Harry potter saved my life

תודה לכל מי שהגיבה לפוסט הקודם שלי. אני לא יודעת אם אתן יודעות כמה טוב זה עשה לי- לקרוא את התגובות שלכן. זאת אחת הפעמים היחידות בחיי שלא היה לי עם מי לדבר, ודווקא כשכל כך הייתי צריכה. החברה הכי טובה שלי, שיודעת עלי הכל- בדיוק נכנסה בעצמה להריון והיה לי קשה לשתף אותה בזה. לא שיתפתי אפילו את אמא שלי, למרות שאני חופרת לה על כל פרט משעמם בחיי. זה אולי טפשי, כי הרי מתישהו אני אספר לה על זה והיא תיעלב ותכעס, וברור שזה היה מקל עלי לדבר איתה. זה אולי מטופש, אבל יש לי פנטזיה להתיישב יום אחד מול ההורים שלי ולומר להם "אם הכל יהיה בסדר- עוד שבעה חודשים אתם תהפכו לסבא וסבתא" – דמיינתי את זה כל כך הרבה פעמים ואני לא מוכנה לוותר על זה כל עוד יש לי סיכוי.

 דברים השתפרו בשבילי עכשיו, לא לפני שני ביקורים במיון נשים עם חשד להריון חוץ רחמי, שככל הנראה נשלל. כמובן שגם שם האחות אמרה לי לפחות שלוש פעמים "אבל את כבר לא בהריון", ורק בגלל שהיא היתה באמת חביבה לא אמרתי לה "אני יודעת! אבל אני פאקינג מדממת שבועיים כמויות הסטריות ועם סחרחורת מטורפת וכאבים חזקים! זה מיון נשים, לא מיון הריוניות למען השם!", והסתפקתי ב "אני יודעת" חלוש. אחריה כבר חיכתה לי רופאה שאמרה שהכל בסדר, שזה ימשיך עוד קצת, וליתר ביטחון נעשה שוב בטא. כשהגיעו התוצאות אפילו לא טרחתי לקרוא לא' להכנס איתי שוב לרופאה, חיכיתי שתשחרר אותי הביתה, אבל במקום זה היא אמרה – "הבטא נשארה אותו דבר כבר שבוע. יכול להיות שמה שראינו באולטראסאונד זה אכן חוץ רחמי." ואמרה שאם זה לא ייעלם לבד אנחנו נלך לכיוון של כדור או גרידה. וכן, שזה יכול להיות מסוכן לי אם לא נטפל בזה. תודה על היחס, כל מיני רופאות ואחיות שפטרו אותי בלהגיד שאולי זה קלקול קיבה.

היום, כמעט שבועיים אחרי -המצב שלי הרבה יותר טוב, וזה כמעט מאחוריי בינתיים בלי התערבות רפואית.

אז תודה לכן, הקלתן עלי מאוד.

---

אז כמו שמשתמע מהאומללות שהשפרצתי פה בחודשיים האחרונים, עברו עליי שבועות קשים. מי שעזר לי לשרוד אותם, הוא לא אחר מאשר הארי פוטר.

לפני שבועיים עוד קראתי את "למי צלצלו הפעמונים" ולא מאוד אהבתי אותו. החלטתי שאסיים אותו, ושאחריו אתחיל לקרוא מחדש את כל סדרת הארי פוטר- כי נמאס לי לקרוא על מלחמות המאה שעברה (כל ספר שאני מניחה עליו את ידי), ואני צריכה משהו שיוציא אותי מהמציאות שלי לעולם אחר, קסום. זאת היתה ההחלטה הכי טובה שיכולתי לקחת.

אני בת גילו של הארי. כלומר- התבגרתי איתו ביחד. בכל פעם שיצא ספר, הארי ואני היינו בערך באותו הגיל, והספרים ליוו את ההתבגרות שלי באופן כל כך הולם עד שהפכו להיות חלק ממני. מאז ומעולם הרביתי בקריאה, אבל פנטזיה אף פעם לא היתה חביבה עלי. עד אותו שיעור ספריה בכיתה ד'.

