מראה

ביום ראשון, כבכל יום ראשון בארבעת החודשים האחרונים, הייתי כאן, במקום בו אני מתנדבת עם פגועי נפש. בפוסט הקודם שכתבתי על המקום הזה, הזכרתי את יוסי. יוסי הוא הבחור הדתי שמדבר עברית יפה. ובכן, יוסי ואני מיודדים מעט, זה כמה זמן. הוא מאוד אוהב "לשוחח עמי"- שזו הדרך שלו לומר- לשבת ולגלגל מאוד מאוד לאט את אירועי החודש האחרון, בלא לצפות לתגובה ממני או להתעניין בי- פשוט לדבר ולדבר. יוסי מתמודד, בין השאר, עם אובססיסיביות כפייתית. זאת מחלה מאוד ידועה ונפוצה, אבל משיחה איתו אתם יכולים להבין שבמקרה הזה לא מדובר באדם שבודק שלוש פעמים אם הוא סגר את האור לפני שהוא יצא מהבית. הוא מתמודד עם עוד "אבחונים" (כך לשונו) שאין הוא מספר לי עליהם ואני איני שואלת. האובססיסיביות הכפייתית שלו, אם אבחנתי נכון, מתבטאת גם בהרגלי ההגיינה המוקפדים שלו. בעוד שאר האנשים שמגיעים נראים מוזנחים למדי- הוא תמיד מבהיק מניקיון. ציפורניו תמיד גזורות ונקיות, פניו מגולחות למשעי, החולצה נדחפת בקפידה למכנסיים, וטקס האכילה שלו הוא מהנקיים ביותר שראיתי מימי, ויכול להמשך שעה שלמה, כאשר תמיד מוחזקת באחת מידיו מפית. פנייתו לאנשים היא תמיד מנומסת ושקטה. אין הוא נכנס בדבריו של אחר, גם אם הלה התפרץ באמצע דבריו שלו. הוא ממתין בסבלנות עד שיתפנה בן שיחו, וממשיך מאותה המילה בדיוק בה הפסיק.

השבוע נכנסתי לחדר, אמרתי שלום לכולם, ומיד צד אותי מבטו. "שלום, מה שלומך. אולי נשוחח מעט." אמרתי לו שתיכף אתפנה, ואחרי כמה דקות התיישבתי איתו ליד השולחן. מיד שמתי לב שמשהו מוזר. ראשית, זיפים בני יותר מיום כיסו את פניו. יוסי אדם מאמין, ועל שיער ראשו ("תספורת דו חודשית"- כדבריו) מקובעת כיפת קטיפה שחורה. מיד ניסיתי להריץ בראשי האם יש צום כלשהו, אבל אז הבנתי שלולא כך היה הדבר הוא לא היה מגיע. הדבר הבא שראיתי היו הציפורניים שלו- שנראו ארוכות מהרגיל. ניסיתי לקרוא על פניו מה קרה. פתאום הוא נראה לי זועף. לא היה לי ספק שמשהו הרגיז אותו מאוד. יוסי לא בזבז שנייה. "את יודעת, יש אנשים שרואים רק את טובת עצמם בעולם." אני מהנהנת. טון הדיבור שלו כועס, וזה בהחלט דבר בלתי רגיל. "ואנשים כאלה אומרים לך תמיד, גורמים לך תמיד להאמין שאיכפת להם ממך. קודם הם דואגים לאחרים, ורק אז לעצמם." הנהון. "אנשים כאלה משקרים! קודם איכפת להם מעצמם. הם דואגים קודם כל רק לעצמם. אני, אני לפחות לא משקר!" קולו עולה מעט. "אני אומר את האמת!  קודם איכפת לי מעצמי, ורק אז מאחרים!" אני לא מגיבה ומתבוננת בו, תוהה האם כל הזעם הזה מופנה אלי, מנסה להבין אם הוא רומז פה למשהו שאמרתי. על ראש הגנב בוער הכובע, אבל על זה אחר כך. "ואנשים כאלה, כאשר הם מתנצלים בפני- אני אינני סולח!" "למה, יוסי?" "משום שאיני מוכן לסלוח על זה! קודם כל הם היו אנוכיים, ודבר שני הם גם שיקרו! אצלי, על דבר כזה, אין סליחה!"

נראה היה כי כילה את זעמו בנושא זה, ופתאום החלו יוצאות מפיו מילים שאני יכולה להשבע שיצאו גם מפי. "חברה של בני אדם מעיקה עלי. אני משתדל להתרחק מהם." אני בולעת רוק. משהו פה מוזר. "הם קשים לי, אנשים אחרים. ועכשיו, כשאני מחפש זוגיות, אני צריך למצוא מישהי שלא תעיק עלי בנוכחותה." ועכשיו פתאום אני חושבת- אולי זו אצלי הבעיה. ואז-

"אבל אני לא רוצה מישהי, שהיא כולה בעייתית כזו! לא! אני בן זוג! לא פסיכולוג!" במן זעם אצור. מוזר לשמוע דברים כאלו מפיו של חולה נפש עם תעודות. "אמנם יש לי את ההתמודדויות שלי, אבל זה שונה! אני רוצה להיות בעל, לא פסיכולוג! זכותי!" פתאום תהיה על ה'זכותי' הזה. האם אין דבריו אלא מראה למחשבותי. האם אין אני מחפשת בחור ללא תסביכים, מעין טאבולה-ראסה שעוד לא נשרט, שיהיה מוכן להתיר את התסביך שלי בסבלנות. פתאום אני מבינה שדרישה זו לא הוגנת. פתאום אני חשה בושה. משהו בי קופא אבל מפשיר מיד. אני לא נותנת לעובדות לבלבל אותי, עם השגעונות שלי אני אמשיך הלאה עד כלות.

