רחמים

על השכל שלי…

ככל שעובר פה הזמן, אני משתכנעת יותר ויותר שאני צודקת כשאני אומרת..-

הזנחתי את המח שלי. ריחמתי עליו, לרעתו. במקום לאמן אותו ולעשות אותו חזק יותר וטוב יותר, ויתרתי לו פעם אחר פעם, נמנעתי מלאמץ אותו, וכעת הוא כמו שריר רופס שלוקח לו זמן רב לחזור לתפקד. ארבע שנים לא הפעלתי אותו. ממש ככה. בכל פעם שנתקלתי במשהו מורכב לחשוב עליו, זנחתי את העניין וויתרתי על התשובה.

ואני מתחרטת על זה מאוד עכשיו. הייתי רוצה מוח חד, מאומן, זריז. המח שלי עדיין לא מבין מה קורה לו כשאני משתמשת בו כל כך הרבה פתאום.

אין לי את מי להאשים, רק את עצמי. אני זו שנתנה לו להתבטל ככה. ועכשיו מגיעות התוצאות. לא רק שהמתמטיקה נוזלת לי מבין הצבעות, ושאלות פיסיקה ברמת תיכון נראות לי בלתי פתירות, פשוט כל דבר שנדרש ממני לוקח לי הרבה זמן.

זו בין השאר, כנראה, גם הסיבה שאני לא יכולה לשחק שחמט יותר. ז"א שאני מפסידה בצורה מביכה באופן רציף. זאת הסיבה שאני לא יכולה לפתור יותר חידות, זאת הסיבה שאני מתקשה כל כך עם כל התיאוריות המתמטיות שאני לומדת. איבדתי את היכולת לחשוב מספר צעדים קדימה.

 פעם הייתי ילדה חכמה. מאוד אפילו. אני מדברת על היסודי ועל החטיבה. יש לי תעודות ומדליות בבית להוכיח את זה, אבל זה לא העניין. הייתי ילדה חכמה. היה לי ידע כללי רחב מאוד, היתה בי סקרנות, הבנתי כמעט כל דבר שהסבירו לי. לא הילדים הגאונים האלה שרואים בחדשות, אבל בהחלט ילדה חכמה, כזאת שהמורים מתפעלים ממנה, אחת שקוראת כל ספר שנופל לידיים שלה. כשאני חושבת עלי היום ועל עצמי בת השתים-עשרה אז, אני מרגישה מאוד לא בנוח עם היכולות השכליות שלי היום. אני מרגישה מטומטמת על שלא עשיתי עם עצמי שום דבר שידאג לפתח את היכולות האלה. עשיתי המון דברים אחרים, זה נכון, אבל הייתי יכולה. באמת שהייתי יכולה. היו לי את היכולות האלה, ופשוט נתתי להן להתאדות. כמה חבל.

 

ויש עוד משהו. אפשר ממש למתוח קו בין הימים בהם הייתי הילדה החכמה ההיא לבין הימים שבהם כבר לא. הקו הזה עובר בשלהי החופש הגדול בין כיתה ח' לט', הימים ימי אוגוסט, וסדרה של מאורעות מקרבת אותי לחבורה של אנשים שלא הכרתי עד אז, ופותחת בפני צוהר לעולמות חברתיים שלא הכרתי לפני כן. ואז מגיעות היציאות עד מאוחר בשישי, ואז מגיעים הבנים, ואז מגיעה התנועה, ואז מגיעה כל רוח הנעורים הנפלאה. וזה טוב, זו ללא ספק זכורה לי בתור אחת התקופות הטובות בחיי. אבל זה גם הולך יד ביד עם חוסר ההשקעה שלי בלימודים ועם הכיוון הכללי של לצאת-עם-חברים-במקום-לקרוא-ספרים. אין בי חרטות על כך- למדתי המון גם אז. אני רק מתחרטת שלא התעקשתי יותר על השכל ועל הדעת שלי.

וזהו.

 


 

ימים של הסטריה, וחוסר אמון.

אני מתגעגעת להודו.

אני מתגעגעץ לנפאל.

שלשום בלילה ישבתי בחדר השכור, על ערימות תרגילים (שלא הצלחתי לפתור) והסתכלתי בשמיים השחורים שבפינת החלון. כמה כוכבים נוצצים ואורות רחוקים נראו לי פתאום כמו הימים היפים באודיפור. אחח, הודו הודו, מה שאת עושה לי.

תנו לי כמה ימים באודיפור, כמה ימים עלהחופים של גואה, כמה ימים אפילו בבומביי. תנו לי לטייל בראג'סטאן המאובקת, בקראנטקה הפראית. הגעגועים האלה… יש בהם תענוג גדול.

 

ובינתיים בישראל-…- אני נכשלת בלימודים.

לחץלחץ לחץ איום ונורא

ובכי

כמו ילדה קטנה

(אני צריכה הביתה)

והדבר היחיד שמרגיע אותי זה…-

 

 

(רק עכשיו שמתי לב למה שקורה בקליפ הזה. אפשר לראות את קמבודיה מבליחה פה מפעם לפעם, ונדמה לי שגם הודו.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s