בימים מוצלחים שכאלה

אני יכולה ממש לראות את זוויות השפתיים המתעקלות מטה כשהן מבחינות במי שאני ומה שאני.

בלילה חלמתי שמישהו מחזר אחרי במרץ, אבל אני מכירה את המישהו הזה ויודעת טוב מאוד שזה רק חלום, או אולי זה יכול להסתכם מבחינתו בלילה אחד וזהו.

זו כמו מן נכות חברתית שאין לי את הכלים להתמודד איתה.

ואני מתביישת אפילו לכתוב מה הטריגר לכל הפוסט המתבכיין הזה.

 

אני לא יודעת למקם את עצמי בתוך ההמון הרועש הזה, גם כשכיף לי, גם כשטוב לי. במידה מסויימת זה כמו להיות שוב בתיכון ולהיות בטוחה שכולם שמים לב שאני לא יודעת לרקוד, ולא להבין שאף אחד לא מסתכל, שלאף אחד לא איכפת. כבר שנים שלא איכפת לי ואני רוקדת כמו טובי הסטלנים במסיבות טראנס, אבל היום, דווקא במקום החביב הזה, הרגשתי פתאום מושא ללעג ורק רציתי שייגמר כבר הערב וניסע הביתה.

וגם, שוב איזה משפט או שניים גרמו לי להרגיש, להבין-

שהן רואות אותי כאיזה מקרה מאוד בעייתי שיש לטפל בו בעדינות. שהן לא רואות אותי כבחורה מושכת- כמוהן, נגיד. ונזכרתי באיזו פליטת פה מלפני שלושה חודשים שהרתיחה את הדם שלי לשמונה שבועות תמימים. ופתאום שוב כעסתי נורא ולא רציתי יותר להקשיב. 

 

וגם בדיבורים על דברים שחשובים לי, שמעניינים אותי- גם בזה אני לא טובה. הידע שלי כל כך מזערי בכל נושא, אני כל כך טפשה, לו רק היתה לי דרך להמחיש…

 

מזל שיש לי חצאית קצרה מדי, כדי שאוכל לזכות במעט כבוד על הכוכב הזה.

 

(רגע, אבל הימים באמת מוצלחים.)

יש עיקול אחד בדרך שממנו נשקף נוף אינסופי

וכל פעם שהאוטובוס עובר שם אני עוצרת נשימה לכמה דקות

ושומרת קצת מזה למקומות סגורים. או שטוחים

 

ולפעמים אני לא יכולה יותר לשאת את כל החומר הזה שנדחס לי ממש באלימות לתוך הראש

אז אני יוצאת החוצה ופשוט עומדת ומסתכלת במפרץ כפי שהוא נשקף מהבניין הגבוה ההוא

ועוברים כמה רגעים עד שאני שמה לב שצריך לחזור.

 

החיים על ההר

קורצים לי הרבה יותר מהחיים במישור שאין בו אפילו גבעה אחת לרפואה.

 

 


(עריכה)

 

סך הכל אני מרוצה למרות שקשה לי.

בין גלי הצחוק אני מפנטזת על רומן רוסי ושותקת שתיקות ארוכות מאוד,

אבל הימים עוברים במן שמחה של למידה ולעתים גם הבנה.

 

 

האמת מחלחלת לאיטה

 

לפני שבוע ב"הארץ"- כתבה על פצצות זרחן שצה"ל ירה לעזה במהלך עופרת יצוקה. זה לא חדש לי, אבל אני חושבת שזו פעם ראשונה שהעזתי לקרוא מה זה באמת, למה הן גורמות. לפני חצי שנה בוויטנאם קראתי ספר שנקרא "הילדה מהתמונה"- שמספר את סיפורה של קים פוק, הילדה שצולמה עירומה, בורחת מהכפר המופצץ שלה- אולי התמונה המפורסמת ביותר ממלחמת וייטנאם (לינק). קראתי בחלחלה את תיאורי הזוועה של פצצות הנאפלם האמריקאיות- שפשוט שורפות את האיזור בו הן מוטלות. האמריקאים, או הדרום, הינו הך- הטילו אותן ללא הבחנה על כפרים שבהם הניחו שמסתתרים לוחמי הוויט-קונג, צבאו של הו-צ'י-מין מצפון וייטנאם. לא יכלתי להבין איך מישהו מעז לתת פקודה כזו- להטיל את הפצצה האכזרית הזו על אוכלוסיה חפה מפשע. ולא משנה מי מסתתר להם בשדות. כעסתי על העולם שאפשר לזה לקרות.

ובינתיים פה, ממש לידי, פצצות זרחן- אני מנסה להתחמק מזה כמה שאפשר, אבל כמה אפשר עוד.

ההשוואה הזאת… היא לא כל כך טובה. זרחן והא לא נאפלם, וצה"ל הוא לא צבא ארה"ב שמפציץ בחצי השני של הגלובוס. אבל לפעמים זה מאוד מנער- לראות את הדברים מבחוץ, ולהשליך אותם על ההתייחסות שלך למה שאתה לא יכול להתנתק ממנו רגשית.

