על העיר עפות יונים

יצאתי מהרכב בדיזנגוף, ובתחושת זיכרון עמומה התחלתי להוביל עצמי. העיר הגדולה הממה אותי. הלכתי ברחוב עם ונגד זרם האדם הנוהר של שישי בצהריים, והרגשתי לגלוג בכל אחד מהמבטים שדמיינתי שנועצים בי. כנראה היה זה רק דמיון מפותח, אבל ממש קראתי בפניהם בדיוק מה הם חושבים. מי זאת האישה הזאת, מה היא לובשת, לא עדכנו אותה שכבר שנים לא הולכים ככה? כי הכל אצלי לא נכון. לא החולצה, לא התיק וכנראה גם לא הנעליים. המכנסיים- אני חושבת שהן בסדר אבל אולי גם בזה אני טועה. השיער הזה- מי יוצאת ככה מהבית. לפחות היה ברישול שלך איזה חן, איזו הגזמה, איזו כוונה מוצהרת- לא. אין בו אף אחד מאלה. עייפתי. נזכרתי למה למרות שגדלתי בה, אני לא יכולה לסבול כמעט את רחובות העיר הזאת. מישהו חלף אותי ושאל את החבר הטלפוני שלו מתי הלאנץ', ואפילו לא נותר בי כח לגלגל עינים. בחורות מטופחות או מרושלות בצורה מדוייקת דיברו וצחקו בינן לבין עצמן, ואני הייתי בטוחה שעלי הן מדברות. פתאום נוספה לי חרדה חדשה- אני לא רזה מספיק. והם צוחקים על זה שאני לא מסתירה את זה כמו שצריך. חמקתי לסנטר בתחושת הימלטות. אכלתי את הכריך שלי ולא הסתכלתי לאף אחד בעינים. המוכרת בחנות התאכזבה כשקניתי רק שמלה אחת, ונכנסה איתי לתא לבדוק שאני לא משקרת כשאני אומרת שהשאר לא התאימו. אם זה היה קורה לי כאן הייתי מתעצבנת- הרי לא יצאתי בידיים ריקות, השארתי אצלה שלוש מאות שקל. אבל שם הרגשתי מבוכה. כאילו היא יודעת כמה לא נוח אני מרגישה שם. אני שונאת חנויות שיש בהן רק מראה אחת רחוקה מהתאים, ואז צריך ללכת ולתת למוכרות לסקור אותך ולחוות דעה, ולהגיד לך שהבעיה היא לא בחולצה, אלא בציצים שלך. היא היתה נחמדה ועזרה לי אבל אני לא כל כך אוהבת את זה. ואם כל זה לא מספיק, הובלתי את עצמי לחגיגה של חברה באחד הפאבים האורבניים רעשניים שמגישים מנות עם שמות מוזרים ואלכוהול שאני לא מכירה. ככלל לא איכפת לי איפה יושבים כל עוד האנשים נאים בעיני, אבל שם נפגשתי בחבורה שתמיד גורמת לי אי נוחות, ואף פעם איני יודעת איך להתחמק מהשיחות סרות הטעם שלי איתם. מיותר לציין שהייתי היחידה שם שלבשה סחבות, והפעם אני חושבת שפירשתי נכונה את המבטים. הלוואי שיכולתי להגיד שלא איכפת לי אבל לאורך כל הזמן הרגשתי עצומה וחריגה. וכמובן מכוערת. אם זה היה קורה כאן ליד הבית הייתי מרגישה נוח הרבה יותר. אבל זה העניין עם תל אביב. היא גורמת לי להרגיש שאני לא משחקת לפי החוקים שלה, ושזה מפריע לכולם. בחורה יפה ומאופרת מידי לשישי בצהריים נפרדה לשלום מהחבר הגיי שלה ושניהם לרלרו מילות פרידה דביקות. ראיתי סלב. הרגשתי שמיציתי אבל הייתי חייבת להשאר בפאב. התמקדתי באנשים שאני אוהבת והצלחתי אפילו להנות. אחי ביקש שאביא לו פיצה, והמוכרת בפיצריה ליד גלגלה עיניים על כל מה שביקשתי ועל כל שאלה שלי. התחשק לי לסטור לה. החזקתי את עצמי. מי המופרע שאוהב את זה כל כך. מי זה שנהנה להרגיש שייך ובן בית בעיר שבה כולם מאמצים אישיות חדשה כל שני וחמישי. מי יכול לסבול את זה שההליכה ברחוב מופרעת כל כמה צעדים באיזה תור חסר פרופורציה למיץ לחומוס או לבית קפה. איזה סיפוק אפשר לשאוב ממקום כזה. ניסיתי להזכר בימי הזוהר של תל אביב ושלי, בשנת המלצרות אחרי הצבא. בימים צרובי השמש, באוטובוסים הממוזגים, בגיחות התכופות לים, בתחושה של העור החם בהליכה חזרה ממנו על דיזנגוף, וההרגשה שהעולם כולו עכשיו בחופש. אהבתי אז את העיר הזאת, והיא החזירה לי בדרכה שלה. לא נראיתי לעצמי זרה, להפך- הרגשתי שהכל אפשרי בה, שאין מי שלא ימצא בה איזה חן. אהבתי את דיזנגוף, אהבתי את פלורנטין, אהבתי אפילו את קינג ג'ורג' ואלנבי. הבחור שלי שונא את העיר הזאת שנאה יוקדת, ומחליף איתי מבטים מרדניים בכל פעם שאני גוררת אותו למפגש חברים במרכזה. לידו אני מסנגרת עליה, כי השנאה שלו היא בעיקרה מה שלימדו אותו בישיבה, ועם זה אני לא מוכנה להשלים. אבל בכל פעם שאני מגנה עליה מולו, משהו בי משתכנע בטיעונים שלו. הנסיון שלי להראות לו את הצדדים היפים שלה אף פעם לא מתממש וככה הוא רואה אותה רק בשישי בערב או בימים עמוסים להחריד. היופי שראיתי בה הולך ומתפוגג לי. והיום הזה היה בשבילי קצת יותר מדי.

