היום בתחנת הרכבת ראיתי כמה אנשים נוסעים דרומה עם שקי שינה, תיקים גדולים וכובעים מצחיקים.
ומאוד מאוד קינאתי בהם על שהם נוסעים לאינגדינגב, ואני מן הסתם לא.
זו השנה הראשונה שאפסיד, וזה ממש מוזר לי, בייחוד כשפתאום כל-כך הרבה אנשים שאני מכירה הולכים.
מקווה שיהיה פסטיבל טוב כמו בשנה שעברה (אבל שאני לא אפסיד יותר מדי!!!).
נכונים לי עוד וויתורים רבים כאלה, אני יודעת, אם אהיה מסוגלת לעמוד בחומר הזה, ואכן אסיים שם תואר.
אני משתדלת לקבל את זה בהבנה, אבל עבור הצד הנהנתני שלי, שארבע שנים חגג ללא הכרה- ממש כואב כל פספוס כזה.
זה הולך להיות כל כך קשה, וכמה שאני מכינה את עצמי- אני יודעת שאני אפילו לא מבינה בכלל מה הולך לנחות עלי בשבוע הבא.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 