מפה והלאה הדברים חוזרים על עצמם בוריאציות שונות, ומחשבתי נודדת. מוזר. זו יכולה היתה להיות קומדיה בכיכובו של ג'ים קארי, שבה אלוהים מסתובב ביננו כמשוגע, ובוחן אגב כך את החוטאים. אולי כדאי לי להתוודות כאן בפניו, שגם אני נמנית על אותו סוג נתעב של בני אדם, המצהירים שאיכפת להם מטובתו של אחר, אבל דואגים בראש ובראשונה לאושרם הפרטי. מתוך שעשוע הרצתי במוחי את כל השיחות שהוא ניהל איתי, כדי למצוא שלו אלוהים היה שוכן בגופו כבר היתה מובטחת לי חלקה בעולם של מטה. ופה וידוי- כשיוסי מדבר, לעתים אינני מקשיבה. אני חשה שאין בכך צורך. כל שבוע מחדש הוא מדווח לי אותם דיווחים. כל שבוע הוא מתעקש לנסות להזמין אותי להסתובב איתו או לאכול גלידה (בצורה משעשעת, הרי זו ההוכחה הבלעדית שרק חולי נפש מתחילים איתי), מנדב לי מידע שאיני רוצה לשמוע על חיפושו אחר בת זוג ועל כישוריו בעיסוי. השיחות הללו חצו כבר מזמן את גבול הטעם הטוב ולכן אני מנסה להתחמק ממנו. אולי פה הוא ניסה להעמיד אותי על מקומי- כשאדם מדבר, מקשיבים לו. העמדת הפנים לא יפה לאורך זמן, ויש שהיא נחשפת.

עמד לי על קצה הלשון לשאול- יוסי, מי הרגיז אותך ככה, מה הוא עשה לך? אבל לא שאלתי. עכשיו, אני חושבת שראוי היה לשאול. במקום זאת התחמקתי וסיפקתי את אותו תירוץ לא אמין כששאל אותי אם נוכל להסתובב ביחד.

ואז פתאום, יוסי אמר- "נעים לי מאוד לשוחח איתך. נעים לי מאוד בחברתך. אני מחפש את חברתך, אני חושב שזה בסדר ואני מקווה שאת גם מרגישה שזה בסדר." הייתי מעט המומה, הנהנתי שזה בסדר גמור, ומיד עשיתי את עצמי עסוקה בדבר מה. פתאום המקום כמו סוגר עלי. האנשים מעיקים. אני לוקחת כמה הפסקות, עושה עצמי מדברת בסלולרי (עם מי אדבר? גילי לא כאן, גל עובדת, אין לי אל מי לחייג לדבר דיבורי סרק), עד שלבסוף אני ניגשת לאחראית ומבקשת ממנה לצאת יותר מוקדם.

בדרך החוצה אני מרגישה הקלה מבורכת.

 

לפני חודש בערך, סיפרתי על המקום הזה ליואב. הוא התלהב נורא, שאל אותי שאלות והתעניין בייחוד באנשים שמגיעים. זו לא בדיוק הפעם הראשונה שאני מתנדבת עם אנשים שהם חריגים בנוף. יואב יודע את זה. מפה לשם הוא אומר לי שלא סתם אדם מחפש את חברתם של אנשים כאלה. לשיטתו, אנשים מסוג מאוד מסויים נמשכים למחלות נפש. אנשים… ואני תוהה, אולי הוא צודק.

AM/FM

אני מרגישה כזאת סחרחורת

כאילו עישנתי משהו

ולא עישנתי כבר הרבה זמן,

אז מה זה

 


 

סיבה טובה להמנע מקניית שמלה חדשה;

יותר מעציב מלצאת לאנשהו ולגלות שאין משהו מסעיר ללבוש

זה

לקנות משהו מסעיר ללבוש

ולגלות שאין לאן לצאת עם זה.

 


 

ברחוב התל אביבי, אני נכנסת לפאב

רק לרגע, למצוא מישהי, חברה שלא עונה לסלולרי

ואני צועדת בבטחה דרך הסלקטור

כל כך לא בטוחה בעצמי ובנוכחות הלא הגיונית שלי שם

עד שאני משוכנעת שהוא יעצור אותי

ורק מחכה לרגע שהוא יחסום את הדלת עם היד

וכל האנשים שעברתי ממש דרכם

כמו על איזה מסלול תצוגה אדיוטי

ייאלצו לצפות בי מגמגמת שחברה שלי בפנים ואני רק אומרת לה משהו ותיכף יוצאת

אבל הסלקטור לא עוצר בעדי

אולי נראיתי נחושה מספיק

ואולי נראיתי מתאימה

למרות השמלה הפשוטה

והסנדלים השטוחות..-

בדרך החוצה אני חושבת

על תדרים.

