תמונות מאז

כבר שנה ומשהו שאני צריכה לכתוב את המילים האלה. עברו עלינו אז הימים הכי קשים שהיו לנו בחיים. שני ההורים של א' חלו בזה אחר זה במחלות קשות מאוד. הם סבלו ייסורים נוראיים, א' ואחים שלו סעדו אותם, ואני ראיתי את האיש שלי מתרסק פעם אחר פעם, אבל עדיין עומד בהכל במין גבורה על טבעית. שניהם נפטרו, במרחק מאוד קצר זה מזה. זאת לא היה הטרגדיה האישית שלי אולי, אבל זאת היה הטרגדיה של א' וזה היה נורא. אני הולכת לכתוב על הדברים מנקודת מבטי, כי זה המקום שלי וכי אני צריכה לשחרר את המילים האלה מתוכי. זה הולך להיות פוסט קשה. לא אכביר בתיאורים פיסיים, זה בעיקר יהיה פוסט עצוב.

המחלה של אמא שלו פרצה לחיינו בשבת שמשית. היינו אצל ההורים שלי, ואז א' קיבל טלפון מאחותו. היא סיפרה מה קרה, ואמרה שהיא בקשה שלא נבוא עד צאת שבת. לא ידענו מה לעשות עם עצמנו אז הצעתי שנלך לים. הסתובבנו על החוף מדוכאים ומהורהרים, לא דיברנו כמעט בכלל. היה חם, אנשים מסביבנו היו שמחים מאושרים ובחופש, ואנחנו לא ידענו בכלל למה לצפות.

כמה שבועות אחרי זה, היה נדמה שאפשר יהיה לצלוח את זה. את כל מה שמסביב, וגם שהיא תנצח את המחלה. היא היתה אישה חזקה ועקשנית מאוד, והרופאים לא הפסיקו להתפעל. הייתי בשיעור באוניברסיטה. כשהוא הסתיים ראיתי שא' שלח לי הודעה שאבא שלו חולה. שזה חמור. ושלא אחפש אותו. מבועתת התחלתי להתרוצץ בקמפוס, מצלצלת תוך כדי לכל החברים שלומדים עם א' ומבקשת שיגידו לי אם הם רואים אותו. אחד מהם שמע את הפאניקה בקולי והם הובילו משלחת חיפוש. כעבור כמה דקות החבר אמר שראה אותו בכיתה מסויימת. רצתי אחוזת טירוף והגעתי לשיעור סטטיסטיקה. מתוך החלון בדלת הצלחתי לאתר את א' יושב באחת השורות, נראה כמעט מרוכז, מאזין למתרגלת. השיעור התארך והתארך, ואני עמדתי שם וצפיתי בו ממרחק שנראה לי אינסופי- כאילו אני מתבוננת בו דרך טלסקופ. במהלך השנה שעתידה לעבור על שנינו יזדמנו לי עוד מקרים כאלה, אבל אני חושבת שבאף אחד מהם לא הרגשתי חסרת אונים כמו מול החלון בשיעור סטטיסטיקה.

לרגעים היה נדמה שאנחנו ממש בסדר. אמא שלו הראתה סימני החלמה יפים, ואבא שלו נראה בריא למעט כמה גליצ'ים פה ושם. היו שבבים כאלה של נורמליות בתוך כל זה. נפגשנו הרבה עם האחים, עשינו ביחד לא מעט שבתות. למרות שכביכול מצבו של אביו נראה אותו הדבר- הרופאים המשיכו לחקור והביאו איתם תוצאות קשות. בהתחלה אמרו – גדול אבל לא ממאיר. אחר כך אמרו- ממאיר אבל יש טיפול. ולבסוף אמרו- לא מגיב לטיפול. סופני. אני ממש זוכרת את ההדרדרות הזאת במילים שלהם, ואת הנקודה בסוף.

א' הציע לי להתחתן איתו. מאוד התרגשתי ומיד אמרתי כן. אחרי כמה דקות שאלתי "אתה רוצה שנתחתן כמה שיותר מהר?" והוא הנהן. אמרתי שזה מה שנעשה. היום אני מבינה איזה מטורפים אנחנו, אבל אז זה פשוט לא עניין אותי. מבחינתי היתה לנו הזדמנות לשמח אותם, ואנחנו לקחנו אותה בשתי ידיים. הרופאים אמרו שאמא שלו החלימה- אבל במחלה הזאת צריך להיות זהירים כי היא נוטה לחזור.

