ביקור מפתיע

שלום תיעוב עצמי,

הרבה זמן לא ראיתי אותך.

נראה לי שלא נפגשנו מאז ימי ההתבגרות העליזים.

ואני חשבתי שכבר לא אראה אותך יותר…

אבל, מכר ותיק תמיד שמח לקפוץ לומר שלום, לא כן?

 

(אני חושבת שיש לי מן גרסה מוזרה של מאניה-דיפרסיה, רק ביחס אל עצמי.

אני מחליפה במהירות  מסחררת בין שנאה להערצה של עצמי, דעותי, מעשי וגופי,

ולא עוברת בדרך ברמות הביניים.)

 

בכלל, נראה שאני במצב נפשי די מעורער בימים אלו.

הלימודים שכל כך חיכיתי להם עושים לי רע, רע, רע.

וזה בכלל לא משנה שהם מעניינים, ושאני שמחה שבחרתי במסלול הזה.

כל העניין הוא הרדיפה חסרת הסיכוי אחרי הזנב של עצמי, בזמן שאני נחנקת מהאבק שמשאירים אחריהם חברי לסמסטר.

הקליטה שלי איטית כל כך, וזה אולי יפה ללימודים בתיכון, אבל מסתבר שבלימודים הגבוהים לא רק שאני גרועה- גם לא בטוח שאצלח אותם.

 

הייתי בחופש עכשיו שלושה ימים.

היה יום אחד שלא למדתי בו בכלל.

אני אוכלת את עצמי על זה במצטבר שלוש שעות.

אני מאוד כועסת שנתתי לזה לקרות.

מצד שני- הייתי צריכה יום מנוחה.

לא היה לי יום מנוחה כבר שלושה חודשים בערך.

אבל זו פריוולגיה שאני לא יכולה להרשות לעצמי,

וזה כל כך כל כך מתסכל.

אני באמת מעדיפה את ימי השבוע על ימי הסופ"ש, כיוון שהישיבה בכיתות גורמת לי להרגיש שאני עושה משהו חיוני עם הראש שלי, בעוד שבסופי שבוע אני צריכה לכפות על עצמי את הישיבה על החומר הזה, הקשה כל כך, ואת התסכול הזה כשאני לא לא לא מצליחה שום דבר.

 

כל מני אנשים מנוסים ממני וחכמים ממני אומרים לי שזה יסתדר, שכולם ככה ושכולם בסוף עוברים.

אני יודעת שיהיה חכם מצדי להקשיב להם,

אבל זו מחשבה כל כך מופרכת עכשיו, כשאחרי חצי סמסטר אני מתחילה לקלוט את החומר של החודש הראשון- לחשוב שאהיה מסוגלת לעמוד בבחינות האכזריות של המוסד הזה.

 

אני כל הזמן אומרת- אם רק היו נותנים לי זמן הייתי יודעת את החומר הזה מעולה. אני חושבת שהמח שלי מסוגל לזה. אמנם מעולם לא אימצתי אותו כך, בטח שלא במתמטיקה ברמה כזו, אבל אני חושבת שהוא יכול לאתגר. הבעיה שלי היא המחסור בזמן. קצב הלימוד פה מהיר, ונסמך על זה שמתרגלים אקסטרא בבית, משתעשעים עם האפסילונים-דלתות עד שמבינים. אני הייתי שמחה לעשות את זה, אם לא הייתי טובעת בהררי עבודות הבית שאני צריכה להגיש, ובשיעורים הנוספים. 

 

נהוג לומר- אני שוחה בחומר, אני צף בחומר. אנלוגיה מושלמת.

עד עכשיו חשבתי שאני צפה בחומר, עכשיו מסתבר לי שאני טובעת, והתחושה היא של חנק וייאוש.

 

אני עוברת בתסכול הולך וגובר ממקצוע למקצוע- סוגרת את המחברות של מתמטיקה ופותחת את אלו של פיסיקה, אבל בכל אחת מהן מצפה לי קיר גבוה ובלתי עביר בדוגמת תרגיל או הוכחה שמשאירים אותי שמוטת פה וחסרת יכולת לתפקד.

זה המצב הכי חמור של חוסר הבנה- כשאין אפילו קורס אחד שאתה יכול להגיד עליו חצי בביטחון שנראה לך שתעבור אותו. הכל קשה והכל מתסכל והכל מרגיז נורא נורא נורא.

 

וכל מה שאני מסוגלת לעשות מול כל הנחשול המתגבר הזה שמולי,

זה לפתוח ברוגע את הספר של אלתרמן, ולקרוא את השורות היפות האלה שוב ושוב ושוב.

 

והדבר הכי חשוב-

לסנן את כל הדיבורים המלחיצים הללו של כולם מסביב. די.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s