מה עושים בשיעור ספריה? לא זוכרת. אבל הילדה החנונית שהייתי אהבה מאוד את השיעור הזה. היתה בי הערצה עצומה לספרים, כזאת שזיכתה אותי באהבתן של הספרניות בספריה העירונית- שהרשו לי לקחת חמישה ספרים בבת אחת במקום השניים המותרים. ספריית בית הספר היתה קטנה ודלה בהרבה, ושם לקחתי מדי פעם ספר אחד או שניים. המורה לספריה אהבה אותי כי הייתי חנונית בדם, והתחביב שלי היה לעזור לה למיין ספרים בהפסקות. אולי היא פשוט ריחמה עליי? אני לא יודעת. בכל אופן, באחד השיעורים, המורה לספריה אמרה לנו שהיא רוצה להקריא לנו פרק מתוך ספר חדש שיצא לא מזמן. לא היה לי מושג באותה העת במה מדובר, ראיתי רק שהוא היה מונח גבוה על המדף, לראווה. היא בחרה לקרוא לנו את הפרק בו האגריד מוצא את הארי ומגלה לו שהוא קוסם. תמיד שנאתי שמקריאים לי. זה היה לאט מדי, והרגשתי חוסר שליטה. העדפתי לקרוא לבד. אבל הפעם, בהיעדר מילה אחרת- הוקסמתי. דמות הענק עם המטרייה והנקניקיות שבתה אותי. אחרי הצלצול ניגשתי למורה, ושאלתי אם אני יכולה לשאול את הספר. היא נאנחה ואמרה שלא, עוד לא. זה ספר מבוקש, יש לה רק עותק אחד, והיא רוצה להקריא ממנו לשאר הכיתות. אני לא יודעת למה שינתה את דעתה, אבל פתאום שאלה אותי "תוכלי להחזיר לי אותו בתוך שבוע, נכון?" מאושרת, לקחתי את העותק היחיד ההוא והחזרתי לה אותו תוך ימים מספר, מאוהבת לחלוטין.

כשיצא הספר השני, השגתי אותו מאחת הספריות, ואני חושבת שזה היה הספר היחיד שקראתי תוך כדי הליכה. באותה תקופה הייתי נבדקת מדי פעם אצל רופא עיניים, אליו אמא ואני היינו נוסעות באוטובוס, ושם הוא היה מרכיב לי מיני עדשות מוזרות ושולח אותי לקרוא ספר חצי שעה. אחרי שלא הסכמתי להניח את הספר באוטובוס בדרך לשם, אמא שלי נחרדה פתאום שאסיים אותו לפני שנגיע ואז לא יהיה לי מה לקרוא עם העדשות. אני זוכרת אותה מנסה לשכנע אותי לחדול מהקריאה תוך כדי שאני מתאמצת להספיק לקרוא כמה שיותר.

אני לא יודעת מה הופך את הסדרה הזאת למדהימה כל כך. יש כל כך הרבה מה לומר על זה. תמיד חשבתי שהעולם המשגע שרולינג בראה הוא זה שמשך אותי לשם. אני אוהבת את הדרך האגבית שבה היא כותבת מדי פעם על מוצר או התרחשות קסומים, בלי קשר לעלילה- מעין רקע לדברים החשובים באמת. גם עכשיו כשקראתי שוב, צחקתי בקול מדי פעם. היום אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא תפרה את העלילה. מי שקורא את הספר הראשון בראי אלו שבאו אחריו- יכול מיד להבין שהיא כתבה את כל הספרים, רעיונית לפחות- ביחד. הרמזים טמונים לאורך כל הסדרה, בדייקנות מופתית, ויחסית לרוחב היריעה- עם מעט מאוד גליצ'ים של אי התאמות. אלו בפני עצמן היו תענוג- למצוא סתירה בספרים היה מאכזב אבל מתגמל באותה מידה. לא קל לנצח את רולינג. עם הזמן ותחילתו של האנטרנט התברר לי שבניגוד מוחלט לכל שאר הספרים שאני אוהבת- כאן אני לא לבד. כולם קראו הארי פוטר. וכולם רצו לדבר על זה. להעלות השערות, לתהות בנוגע לטיבה של דמות מסויימת (סנייפ, מאז ומעולם), לתעב את הארי (היה איזה טרנד כזה), לדבר כמו גמדון בית וכו'. היו פורומים, דיונים, אתרים שלמים שהוקדשו לסדרה- לפני קצת פחות מעשרים שנה זה היה דבר מרגש. כשהסרט הראשון יצא, התאכזבתי כמו כולם. זה היה השיעור הראשון שלי לגבי סרטים מבוססי ספרים. מאז אני לא טורחת.