הייתי בישיבה בעבודה. ראיתי שעדן, אחות של א'- מתקשרת. לא יכלתי לענות, ראיתי שהיא לא מתקשרת שוב והנחתי לזה עד סוף הישיבה. אחרי זה הלכתי הביתה. צלצלתי אליה באיזה חשש, והיא, ג'דאית בדיוק כמו אמא שלה, ענתה לי בדמעות הסטריות. ניסיתי להבין מה קרה. היא אמרה שהמחלה של אמא שלהם חזרה. בתוך כל הבלאגן של החודשים האחרונים היא תמיד היתה מאוד חזקה, והידע הרפואי שלה הפך אותה למשענת לכל שאר האחים. עכשיו היא היתה הסטרית ולא היה לי מושג מה לעשות. מבעד למשיכות האף אני קולטת שני דברים- הראשון- אמא שלהם עדיין לא יודעת, רוצים לבשר לה את זה בנוכחות רופא, כך שאני יודעת לפניה. והשני- מה שמטריד את עדן כרגע – "איך תתחתנו ככה?". עם הראשון הרגשתי נורא. איך זה שאני יודעת לפניה, הרגשת כאילו הצצתי למקום לא לי. עם השני דווקא ידעתי להתמודד בלי בעיה. אמרתי לעדן שאם צריך אנחנו נתחתן בבית חולים מול ההורים שלהם, ושתסיר את הדאגה הזאת מליבה. עליתי על אוטובוס שהוריד אותי ליד רחוב שבקצהו מדרגות ובסופן אני מודיעה לא' ששוב שני ההורים שלו חולים.

מכאן ואילך מתפצלים עשרות ענפים של סיפורי ביניים. האמת שהסדר הכרונולוגי מעט מתבלבל אבל לא כזה חשוב כבר. מאותו שבוע אני זוכרת שאמא של א' ביקשה להזמין את ההורים שלי אליהם, לסעודת היכרות חגיגית בשבוע הבא. היא היתה שמחה ומלאת חיים והתקשרה לשאול אותי אם אח שלי יצליח להגיע, ואני ניסיתי לשקר באלגנטיות כי תכלס זה לא היה משנה- כולם חוץ ממנה ידעו שהסעודה הזאת לא תתקיים כי ביום ראשון היא נכנסת, שוב, לאשפוז.

תכנון הסעודה ירד מהפרק לאחר כמה ימים כשהיא קיבלה את הבשורה. יום חמישי שלפני האשפוז מגיע, וההורים שלי, שיודעים כבר הכל- מציעים הצעה מאוד לא אופיינית להם. הם מציעים לבוא בהתראה קצרה להכיר את ההורים של א'. אין צורך בסעודה, הם רק יבואו בשישי בבוקר להגיד שלום ולהכיר, וילכו מהר. אני שואלת את א' מה דעתו. שנינו מהססים- שום דבר לא מתאים, אבל ברור לנו שאין זמן טוב יותר. להפתעתנו אמא שלו מגיבה בשמחה. ברור. שיבואו.

יום הביקור הזה היה אחד הימים היחידים שאני זוכרת לטובה מכל התקופה הזאת. ההורים של א' ישבו בסלון, והביאו את עדן והילדים שלה כתגבור. אבא שלו כבר ישב על כסא גלגלים אבל עדיין היה צלול רב הזמן. היתה התרגשות גדולה. גם אצל ההורים שלי. עזרתי לאבא שלי לבחור איזה אלכוהול להביא להם, ובמין חוסר רשמיות שלא מאפיין אף אחד מהצדדים ההורים שלי נכנסו לסלון. אני מניחה שעבור כל זוג זה רגע מלחיץ, אבל הלחץ שלנו היה קצת אחר. הם הסתכלו אחד על השני לשבריר שנייה. אני חייבת רגע להכניס סוגריים- אבא של א' היה אחד האנשים הכי חמודים בעולם. חביב, סלחן, איש של שלום. אבא שלי הוא אחד האנשים הכי מתוקים בעולם, גם הוא איש שלום חייכן. הם לא החליפו מילה לפני שאבא של א' התרומם פתאום מכסא הגלגלים לעמידה מהוססת, לחץ לאבא שלי את היד ואמר "איזה כיף לדעת שא' נפל על משפחה כזאת כמו שלכם. אני כל כך רגוע עכשיו." כאילו באיזה שפת סתרים של אנשי שלום חייכנים הם ראו אחד את השני ומיד ידעו שהם שייכים לאותו מחנה. כולנו היינו המומים. אמא של א' ואמא שלי חייכו אחת לשנייה. ופתאום לא היה מביך. השהות של ההורים שלי שם התארכה. אבא של א' זרח. אמא שלו לא הפסיקה לחייך. ההורים שלי היו שמחים. ואנחנו גם.

