתי על שני ההריונות שבועיים לפני שאפשר בכלל לראות משהו בסטיק החלטתי שבפעם הבאה אני לא בודקת בכלל… גם ככה אני יודעת טוב יותר וגם ככה אצלי זה לא שווה יותר מדי.
      תודה על התגובה. מקווה שהזעם שלך גם דעך כבר.

      אהבתי

      1. נראה לי שכבר כתבתי לך פעם – גיל 30 זה ממש לא גיל מאוחר, ואני ממש לא חושבת שהתמהמת "סתם" או שזו אנוכיות מצדך. לי זה אפילו נראה נורא מוקדם, בתור מי שחיכתה לגיל 35,עם בן זוג בן 41.בגיל 30 הייתי רחוקה מאוד מלהיות מוכנה לזה או לרצות את זה.
        דווקא לעשות ילדים לפני שממש רוצים את זה, סתם כי הגיל נשמע נכון נראה לי דבר אנוכי.
        ובקשר לסטיקים – דווקא באותו חודש שנכנסתי להריון, בגלל שחשבתי שאני לא מבייצת ואין סיכוי להיכנס להריון עשינו סקס מתי שבא לנו ולא לפי השעון, ואז זה עבד. מכיוון שנשמע שאתם מאוד פוריים, ואתם לא מנסים עדיין המון זמן, אני הייתי מציעה לך לעזוב את הסטיקים ופשוט לעשות סקס סביב המועד המשוער, וליהנות מזה, ולהיות אופטימיים ושמחים. אם זה לא יעבוד יהיה עוד מספיק זמן לעשות עם זה משהו ולנסות באופן יותר "מדעי".

        Liked by 1 person

      2. זה מעודד לשמוע. אני מניחה שיכולנו להתחיל לפני שנתיים אבל זה באמת לא הרגיש נכון באותו זמן. את כנראה צודקת- אבל המחשבות רצות.
        האמת שבשתי הפעמים שניסינו לא היה לי מושג מתי הביוץ, עשינו מתי שהתחשק וזה עבד יופי, אז אני מתכוונת להמשיך עם זה- ל-א' בכל אופן אין התנגדות 🙂 .

        אהבתי

  4. את חייבת לשמור על אופטימיות. הריונות כימיים לא אומרים שום דבר על הפוריות שלך. הריון כימי שכיח וקורה להמון נשים. זה לא אומר שום דבר. תוציאי את הזעם מהסיסטם, תפרקי אותו, שימי מוזיקה ותרקדי, לכי ליוגה, צאי לריצה, לכי למדבר ותצעקי ואז תחזרי ותלבשי אופטימיות. גם אם את צריכה לזייף את האופטימיות, תזייפי עד שזה יהפוך לטבעי. רק כך תצליחי לנצח את התקופה הזו.
    ותזכרי שלהיכנס להריון זה מדע לא מדויק וצריך זמן וסבלנות וגם אם זה לוקח קצת יותר, זה עדיין בנורמה. אני מחזיקה לך אצבעות לדרך קצרה ובריאה והכי חשוב, אופטימית.

    Liked by 1 person

    1. (עכשיו רואה שהגבתי בטעות במקום הלא נכון)

      תודה 🙂
      את צודקת לחלוטין. הריונות כימיים הם בין השאר גם סימן לאופטימיות- יש ביוץ ויש הפריה וזה חלק שלא תמיד עובד… אבל כמה רצופים כן מעוררים סימני שאלה ולדעת רופאים מסויימים דורשים מעקב ולפעמים התערבות. הזעם כבר יצא, תודה לאל, בין השאר כי סיפרתי להורים שלי והם מאוד הרגיעו אותי (ותכלס לא אמרתי להם כלום בפעם הקודמת, זה הרגיש כאילו אני מסתירה משהו עצום וזה היה כבד עלי.) ולקחו את זה יחסית בקלות.
      לגבי הזמן והסבלנות- ידעתי את זה, כן. אבל אם ההריון הכימי הראשון היה סטירה לפנים, השני היה נוק אאוט והעיר בי את כל הפחדים. האופטמיות עוד תבוא אני מקווה.

      תודה מינה 🙂

      אהבתי

  5. אני בטוחה שתהרי בקרוב. הרית פעמיים תהרי שוב. אל תלקי את עצמך על מה שאת מרגישה כלפי כל זה. מספיק כואב לך גם ככה, אל תוסיפי מלקות. זהו, מחזיקה לך אצבעות. הבשורה המתוקה בוא תבוא

    אהבתי

  6. מכירה את המשפט "צרות באות בצרורות"? אז תחשבי גם על המשפט של "יש שלושה סוגים של שקרים: שקרים, שקרים מתועבים וסטטיסטיקה" 😉
    לפחות שליש מההריונות בעולם מסתיימים לצערי בהפלה/הריון כימי. זה ממש לא דפוק בך ופשוט צריך להמשיך. לא הייתי דואגת מפעמיים שלא עבד. אני יודעת שיש המלצה לחכות לפחות שנה של נסיונות טבעיים ור אז לפנות לרופא (לי שנה נשמעת המון אם ממש רוצים תינוק אבל עדיין הייתי מחכה כמה חודשים).

    וזעם זו תחושה סופר לגיטימית. גם פחד. שמחה שיש לך מקום פה לפרוק
    והמון הצלחה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s