להריץ אופטימיזציה על חיי

חלק מהעבודה שלי על להאמין בעצמי, היא הפוסט הזה שנכתב לפני שהכל ודאי ובטוח- להאמין שהכל יהיה בסדר ולא לדפוק שלוש פעמים על השולחן כשאני מניחה שהכל יסתדר.

בימים אחרי שהתפטרתי בכל פעם שנכנסתי למשרדים הרגשתי את השיר הזה מתנגן ברקע.

 

כמובן שהכל זה שטות מוחלטת, ואני לא מסוכנת לאף אחד שם יותר מגור חתולים. אבל ההרגשה היתה משכרת. אני מניחה שכל מי שמתפטר אחרי הרבה מחשבות וחששות מרגיש ככה. אבל זאת היתה לי הפעם הראשונה- וזה הדהים אותי.

אז התקבלתי בינתיים למשרה בתחום שחיפשתי, שזה שינוי מאוד רציני ממה שאני עושה עכשיו. יש במשרה הזאת הרבה דברים טובים ונקודות ביטחון להיאחז בהן- אבל אני עדיין מהוססת כי זה תחום זר לי כמעט לחלוטין ואני לא יודעת איזה משימות מבאסות מסתתרות מאחורי שמות עלומים של שלוש אותיות. אחת הסיבות שחששתי להתראיין אליה היא כי ידעתי שאם אעבור אז מיד אטה את הכל כדי להגיד כן. אבל ההזדמנות להתראיין שם היתה טובה מדי מכדי לוותר עליה. ועכשיו היתרונות והמסביב מפתים אותי להסכים, ולא להיאלץ להתראיין במקומות נוספים.

לגבי הריאיון עצמו- עוד לפני שנתנו לי את התשובה הייתי מרוצה. זה חומר שלא נגעתי בו מימי האוניברסיטה, והספקתי לחזור עליו ממש בזריזות. אבל נתתי שם את הכל והרגשתי שהייתי טובה.

להיות טובה במשהו. זה משהו שאני מתגעגעת אליו. אני לחלוטין לא מרגישה את זה ולא הרגשתי אף פעם במשרה הנוכחית שלי. הרבה מזה באשמתי (אנחנו המבקרים הכי אכזריים של עצמנו וכו'), אבל הרבה כי היא פשוט לא מעניינת אותי מספיק, ושונה בתכלית ממה שכיוונתי אליו. כל כך רוצה להיות מסוגלת להראות לעולם מה אני שווה, וממש מקווה שבמשרה הבאה אני אצליח.

יש לי נטייה להריץ אופטימיזציה על החיים שלי, ולהיות מאוד מאוד לא מרוצה כשאני לא מצליחה להגיע לשלמות, או אם הצלחתי לתכנן בראש משהו מעולה, היתכנות מושלמת של הדברים- ובסוף זה לא קורה. אני תוהה כמה אנשים עושים את זה כמוני. לפעמים אני מרגישה שהמח שלי מריץ אלגוריתם אופטימיזציה כזה ומנסה להתאים את העולם לתוצאותיו. זה מתכון בטוח לאכזבה והגיע הזמן להמנע מזה.

 

יש לי משחק שאני משחקת עם עצמי מאז שעזבתי את הבית של ההורים, את העיר המוכרת ההיא, והתחלתי לגור ולטייל במקומות אחרים. אני הולכת ברחוב, ושואלת את עצמי- אם לא היית מכירה את הרחוב הזה- היית יכולה לחשוב שאת עכשיו בירושלים? היית מאמינה שאת הולכת עכשיו בטבריה? בחיפה לדוגמה אני עשויה לשאול את עצמי- האם זאת יכלה להיות ירושלים? עם הצניחה הזאת של הקרקע כמו איזה צוק, עם הרחובות הגבוהים והנמוכים יותר? ואז אני אומרת- איזו שטות, נכון שגם כאן הררי, אבל אי אפשר להתעלם מזה שמרגישים את הים קרוב. זאת לא יכולה להיות ירושלים.
ברחובות מטונפים בלילה כשתריסי המתכת הכבדים נגללים להסתיר את פתחי החנויות אני שואלת את עצמי האם יכולתי להאמין לרגע שאני ברג'סטן שבהודו? אולי זאת ג'אייסלמר? ואם אני חותכת ככה במחשבה רק את הפריים המסויים הזה, שאין בו שום כיתוב מסגיר בעברית- אולי עכשיו?

אני לא יודעת מה התכלית של כל זה, אבל אני לא מפסיקה לעשות את זה כבר בערך שבע שנים. אולי יש בזה משהו שאני נאחזת בו, או אולי דווקא משהו שמנסה לפורר את הדברים בהם אני בטוחה. איפה אני בכלל. מה אני מחפשת פה. מה אני יודעת. אולי הייתי יכולה להתקיים בכל עיר.

 

2 תגובות על ״להריץ אופטימיזציה על חיי״

  1. לקח לי שלושת רבעי קליפ להבין שזה לא פרסומת אמיתית 😯.
    לעשות את מה שאת טובה בו, ולהיות טובה בו מאוד נכון. וגם לדעת במה את פחות טובה, ולא להגיע למקומות האלה. או, אם את מגיעה, לדעת לוותר לעצמך על השלמות, לעשות את זה בדרך שלך, ואולי אפילו בהצלחה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s