התחילו ההכנות לחתונה שלנו. כתבתי פוסט שלם על כל זה, די פרקתי שם הכל- אבל באופן כללי לארגן חתונת ענק תוך חודשיים כששני ההורים של א' נכנסים ויוצאים מאשפוז, ושנינו בכלל לא בקטע של אירוע כזה ענק- זה היה נורא. אם נוסיף לזה את זה שאנחנו גרים שעתיים וחצי נסיעה מכל ההתרחשות- אפשר להבין אולי איזה סיוט היו החודשיים האלה.

המצב של אבא שלו הוסיף להדרדר. המחלה פגעה בכל דבר, ומאדם עצמאי, חקלאי, איש פעלתן- הוא הפך להיות הצל של עצמו. אני חושבת שרק עכשיו אני מבינה את הביטוי הזה- הצל של עצמו. לפעמים היו לו הבלחות של צחוק- אבל רב הזמן הוא סבל מכאבים מטורפים ומחוסר יכולת לתפקד. עובדת זרה הגיע לעזור. זה היה נצרך בעיקר כיוון שאמא של א' היתה נכנסת ויוצאת מבית החולים, תשושה בעצמה. כשהעובדת היה יוצאת לחופש- עדן וא' היו מגיעים להחליף אותה, בכל מה שכרוך בזה. מכל האחים, שניהם היחידים שהיו מוכנים. עדן כי יש לה רקע רפואי וכי באופן כללי היא פייטרית, וא' כי הוא איש קשוח גם אם הוא לא מודה בזה. שאר האחים התעסקו בכל מליוני הדברים האחרים שיש להתעסק בהם כשהעולם קורס על שני אנשים מתפקדים- כל מיני ענייני בנקים כספים ונכסים, ובעיקר מלחמה עיקשת מול מערכת הבריאות, כולל קרבות רבים מספור בחדר המיון שאותו הם היו פוקדים פעמיים בשבוע בערך. ביני לבין עצמי סיכמתי שא' לא הולך לישון אצל ההורים שלו לבד. כבר אז החלו לקנן בי פחדים לגביו, כי בניגוד לאחים שלו שלכולם יש ילדים- לא' אין. הייתי באה איתו, והיינו ישנים בדלת פתוחה ושומעים את אבא שלו גונח מכאבים בלילות. א' היה קם אליו כשהיה מתעורר, מטפל בו ומנסה להרגיע אותו כשהיה בוכה מכאבים. זה היה בלתי נסבל אפילו לשכב שם בחושך ולדעת מה קורה לא' ולאבא שלו בחדר לידי.

יום אחד נסענו לבקר את אמא של א' במחלקה. אני לא זוכרת באיזה מהסבבים של המחלה זה היה, נראה לי שדווקא הראשון. אצלי במשפחה לא נהוג כל כך לבקר אדם חולה, אלא אם הוא מאוד קרוב- מתוך איזה כבוד לאותו אדם שלא נעים לו שיראו אותו במצבו. לכן בתחילה לא רציתי להכנס. אמרתי לא' שאחכה לו באוטו. כשהוא שמע את הסיבה הוא צחק ואמר- אצלנו זה אחרת, את כבר תראי. השעה היתה תשע בלילה כשנכנסנו למחלקה. א' פתח את הדלת של החדר, ופתאום היתה מסביב המולה של צחוק ודיבורים. אמא של א' היתה המאושפזת היחידה בחדר, וסביבה לפחות חמש עשרה בני משפחה שכנים וחברים, וגם כמה פרצופים שאני לא הכרתי. היא היתה בעננים. אח שלה הצחיק את כולם בסיפורים מופרכים, וכל מיני אנשים ניסו להסביר לי מי הם. היתה שם המולה של חג. נראה היה שאף אחד לא ממש חושב על הסיבה בגללה כולנו היינו שם. זה באמת היה מאוד שונה ממה שהכרתי. אמא שלו היתה כל כך שמחה.