6 תגובות על ״על העיר עפות יונים״

  1. קראתי מהר ובנשימה אחת. את כותבת מדויק ונקי ויפה, כן – פשוט יפה. כל כך הזדהיתי עם חוסר השייכות, עם הזרם הפנימי. תודה על פוסט מופלא.

    אהבתי

  2. אהבתי נורא את הניסוח – "בחורות מטופחות או מרושלות בצורה מדוייקת", לפעמים אני מרגישה בדיוק ככה כשאני בתל אביב – אם אני עם עקבים ושמלה יפה אני מרגישה מיושנת, כאילו התלבשתי בשנות התשעים ויצאתי לרחוב של 2018, אם אני מרושלת אני תמיד מרגישה מרושלת סתם ובלי הצהרה אופנתית.
    אבל מצד שני אני גם מרגישה שבתל אביב אפשר להעלם ולהתגמד כמו שאי אפשר בשום מקום אחר בארץ.

    אהבתי

  3. הפסקה האחרונה שלך הזכירה לי את מערכת היחסים שיש לי עם ירושלים. אני עולה אליה רק פעם בשנה ביום של מצעד הגאווה כדי ללכת למצעד, וזה גורם לכך שתמיד ארגיש שהעיר מסתכלת עלי בעוינות ודוחה אותי, ואנחנו לא מצליחות להרגע אחת בנוכחות השניה. מאד לטובה השפיעה עלי העובדה שיש לי אהובה במודיעין השנה, ואז יוצא לי ללכת למפגשים חברתיים טובים ואוהדים בירושלים *מדי פעם*. מאד ריכך את ההתנגדות שלי כלפיה.

    כל היתר: את צודקת, ת"א עוינת ועמוסה ואף אחד לא צריך לחיות כאן שלא מרצון. בשנים הראשונות אחרי שעברתי לבאר שבע והייתי באה לבקר בה הייתי מושכת כל הזמן לים. שיהיה לפחות אופק אחד שלא סואן, מהבהב וצופר. אבל אחרי שבע שנים מה חזרתי עם הזנב בין הרגליים ועכשיו אני מקטרת על ריח האגזוזים אבל לא מיציתי את שובי עדיין. לשמחתי אצלי אף אחד לא מסתכל על השמנה הדי משעממת למראה שעוברת ברחוב. מה שיותר מפריע לי זה שבבניין שעברתי אליו גר מישהו שאני נשבעת שהיה איתי בגן והוא כזה מוזנח ולא מגולח ומובטל כמוני אז אני רואה את עצמי הבן די מלא ושופטת את עצמי מול זה.

    אהבתי

    1. בירושלים אני תמיד מרגישה תיירת, ובגלל זה אני אוהבת אותה. יצא לי להגיע אליה הרבה בשביל טיולים ושוטטות, אז אצלי היא תמיד חיובית. אבל בו בזמן מלחיצה ומטורפת. אני לגמרי יכולה להבין אנשים שפתאום קולטים שם שהם המשיח.
      ברור לי שאף אחד לא הסתכל עלי, אני כנראה מבין המטורפים היחידים שמעניין אותם להסתכל על אנשים ולרקום להם בראש דמות עם סיפור חיים מלא. התיאור של החבר שלך מהגן מעולה, מעניין אותי לפגוש את עצמי הבן, אבל אני חוששת שהוא יהיה דוש אז אולי לא.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s