אני לא מאמינה שזה עד כדי כך מעצבן אותי- שאני יושבת כאן וכותבת על זה פוסט- כאילו אין לי מליון דברים בראש לפרוק.

זה אולי קצת מגוחך, אבל אתמול סיימתי את "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, ואני רותחת. עכשיו רגע, שנייה, זאת לא הפעם הראשונה שאני פוגשת את הרעיונות שלה. עם חלקם אני אפילו מסכימה. את "מרד הנפילים" ממש נהניתי לקרוא. זה זה לא שאני מתנגשת אידאולוגית- אולי קצת אבל לא משהו לרתוח עליו יומיים.

פשוט מעצבן אותי שמישהי שמטיפה כל כך על התכלית שלנו בעולם הזה לעשות דברים באופן מושלם- ואז כותבת כזה ספר- לא יודעת- פשוט ספר- לא טוב. עלילה שכמעט ולא קיימת- רק התנגשויות חוזרות ונשנות בין הדמויות- ומלחמה שתוצאותיה ידועות מראש. כאילו- אפשר היה לכתוב את זה בעשרים עמודים ולא חמש מאות. אפשר היה לכתוב רק את נאום הסיום של הדמות הרעה והדמות הטובה- וזהו. כל השאר לא תרם כלום.

הדמויות בספר הזה פשוט גרועות. טוב, תמיד הדמויות שלה סובלות מרדידות כלשהי- הטוב הוא טוב מוחלט, הרע הוא רע מוחלט- אין שום אנושיות באף אחת מהן. אבל כאן, כמו גם במרד הנפילים- היא חוטאת במה שהכי מעצבן אותי- הדמויות הטובות יפהפיות. הדמויות הרעות מכוערות. בסוף הספר מובאות רשימות שהשתמשה בהן בעת הכתיבה- היא מציינת שהדמות הראשית היא אדם "כמו שאדם צריך להיות" – הווה אומר- מושלם. הייתי סולחת לה אם היתה עושה אותו, ורק אותו- כל כך יפה. אבל לא. היא הגדילה לעשות את כל ה"טובים" יפהפיים, ואם לא די בכך- הסוציאליסט המרשע- הוא לא סתם מכוער- הוא נכה. הוא נכה שמפצה על הנכות שלו בסוציאליזם רשע. בוגר פחות או יותר כמו דיסני.

אבל מה שהכי עצבן אותי- היא הדמות של דומיניק. היא האישה המושלמת- ולראייה- היא יפהפייה. אבל נראה שחוץ מעקרונות שגם ככה מתגמשים מדי פעם, ושאיפות קצת אובדניות- היא לא עושה כלום מלבד לשכב עם כל הדמויות הראשיות. ראנד מתארת אותה ברשימות שלה "אישה שראויה לאדם כמו שהוא צריך להיות." וזאת פחות או יותר האשה היחידה בספר (להוציא את כל הנשים האומללות האחרות שנמצאות שם כדי לפאר אותה). באמת? זה כל מה שמגיע לאדם הנעלה? אישה יפה ורזה? שמעריצה אותו? זה הכל? מאוד התאכזבתי, כי לא חשבתי שראנד, שכתבה את הדמות הקשוחה של דאגני טאגרט- והעמיסה עליה את כל הנובלה- יכולה לפשל ככה כשזה מגיע לנשים שמגיע להן לשכב עם האדם הנעלה.

מאוד, מאוד התרגזתי.

זהו.