 

ובאותו סוף שבוע, בידיעות, מאיר שלו כותב שאנחנו עם של מילים ולא של מעשים. והוא אפילו מסביר- שהרבה זמן בגולה הדוויה באמת לא יכלנו לעשות מעשה, ובינתים התרגלנו לומר ולשיר ולכתוב. אבל עכשיו, הוא אומר, זה הזמן למעשים. מה יהיה פה. אולי טרכטנברג יצמיח לנו עוד ועדה. כמו המפלצת המיתולוגית שכשכורתים את ראשה היא מצמיחה שלושה ראשים. האם מישהו פה זוכר ועדה שגרמה שינוי מהותי כלשהו. (אני יודעת שלא).

ואני כל כך אוהבת שכשמאיר שלו כותב, והוא נותן איזו דוגמה מהתנ"ך- זה כל כך טבעי ורענן, כאילו הוא נותן דוגמה מאיזו תוכנית טלוויזיה. התנ"ך, כמו שמאיר שלו מתאר אותו- הוא אחד הרומנים המוצלחים ביותר. 

"הייפלא הדבר, שאני חשתי כמי שנושע?"

שאלתי מהספריה קובץ סיפורים קצרים של דוד גרוסמן- "רץ". עוד לא סיימתי אותו, אבל אני לא יכולה להתאפק מלצטט אותו כאן. זהו ספרו הראשון של דוד גרוסמן, ובתור מי שאוהבת ומעריכה את הכתיבה שלו אני מרשה לעצמי להגיד שרואים דמיון רב בין הספר הזה, שיצא לפני עשרים וחמש שנים, לבין הספרים המאוחרים יותר שלו. הדמויות שלו הן תענוג- מלאות כל כך- ומדהים אותי איך הוא מצליח לעשותן כך אפילו בז'אנר הזה- של הסיפורים הקצרים, בו בדרך כלל הדמויות מוצגות בחופזה והסיפור נגמר לפני שהספקת להתוודע אליהן כראוי.

הסיפור הראשון כאן נקרא "רץ"- והוא מכיל את מחשבותיו של חייל, אצן, תוך כדי שהוא רץ- כי הוא הרי מוכרח לרוץ. כל מי שאי פעם אהב לרוץ, נהנה מריצה כמו מסם משכר, מבין את הדחף הזה לצאת ולעוט קדימה- כל אחד ימצא בסיפור הזה איזה חלק מעצמו. במרתון תל אביב אנשים כותבים על החולצות שלהם "I run" ומוסיפים בד"כ למה, לאן או מפני מי. אני חושבת שמעבר לפן ההומוריסטי יש הרבה משמעות למה שמניע אדם לצאת ולגמוא מרחקים בריצות. הסיפור הזה מעולה.

 

והסיפור האחרון בקובץ, אותו אני קוראת עכשיו ועוד לא סיימתי- יש שם כמה ציטוטים שאני לא יכולה להתאפק מלהעתיק אותם לכאן. את הדברים הבאים חושב מיכאל צידון, אנגלי נוצרי שעלה לארץ ונשבה בקסמיה. בתור מי ששבויה אף היא בקסמים הנ"ל, לא יכולתי להתעלם;

 

"הייתי כאן. הייתי הלום הארץ הזו. אני זוכר את התחושה הפיסית המענגת. מן דגדוג מוחי תמידי. פירכוס פרוע לאורך עמוד השדרה. חום רחש בכריות אצבעותי, ונמלים בקפל שמאחורי הברכיים. הערפל שממנו הגעתי נתמוסס בעליבות מתחת לשמש הבריאה שבערה פה. במידה ידועה לא הייתי במלוא חושי. (…) חייתי מתוך השתאות והתרגשות גדולה."

 

"אפילו את הנופים אהבתי. והרי לפני כן לא הבחנתי מעולם בדקויות של נוף. ואולי לא המראות עצמם. רק קו החדות המדוייקת של ההרים במדבר יהודה. רק הצניחה הפתאומית, הנלפתת, של הארבל אל מול כינרת אוגמת מימיה בחישוק מאופק. לא סערה גלויה. לא השתלחות פראית. כוח קפוץ, עתיק, פועם בסבלנות. ארץ אוחזת הריה ומימיה באצבעות קשות.

אלא שפעמים, נחל הדן לאחר הפשרת השלגים בחרמון הרחוק, הנכסף; סלעים מתפראים במסתור ערוץ בעין-גדי; אד חם ותוסס מפעפע מהביצות שליד יסוד המעלה. ופעם ראיתי עיט במדבר, פתאום כונס כנפיו אל גופו, נופל כאבן. כמה מר כעת זיכרון המראה ההוא."

 

"אך אני חייתי בשקיקה. מאות בשנים עברו עלי בארצות שבהן האוויר העכור והאור החיוור מעמעמים את התחושות. בין אנשים שאינם נטרפים זה בזה. כאן בקעו הימים מן הימים שקדמו להם, והרע נתייזע עם הטוב. הייפלא הדבר, שאני חשתי כמי שנושע?"

 

רץ/ דוד גרוסמן