אין לי הרבה חשבונות עם אלוהים, אבל המחלה של שניהם, אנשים הגונים וישרים כמו סרגל, מאמינים בו באמונה אמיתית ושלמה – כעסתי. והכי הרבה, כעסתי שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד, את הקרב של חייהם נגזר עליהם לעשות לבד. בימים הכי קשים הם לא יכלו בכלל לראות אחד את השני. זה היה בלתי נתפס. אבא שלו היה בסוג של הוספיס ביתי, ואמא שלו היתה מאושפזת כמעט כל הזמן. באחת השבתות שהיינו, עדן א' ואני בבית של ההורים שלו, אבא שלו נשבר. הכאבים הטריפו אותו, והוא דרש להגיע לבית החולים. עדן דאגה מזה- היא לא היתה בעד. אין להם איך לעזור לו, אין דרך לרפא את מה שהוא סובל ממנו ואת משככי הכאבים הוא מקבל בבית, ומעל הכל קיים הפחד שיחליטו לאשפז אותו- והוא לא יוכל למות בבית כפי שהוא רוצה. אבל האמבולנס הגיע ואבא שלהם עדיין מתעקש. הם נוסעים לבית החולים. אחרי כמה שעות שלהם במיון אני נוסעת לקחת את א', כי אחותו הגיעה להחליף אותו. אני מגיעה ומוצאת אותם עדיין במיון, עצבניים ומתוסכלים. באותו בית חולים, באגף אחר, שוכבת אמא של א'. מכיוון שגם כך שום דבר לא מתקדם ומחכים לתוצאות- אנחנו רוצים להפגיש אותם. לא זוכרת כמה זמן כבר לא התראו. אחרי דין ודברים אנחנו מקבלים אישור, ויוצאים לכיוון המחלקה של אמא שלו. בחדר הביקורים אנחנו מתיישבים ועדן הולכת להביא אותה. לא היה לי האומץ להסתכל על המפגש הזה. הורדתי את העיניים. יצאנו מהחדר והשארנו אותם לבד. עד היום אוכל אותי- מה אומרים במפגש כזה. כל החיים אתם עוברים הכל יחד, ועכשיו, כשהכי קשה- לבד. מה אומרים כשנפגשים ויודעים שזאת אולי הפעם האחרונה. זה לא יוצא לי מהראש.

אנחנו יודעים שאבא שלו חי על זמן שאול. מצבה של אמו לא ברור. לעתים יש שיפור אבל מדי פעם סימנים מדאיגים. הגוף שלה עוד חלש מהסיבוב הקודם. הרופאים אומרים שזה מדהים שהיא מצליחה בכלל להיאבק. אבל זה רק כי הם לא מכירים אותה- מדובר באישה מאוד עקשנית, ומאוד מאוד חזקה. פתאום מצבה מדרדר באחת. א' טס לבית החולים. אני פוגשת אותו למחרת היום, הוא אוסף אותי מהרכבת ואנחנו נוסעים לבית החולים. בדרך הוא אומר לי שזה כנראה הסוף. עכשיו מחכים. אני לא יודעת מה לומר. אנחנו מגיעים, וכמו שכבר למדתי לצפות- טיפול נמרץ מלא במשפחה וחברים. אנחנו יושבים, ממתינים. ואז קוראים לכל הילדים פנימה. הם נשארים שם מה שנדמה כמו כמה שעות, ואז יוצאים, בוכים. זהו האות לקינות האבל של הנשים המבוגרות סביבי. הלוויה תתרחש עוד באותו הלילה.

אני מוצאת את עצמי בבית הוריו, רגעים לפני הלוויה. הבית מלא עד אפס מקום באנשים מהמושב- כולם עסוקים במשהו- טלפונים כדי להשיג מקרר, מזרנים, אוהל אבלים. הנשים מנקות ובוכות. בלוויה עצמה יש המון אנשים. אבא של א' נשאר בבית. הוא במצב כל כך קשה כבר שלא רוצים להוציא אותו משם. אחרי שהרב מדבר, יוצאת השיירה לכיוון הקבר, ואז עולה צעקה מהקהל- "נשים לא ללכת! גברים בלבד! היא היתה אישה דתייה תכבדו אותה". הדוברת היא הבת של השכנים, ובכל זאת משהו נראה לי מוזר. אני לא חושבת שזה מה שהיא היתה רוצה. אבל אף אישה לא מתקדמת וגם אני נשארת מאחור. בדיעבד מתברר שצעקה זאת על דעת עצמה, ואחיות של א' זועמות. אחרי שמתפזרים רב האנשים אני ניגשת אל א' והוא שואל אותי במבט מאשים "למה לא באת" ואני מסבירה לו שביקשו שלא אז הסתכלתי מרחוק. בגלל ה"למה לא באת" הזה אני שונאת את בת השכנים הזאת עד היום.

