"הייפלא הדבר, שאני חשתי כמי שנושע?"

שאלתי מהספריה קובץ סיפורים קצרים של דוד גרוסמן- "רץ". עוד לא סיימתי אותו, אבל אני לא יכולה להתאפק מלצטט אותו כאן. זהו ספרו הראשון של דוד גרוסמן, ובתור מי שאוהבת ומעריכה את הכתיבה שלו אני מרשה לעצמי להגיד שרואים דמיון רב בין הספר הזה, שיצא לפני עשרים וחמש שנים, לבין הספרים המאוחרים יותר שלו. הדמויות שלו הן תענוג- מלאות כל כך- ומדהים אותי איך הוא מצליח לעשותן כך אפילו בז'אנר הזה- של הסיפורים הקצרים, בו בדרך כלל הדמויות מוצגות בחופזה והסיפור נגמר לפני שהספקת להתוודע אליהן כראוי.

הסיפור הראשון כאן נקרא "רץ"- והוא מכיל את מחשבותיו של חייל, אצן, תוך כדי שהוא רץ- כי הוא הרי מוכרח לרוץ. כל מי שאי פעם אהב לרוץ, נהנה מריצה כמו מסם משכר, מבין את הדחף הזה לצאת ולעוט קדימה- כל אחד ימצא בסיפור הזה איזה חלק מעצמו. במרתון תל אביב אנשים כותבים על החולצות שלהם "I run" ומוסיפים בד"כ למה, לאן או מפני מי. אני חושבת שמעבר לפן ההומוריסטי יש הרבה משמעות למה שמניע אדם לצאת ולגמוא מרחקים בריצות. הסיפור הזה מעולה.

 

והסיפור האחרון בקובץ, אותו אני קוראת עכשיו ועוד לא סיימתי- יש שם כמה ציטוטים שאני לא יכולה להתאפק מלהעתיק אותם לכאן. את הדברים הבאים חושב מיכאל צידון, אנגלי נוצרי שעלה לארץ ונשבה בקסמיה. בתור מי ששבויה אף היא בקסמים הנ"ל, לא יכולתי להתעלם;

 

"הייתי כאן. הייתי הלום הארץ הזו. אני זוכר את התחושה הפיסית המענגת. מן דגדוג מוחי תמידי. פירכוס פרוע לאורך עמוד השדרה. חום רחש בכריות אצבעותי, ונמלים בקפל שמאחורי הברכיים. הערפל שממנו הגעתי נתמוסס בעליבות מתחת לשמש הבריאה שבערה פה. במידה ידועה לא הייתי במלוא חושי. (…) חייתי מתוך השתאות והתרגשות גדולה."

 

"אפילו את הנופים אהבתי. והרי לפני כן לא הבחנתי מעולם בדקויות של נוף. ואולי לא המראות עצמם. רק קו החדות המדוייקת של ההרים במדבר יהודה. רק הצניחה הפתאומית, הנלפתת, של הארבל אל מול כינרת אוגמת מימיה בחישוק מאופק. לא סערה גלויה. לא השתלחות פראית. כוח קפוץ, עתיק, פועם בסבלנות. ארץ אוחזת הריה ומימיה באצבעות קשות.

אלא שפעמים, נחל הדן לאחר הפשרת השלגים בחרמון הרחוק, הנכסף; סלעים מתפראים במסתור ערוץ בעין-גדי; אד חם ותוסס מפעפע מהביצות שליד יסוד המעלה. ופעם ראיתי עיט במדבר, פתאום כונס כנפיו אל גופו, נופל כאבן. כמה מר כעת זיכרון המראה ההוא."

 

"אך אני חייתי בשקיקה. מאות בשנים עברו עלי בארצות שבהן האוויר העכור והאור החיוור מעמעמים את התחושות. בין אנשים שאינם נטרפים זה בזה. כאן בקעו הימים מן הימים שקדמו להם, והרע נתייזע עם הטוב. הייפלא הדבר, שאני חשתי כמי שנושע?"

 

רץ/ דוד גרוסמן

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s