לכתוב את מה שיש לי להגיד
אחרת כל היום זה מכביד עלי
באיזור נסתר בבטן.
אני לא יודעת למה.
אני מתנהגת כמו זקנה שעייפה מהחיים הללו רק רוצה שיניחו לה בשקט. זה מאוד לא אופייני לי.
בכל פעם שאני עושה הפסקה מהלימודים- אני חושבת אם זה בסדר או לא, ומזכירה לעצמי שכל מני אנשים עושים כל מני דברים כמו לראות טלוויזיה או לצאת או לנגן.
וכל פעם מחדש אני מנסה להבין למה אני לא רוצה לעשות שום דבר מהדברים האלה, שאנשים בגילי עושים. אני לא רוצה לצאת, אני לא רוצה לשתות, אני לא רוצה לקרוס מול הטלוויזיה. מה יש לי. איפה כל החשק והתיאבון לחיים האלה, הייתכן וכל כך מהר הלימודים דכאו את אלה.
היום בעשרה לשתים עשרה אני עוד מתלבטת ביני לבין עצמי אם לצאת עם החבורה שהזמינה אותי. אני שונאת את הסילבסטר. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה ניצלתי אותו כדי לצאת למסיבה או מועדון או משהו. בכלל, אני שונאת תאריכים מיוחדים שצריך לצאת בהם להתלבש יפה ולהנות. תמיד אלו ערבים משעממים רוויים בעמידה בתורים ארוכים ותסכול מזה ש"ככה אני מעביר את ההסילבסטר שלי". אין לי עניין בזה ובחוץ קר.
אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי,
איבדתי כל כך הרבה מעצמי בחדשיים האלה מאז שהלימודים התחילו (רק חודשיים, מרגיש כמו נצח). אני בוכה כל הזמן, אני בלחץ כל הזמן, אני לא עושה דבר פרט ללמידה לא יעילה שכמעט ולא מניבה פירות. אני שונאת את עצמי ככה
אני שונאת את ההרגשה הזאת
אני שונאת את התקופה הזאת בכל מאודי
אין בה שום דבר טוב פרט להרחבת הדעת- אבל מסתבר שזה גורר הצרת עצמי.
אני שונאת את סופי השבוע
אני באמת שונאת אותם
כי אז כל המירוץ של ימי השבוע בין כיתות הלימוד ואולמות ההרצאה פוסק, וזה רק אני מול המחברות שלי, בחדר ריק רחוק מהבית מהמשפחה מהחברים מעצמי.
אני מעדיפה את המירוץ הזה, המטריד, על שבתות בודדות של לימודים.
המטלות האלה, שלא נגמרות, ויושבות כל כך חזק על המצפון,
והייאוש הזה,
וחוסר הפרפקציוניזם ששומט את העט מהיד שלי במבחן אחרי שנדמה לי שהשגתי מספיק נקודות כדי לעבור.
והתסכול מפיסיקה
שאני לא יודעת
בכלל
ובעיקר מזה שאני לא רואה איך כל העניין הזה עשוי להפוך קל יותר מתישהו בקרוב.
עוד חודש מתחילים המבחנים.
עוד חודשיים נגמר הסמסטר.
מה איתי,
אני אפילו לא מסוגלת לדמיין איך זה ייראה.
לכתוב את מספר תעודת הזהות שלי על הטופס ולהגיש.
חצי שנה של לימודים תלויה בחוברת דפים מצומקת.
אני שונאת לימודים כאלה
אבל זה העולם.
תתמודדי.
שנה טובה.
באמת.
שיבואו רק בשורות טובות.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 