הלוויה נגמרה וכל האבלים יושבים בבית, ומסביב נשים עמלניות עסוקות באלוהים יודע מה. אני נוסעת עם ההורים שלי הביתה, כי רק האבלים רשאים לישון בבית. ליד הרכב אני נזכרת ששכחתי משהו בפנים וחוזרת לקחת. אני נכנסת אל תוך ההמולה של אחרי חצות, ורואה את א' אחיו ואחיה של אמו יושבים על הרצפה ואוכלים איזו פיתה שהכינו להם. א' לא שם לב שאני שם. אני מתבוננת בו מרחוק נוגס בפיתה שלו, וליבי יוצא אליו. יותר מכל דבר בעולם הזה אני רוצה להיות לידו הלילה כשהוא מנסה להירדם- אבל זה לא אפשרי.

ימי השבעה עמוסים במבקרים. הוריו של א' דמויות מאוד אהובות וידועות במושב שלהם ובמושבים מסביב, ולכל אחד מהם משפחה עצומה שקשורה בקשרי נישואים למשפחות ענקיות אחרות. מעולם לא ראיתי כמות כזאת של אנשים. הבית שלהם גדול והחצר רחבה, ועדיין מדי פעם השבעה זולגת לרחוב. אחיה של אמו יושבים באוהל בחוץ עם א' ואחיו, ובפנים יושבות אחותיה והבנות שלה. אבא שלו על מיטת חוליו. א' מספר לי שאבא שלו כנראה לא ממש זוכר או מבין שהיא נפטרה, ומדי פעם הוא מתעורר, כבר לא מוציא מילה, מסתכל על החולצה הקרועה של א' ועל הבית ההומה- ומבין בכל פעם מחדש. זה סיוט שאני לא יכולה לדמיין. ביום הראשון של השבעה א' ואני יושבים על המדרגות מאחורי הבית ולא אומרים כלום. אני מחבקת אותו קצת והוא אומר לי שאין לו כח לשבוע כזה. אני מתחננת לישון איתו אבל אסור.

נשות המשפחה והמושב מתפעלות את האופרציה המורכבת של האכלת מאות אנשים. אני מנסה להשתלב שם. תחילה כחיילת פשוטה- הולכת להביא, זורקת את הזבל. ולאחר מכן נמצאתי שימושית מאוד- שכן לבנות של המנוחה אסור לעבוד, וחוץ מהן אני היחידה שיודעת היכן מונחים כל מיני דברים במטבח שלה. זה מקנה לי נקודות ככלה וכאישה. לאט לאט הקרח איתן נשבר ואני זוכה לקבל משימות מורכבות יותר. הן סומכות עלי ומתחילות לשתף אותי בריכולים. מדובר בחבורת נשים קשוחות ומצחיקות, ואני שמחה להיות בצד הנכון של הלשון הארסית שלהן. אחת מהן מספרת לכולן למבוכתי שאמרתי לעדן "ההורים שלכם יהיו בחתונה שלנו גם אם זה אומר שנתחתן בבית חולים", ושמיד היא ידעה שא' בחר לו אישה טובה. אין לי לאן לברוח אז אני מחייכת בנימוס. כמה מגוחך מצידי היה לחשוב שמשהו שאני אומרת למישהי מבנות המשפחה יישאר בין שתינו. אבל אני אוהבת אותה, וגם את הנשים מסביב. הן מאוד שונות ממה שאני מכירה, אבל הן לא פראייריות בכלל.

כל השבעה הזאת מתנהלת במוד מוזר. כולנו יודעים שעוד מעט נהיה כולנו שוב באותה סיטואציה. מצבו אל אבא של א' חמור ביותר. הוא בקושי מתקשר עם הסביבה שלו, ונראה שהמעט שהבין לגבי אשתו הוציא ממנו את מעט הרצון שעוד נותר. אבא שלי ניגש אליו ומציג את עצמו, ולמרבה ההפתעה אבא של א' מראה ניצוץ של זיהוי. אבא שלי רוכן אליו ואומר "מה שלא יהיה, אנחנו דואגים ל-א'". אני חושבת שמעבר לערפילי ההכרה שלו הוא הבין את זה. אני רציתי להגיד לו משהו דומה כבר זמן רב ולא העזתי. לא ידעתי לנסח את עצמי טוב כמו אבא שלי, ופשוט לא אמרתי כלום. גם אחרי. לא אמרתי לו שום דבר. קיוויתי שהוא יודע לבד. זה היה כמובן מטופש.
השבעה נגמרת, כולם מנקים מסדרים ומתפזרים. על הדשא נותרים א', אחים שלו ובנות הזוג שלהם, ואבא שלו, מבטו כבוי. פתאום יש שקט.