הארי והחבורה שלו המשיכו להוציא אותי להרפתקאות שעולות על כל דמיון, ובינתיים העלילה הפכה אפלה יותר ויותר. הספר הרביעי היה הראשון בסדרה שקנו לי ממנו עותק. מתנתם של סבא וסבתא שלי לכבוד פסח. זכור לי ליל הסדר ההוא, אחרי שקיבלתי אותו מהם, ידי מעקצצות ומלטפות אותו מתחת לשולחן הסדר, מחכה שההגדה תיגמר ואני אוכל כבר להתייחד איתו בחדר. אין זה פלא, אם כן, שקראתי אותו קרוב לעשר פעמים. סיומו של הספר הרביעי פתח שורה של מקרי מוות של דמויות אהובות. גם עכשיו כשקראתי את כל הסדרה מחדש, לא יכולתי שלא לבכות כש(ספויילרים, אם מישהו עדיין, מסיבה לא מוצדקת כלשהי, לא קרא)קברו את דמבלדור, כשדובי מת בגבורה, או בסוף הקרב על הוגוורטס שם שלוש דמויות שאהבתי מתו.

במהלך השבועים האלה, בהן קראתי שוב מחדש- חיכיתי להגיע לספר השביעי. לא זכרתי ממנו כלום, קראתי אותו פעם אחת וכיוון שזה היה באנגלית- לא ממש הבנתי אז מה אני קוראת. למעשה, מוזר ככל שזה יהיה, קראתי אותו עכשיו לראשונה. זה היה מדהים. פשוט מדהים.יומיים לקח לי לחסל אותו, יומיים בהם לא תקשרתי עם א', רק בנהמות של כן או לא להצעה שלו לאכול (בעיקר לא, כי אני קוראת). מבריקה, רולינג, פשוט מבריקה.

כשהנחתי את הספר, הרגשתי תחושת ריקנות. כמו לעבור לארץ אחרת ולהשאיר שם חברים. הידיעה שאין ולא יהיה עוד המשך להרפתקאות הללו, לדמויות הללו, היתה קשה לי מאוד. כמובן, זה קורה לפעמים כשמסיימים ספר טוב. אבל לא בעוצמות כאלו, לא לא.

בראייה קצת יותר בוגרת, אני מוצאת בספרים האלה יותר עומק ממה שראיתי בהם קודם- אני מניחה שאהבת הקסם וההרפתקה היא זאת שהובילה אותי בקריאה בפעמים הקודמות. אבל הפעם מצאתי את עצמי מהרהרת בדברים של דמבלדור, של לופין, של מולי- וראיתי בהם הרבה יופי שלא שמתי לב אליו קודם. רולינג מקפידה בראיונות להגיד שמה שמוביל את כל הסדרה הזאת- היא אהבה. רוצה לומר- זה הקסם הכי חזק. וגם אומרת, בעצם, בכל התמודדות של הארי מול וולדמורט, ושמה את המילים האלה בפיו של דמבלדור, בחזרה עיקשת שמחרפנת את שאר הדמויות. יש משהו מאוד נוצרי בדמבלדור, מאוד סולח, כמו כומר. האנושיות שבו מתגלה רק בספר השביעי, ועד אז הוא נותר מעין אל, מעיין של חוכמה ושל "הדבר הראוי לעשות". הסצינה בה הארי הולך את מותו היתה פתאום קשה לקריאה עבורי. פתאום הרגשתי את הצער, את השניות נוקפות.

אני באמת מודה לרולינג על הסיום, על העדנה שנתנה לנוויל, וכן- גם על הסצינה ההיא בקינגס קרוס 19 שנה אחרי, שכולם שונאים. בכיתי כמו כולם, כמובן.

אני מוצאת את עצמי חסרת יכולת לנסח בכתב את מה שאני מרגישה כלפי הספרים האלה. ניסיתי לכתוב על זה, אבל שום דבר שאני כותבת לא מתקרב להעביר את האהבה שלי לסיפור הזה. אני פשוט רוצה להגיד תודה לרולינג, שהיא הרי הקוסמת הכי מוצלחת, על קסם שהוא לא אחיזת עיניים, אלא אמיתי. מי שלא קרא את הסדרה הזאת כשהיא יצאה- לא יוכל אולי להבין את ההמתנה המייגעת לספר הבא שייצא, את ההתרגשות ואווירת הקרנבל כשזה קורה, את הנסיון להתחמק מספויילרים כל עוד מחכים לתרגום העברי. כל אלו שפשוט קראו את הספרים בזה אחר זה אולי לא יודעים להעריך נכונה את האוצר שהם מחזיקים. אני חושבת שיש עדיין אנשים שלא מבינים מה רולינג עשתה- לכמה ילדים היא גילתה את חדוות הקריאה. וגם לכמה מבוגרים.

הלוואי והיתה לי יכולת למחוק את הכל מהראש, ופשוט להתיישב עכשיו מייד, ולקרוא את הכל שוב.