בימים מוצלחים שכאלה

אני יכולה ממש לראות את זוויות השפתיים המתעקלות מטה כשהן מבחינות במי שאני ומה שאני.

בלילה חלמתי שמישהו מחזר אחרי במרץ, אבל אני מכירה את המישהו הזה ויודעת טוב מאוד שזה רק חלום, או אולי זה יכול להסתכם מבחינתו בלילה אחד וזהו.

זו כמו מן נכות חברתית שאין לי את הכלים להתמודד איתה.

ואני מתביישת אפילו לכתוב מה הטריגר לכל הפוסט המתבכיין הזה.

 

אני לא יודעת למקם את עצמי בתוך ההמון הרועש הזה, גם כשכיף לי, גם כשטוב לי. במידה מסויימת זה כמו להיות שוב בתיכון ולהיות בטוחה שכולם שמים לב שאני לא יודעת לרקוד, ולא להבין שאף אחד לא מסתכל, שלאף אחד לא איכפת. כבר שנים שלא איכפת לי ואני רוקדת כמו טובי הסטלנים במסיבות טראנס, אבל היום, דווקא במקום החביב הזה, הרגשתי פתאום מושא ללעג ורק רציתי שייגמר כבר הערב וניסע הביתה.

וגם, שוב איזה משפט או שניים גרמו לי להרגיש, להבין-

שהן רואות אותי כאיזה מקרה מאוד בעייתי שיש לטפל בו בעדינות. שהן לא רואות אותי כבחורה מושכת- כמוהן, נגיד. ונזכרתי באיזו פליטת פה מלפני שלושה חודשים שהרתיחה את הדם שלי לשמונה שבועות תמימים. ופתאום שוב כעסתי נורא ולא רציתי יותר להקשיב. 

 

וגם בדיבורים על דברים שחשובים לי, שמעניינים אותי- גם בזה אני לא טובה. הידע שלי כל כך מזערי בכל נושא, אני כל כך טפשה, לו רק היתה לי דרך להמחיש…

 

מזל שיש לי חצאית קצרה מדי, כדי שאוכל לזכות במעט כבוד על הכוכב הזה.

 

(רגע, אבל הימים באמת מוצלחים.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s