א' ואני נוסעים אחרי השבעה הביתה. על כביש שש אין תנועה, ומסביב הכל כל כך ירוק ויפה- צבע כמעט לא אמיתי. אני מסתכלת על א' נוהג ופתאום ממש מפחדת. מה נעשה כשנגיע הביתה, עכשיו כשהוא יתום.

לא עובר חודש, וא' מוזנק. נראה שזה, שוב, הסוף. הפעם הם בבית כולם. אחרי כמה שעות הוא שולח לי הודעה שזהו. אבא שלו נפטר. אני נוסעת לשם, פוגשת את האחים המתורגלים. הרבה הומור שחור מתבל את התלונות שלהם לגבי השבוע שעומד לעבור עליהם- שוב. אני רואה את א' צוחק ומתמלאת תקווה. שוב הלוויה בלילה. כמות הסטרית של אנשים. האוויר קפוא. שוב יוצאת השיירה, ושוב עולה הצעקה לנשים לא ללכת, מפי אותה אישה. הקהל שלא יודע שמדובר בהחלטה שלקחה על דעת עצמה- מציית. וכך גם הפעם אני נשארת מאחור- לא מעזה להיות האישה היחידה שחוצה את הקווים. אני עדיין אוכלת את עצמי על זה.

השבעה היא שידור חוזר של השבעה הקודמת. אני לא מאמינה בחיים אחרי המוות, אבל מתעודדת לדמיין את אמא שלו מקבלת את אבא שלו בחיוך נוזף באיזה מקום שם למעלה. יש בזה נחמה מפתיעה. אני מסתכלת על א'. הוא יתום. תלוש. לבד בעולם. זה לא נכון, כמובן. יש משפחה ענקית- ויש אותי, ויש את המשפחה שלי שמאוהבת בו וגם הוא אוהב. אבל הוא אומר שהוא מרגיש תלוש. אנחנו חוזרים הביתה. והפחד שידעתי שיגיע משתלט עלי.

עד אותו זמן נהגתי לצאת מהבית מוקדם, לפני שא' מתעורר. אחרי השבעה איני מעזה. אני מתעוררת איתו בבוקר, מוודאת שהוא קם, שותה קפה. מתחלחלת מאימה- מה יקרה אם יקום לבית ריק. אני לא יכולה להרשות את זה. בעבודה הבוס מתבדח שאני כבר לא משכימת קום. לא איכפת לי אז אני אומרת לו "אני לא רוצה שא' יקום לבית ריק". אין לי מושג למה אני חולקת את זה איתו. אני משגיחה עליו בשבע עיניים. אין לי מושג מה לעשות איתו. הוא כל כך מדאיג אותי. אני חוששת להשאיר אותו לבד. מתקשרת אליו באובססיביות אם אני לא בסביבה. יש בי פחד איום שלא יעמוד בזה.

כמה שבועות אחרי זה, בן דוד שלו- בן גילנו- מתאבד. אני לא מכירה את האיש וגם א' לא קשור אליו במיוחד אבל אני נכנסת להסטריה. אני כל כך כל כך מפחדת. אני מתייעצת עם חברה שלמדה פסיכולוגיה והיא אומרת שהוא חייב לראות פסיכולוג. אני אומרת לה שזה לא יהיה קל, כי א' גבר קשוח ולא מאמין בשטויות האלה, וכשהיה נער עקב צירוף מקרים משעשע הפגישו אותו עם אחת שהשאירה בו טראומה. לא כתבתי, אבל לכל אורך השנה הזאת- היחסים של א' ושלי חווים קשיים רציניים. הנסיבות מובנות. אנחנו לא הזוג החמוד והמתוק שהיינו. אנחנו שנינו בעיצומה של טרגדיה, ויש לזה השלכות על כל מה שקורה מסביב. אני זוכרת פעם אחת לפני החתונה שהלכנו ברחוב, ופשוט צעקנו זה על זה. הדברים הגיעו לנקודת רתיחה ושנינו לא יכלנו להכיל את זה יותר. אני זוכרת את עצמי, לבושתי, צועקת "גם לי קשה, אוקיי? את בכלל רואה אותי?" כאילו אני לא יודעת באיזו סיטואציה הוא נמצא. והרי בדיוק התחתנו. לרגעים מתגנבים אלי חששות שככה ייראו חיי הנישואים שלנו- אף על פי שאני יודעת שאנחנו טובים ביחד, והנישואים הרי לא ממש משנים משהו- אני מפחדת. הוא משתנה מול העיניים שלי, ואני משתדלת להכיל אותו ולא תמיד מצליחה. אני אומרת לחברה  שלי שזה כנראה לא יקרה אבל שאנסה. ואז עולה בי רעיון. היחסים בינינו נותרים קשים, ובאחת ההתפרצויות שלנו אני דורשת שנלך לטיפול זוגי. הוא נאבק בי, מסרב, אבל נגרר לתת לי איזה פתח שאולי כן, אם זה כל כך חשוב לי.

עבר זמן מאז. דברים נראים טוב יותר עכשיו. א' שלי צוחק שמח ואוהב למרות שהוא יתום. ההורים שלו חסרים. הם לא היו שם כשקנינו את הדירה. הם לא היו שם לראות אותו עם גלימה מסיים את התואר. לא היו כשהמאמר שלו התפרסם. אני משתדלת יחד איתו שאחים שלו יהיו נוכחים בכל האירועים האלה. הם משתפים פעולה. גם הם נראים טוב יותר. ביום הנישואים האחרון, מחכים לקינוח במסעדה, א' שואל אותי פתאום – "את מצטערת שלא הלכנו אז לטיפול זוגי?". אני מופתעת. אני עונה לו "כן, למרות שאנחנו בסדר,אני חושבת שאולי זה היה מקל עלינו." הוא לא חושב ככה. ונראה שזה לא משנה.

זהו, הייתי צריכה לכתוב את כל זה. יש לי איש מדהים בבית, אני אוהבת אותו בכל ליבי, ולמרות שאני חוששת לו עדיין- אני מקווה שיהיה בסדר. ובכלל, בתור תעודת ביטוח- אני מתכוונת לעשות לו ילד.

 

10 תגובות על ״תמונות מאז״

  1. יש את הפוסטים האלה, שמחכים כל כך הרבה זמן להיכתב, והם נכתבים שוב ושוב בראש, עם אינספור וריאציות, עד שהם רובצים כמו איזו מטלה מאיימת שצריך לגמור איתה.
    בסוף כתבת מדהים. הצצה נדירה לימים של סוף החיים. העברת את זה באופן מאוד מוחשי ורגיש. מקווה שזה הקל במשהו.
    זה נורא קשה לראות את האדם הקרוב לך סובל בלי שיש לך דרך לעזור לו. בעיקר קשה לראות אדם חזק ברגעים החלשים יותר שלו. נשמע שעברתם את זה יחד הכי טוב שאפשר לדמיין, והצלחת להקל עליו בתקופה הבלתי נסבלת הזו.

    Liked by 1 person

    1. לגבי השורה הראשונה- לא יכולת לכתוב את זה טוב יותר. זאת היתה מטלה מאיימת, לקחו לי בערך שעתיים וזה סחט אותי- אבל היה לי קשה יותר עם החודש שקדם לפוסט הזה והניסוח שלו מחדש כל יום בראש.
      אני יודעת שעשיתי את המקסימום שיכלתי לעשות בתוך הסיטואציה הרעה הזאת, ואני יודעת שעזרתי לו. וזאת נחמה גדולה להיות מסוגלת לעשות את זה.
      תודה.

      אהבתי

  2. היו קטעים שממש ירדו לי דמעות. איזו תקופה קשה וכמה קשה לאבד הורים, אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה אבל בתוך כל זה, איזה מזל יש לו שיש לו אותך (הכי התרגשתי כשאבא שלו קם ללחוץ לאבא שלך את היד, משהו בסיטואציה הזו ממש ריגש אותי). מאחלת לכם הרבה אושר ואהבה ושהבית יתמלא בשמחה וילדים. מקווה שיהיה לך כח לכתוב גם פוסט על החתונה. כתבת מדהים.

    אהבתי

    1. תודה. לא התכוונתי כמובן שמישהו יבכה 🙂 אבל אני יודעת שזה סיפור קשה מאוד גם למי שלא מכיר את הדמויות.
      אנחנו כל הזמן מדברים בהמון שמחה ואהבה על היום הזה שההורים שלנו נפגשו, אני חושבת שזה הזיכרון הטוב היחיד שלנו מכל התקופה הזאת (אפילו טוב יותר מהחתונה). על החתונה עצמה כתבתי פוסט בשם "למה אני שונאת את אלבום החתונה שלנו". מזהירה שגם הוא די מדכא…
      תודה תודה, אמן!

      אהבתי

  3. בכיתי תוך כדי קריאה. התיאור של האבות ששייכים למפלגת אנשי השלום כל כך הזכיר לי את חמי ואבא שלי, גם הם שניהם אנשים שמעולם לא עשו רע. זיהיתי היטב גם את הפערים בין המנהגים של המשפחה שלך ושלו, ואיך עם כל זה אתם משלימים זה את זו, יוצרים יחד את היחידה שלכם. והשכנה שמתערבת, והצרחה הזו שלה, אוף, כמה זה מוכר. טוב שכתבת. היה מצמרר לקרוא.

    אהבתי

    1. תודה מניפה. אני נורא אוהבת אנשי שלום, תמיד קיוויתי שיום אחד אהיה כזאת בעצמי- אבל אני צינית ביקורתית ונוטרת טינה, אז החלום די רחוק כרגע 🙂
      המשפחות שלנו מאוד שונות, ורב הזמן אנחנו מאוד נהנים מזה וצוחקים מזה לא מעט. המשפחות של שנינו נורא אוהבות אותנו (גם אם אמא שלו היתה קצת חשדנית כלפי בהתחלה) אז אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להנות. לפעמים יש פערים שגורמים חיכוך ותסכול, אולי אכתוב גם על זה מתישהו ואניח לזה- וכך אתקרב יותר להיות אשת שלום.
      זה באמת מאוד שחרר אותי לכתוב.

      Liked by 1 person

  4. מגיבה כאן לראשונה, על אף שכבר קראתי הרבה מהבלוג.
    פוסט עצוב. גם אני דמעתי. אני חשה שבעלך אדם חזק ומסור ושגם את חזקה, בהירת מחשבה, נאמנה ומסורה. ראיתי איך נלחמת להיות שם בשבילו ומשפחתו ולא וויתרת. אני חשה שיש לך מערכת ערכים יציבה ונכונה ואת איתנה בדרכך. אולי זה נשמע מיושן ומובן מאליו, אבל בעיני זה יקר, יקר מאוד. מחזיקה לך אצבעות

    אהבתי

    1. הי אימהות ישורון, אני מאוד אוהבת את השם שלך.
      תודה על התגובה. את מאוד מחמיאה לי, וזה ממש מרגש אותי- במיוחד ה"בהירת מחשבה" כי מעולם לא תפסתי מעצמי כזאת. זה לא נשמע לי מיושן ולא מובן מאליו, כלל וכלל לא. ועכשיו כשאת מנסחת כך את הדברים, מתחוור לי שתמיד חיפשתי את התכונות האלה בבני זוג- ואף פעם לא ידעתי לתת לזה שם.

      Liked by 1 person

  5. היי, אני לא יודעת למה רק עכשיו הגעתי לפוסט הזה, ואני גם לא כל כך יודעת מה להגיד.
    סבא וסבתא שלי מצד אבא נפטרו שניהם לפני שנולדתי, אבא שלו נפטר כשהוריי כבר היו ביחד. אבא שלי לא מדבר על זה הרבה, אבל אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא הסביר לי למה יש לי רק זוג סבא וסבתא אחד, הייתי ממש קטנה וכשהתחלתי לבכות הוא שם אותי מהר מול "בחזרה לעתיד". הדבר השני שאני זוכרת זה שאמא סיפרה לי שכשהודיעו להם על הפטירה היא הייתה בטוחה שהם לא ישמחו יותר לעולם.
    אני מנסה להגיד שהרגשתי שאני יכולה להתחבר קצת יותר לחוויה של ההורים שלי כזוג טרי שעובר משבר כזה, דרך הסיפור שלך, ותודה על זה. מה שתפס אותי הכי היה דווקא המשפט שאמרת לעדן וצוטט מאוחר יותר, ולדעתי זו הדרך שלך להיות "אשת שלום", אולי "אשת מלחמה על הדברים הנכונים"…

    אהבתי

    1. הי, התגובה שלך לא מאוחרת- הפוסט הזה כבר הרבה זמן נכון לי כאילו כתבתי אותו עכשיו. הוא נוכח במחשבות שלי, וגם בדיבור בין א' לביני. לגבי לא ישמחו יותר לעולם- אני זוכרת את עצמי המומה ביום הראשון של השבעה הראשונה, והחברה הכי טובה שלי לידי. היא רואה איך אני מסתכלת על א' מרחוק ואומרת לי "אני יודעת שזה נראה לך בלתי אפשרי עכשיו, אבל עוד כמה חודשים אתם תוכלו ממש לצחוק יחד כמו פעם." והיא צדקה- זה באמת נראה היה לי לא אפשרי, ובאמת הצחוק חזר לחיים שלנו לא הרבה אחרי.
      תודה לך שאת מספרת לי על החוויה שלך עם זוג אחד של סבא וסבתא- כי לנו תהיה בקרוב ילדה, וגם אנחנו נצטרך יום אחד להסביר לה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s