כל מיני אנשים אומרים מדי פעם

שכל בן-אנוש משדר על תדר מסויים

ואנשים שקולטים את התדר הזה

מסוגלים להבין מה הוא מנסה להביע

ואני לא מנסה למצוא את התדר שלי, כי נראה לי שהוא רועד כזה

וכל מה ששומעים ממנו זה רעש סטטי כזה

כמו שמחפשים תחנת רדיו ולא מוצאים

אז אני חושבת

מה הייתי רוצה לשדר לו היה לי תדר כללי כזה,

שכולם קולטים

נאמר כמו

גלגלצ או שמוניםושמונהאףאם

אולי הייתי רוצה להגיד

תראו יש לי רגליים ארוכות ושזופות

ומחשוף נדיב למדי

וחיוך

ואולי אם תשבו לדבר אתי

תרצו לקחת ממני טלפון

ואולי לא

שווה לבדוק

אבל התדר שלי

(אני כמעט בטוחה)

זה רעש סטטי ואפור

צורם

כזה שאתה מיד מחפש איך להתחמק ממנו

לעבור לערוץ אחר.

וינטאג'

לפי הספר של יהושע קנז, ברחוב אלנבי יש כתובת גרפיטי בלשון "מחזיר אהבות קודמות. כניסה בחצר" ושם יושב מכשף שיכול להחזיר אהבה שהיתה ואינה עוד.

חשבתי אולי ללכת,

לא, אין לי שום אהבה שהייתי רוצה להחזיר.

אבל אולי הוא יסכים, המכשף, להחזיר לי אהבה שנטשה מישהו אחר.

מה יש,

בגדים יד שנייה אני לובשת,

ספרים יד שנייה אני קוראת,

מה רע באהבה יד שנייה, זה נשמע דווקא מאוד חסכוני וירוק.

 


 

"זה לא נעים. אני לא אוהבת את צירופי המקרים האלה. כאילו אנחנו ברגים בתוך מכונה שאנחנו לא יודעים עליה שום דבר." (פתאום קפץ לי לראש "הגן האנוכי" כדי להצדיק את דבריה.)

 

"באהבה זה כמו שהיה בחברה בימי הביניים- ניש מעמדות ואי-אפשר לחצות אותם. כל אחד נולד במעמד שלו ומת בו. ככה זה באהבה- יש אצולת האהבה ויש צמיתי האהבה, שהם תחתית הסולם. ואלה צריכים להסתפק במה שמוצע להם, במישהי מכוערת ועלובה כמו שהם."

 

"…אני שואל את עצמי איך היה לשבת ככה ולראות את הים, בלי בתים, בלי אנשים, בלי ילדים, בלי החיים. אולי היה נעים להרגיש איך הרוח המלוחה, שאוכלת את הקירות, אוכלת גם את הגוף, לאט לאט, (…) הייתי נאלץ להודות לעצמי שהגעגועים שלי ליופי הם אשליה ושקר, שבני-אדם הם לא צללים, כמו שאני חושב, שיש לי צורך לראות אותם הולכים ברחוב, נכנסים לבנק, הולכים לסופרמרקט, מדברים שטויות, מסתכלים על בחורות, חולמים שיקרה להם בחיים משהו שעוד לא קרה לאף אחד, ולכל הפחות לא יותר גרוע ממה שהם חושבים שקורה לאחרים. וכך אני יכול להמשיך לחיות בעולם הצללים ולהתגעגע ליופי האמיתי."

 

מחזיר אהבות קודמות/ יהושע קנז

(הספר הזה, השם שלו היה תקוע אצלי בראש, כבר כמה זמן, ופתאום הוא מונח בחנות הזאת, עשרה שקלים. לקחתי וקידמתי אותו בתור הארוך על השידה שליד המיטה, מיד הייתי חייבת לקרוא, להבין מה הוא אומר.)

 

 

סיטאר

השעה היתה אחת בלילה, ישבנו על גג הגסט האוס בראג'אסטאן, אחרי ארוחה ענקית, התרווחנו אחורה בכסאות, וכל אודאיפור היתה פרושה תחתינו, על הגגות הגבוהים שלה והנהרות המזוהמים המקיפים אותה. אורות של עיר אמיתית, חיה, נצצו והשתקפו במים השחורים. עומר, אחד הבחורים איתו טיילנו, גיטריסט מוכשר להפליא, פרט על הגיטרה וכולנו שרנו שירים טובים בעברית. אוויר הלילה היה כולו קרירות נעימה, ותחושה של לאות ואושר אפפה את הכל. פתאום הופיעה דמות בראש גרם המדרגות. הפסקנו לשיר והסתכלנו עליה. כשהוא התקרב מתוך הצללים יכולנו לראות בחור, תייר, שסוחב תיק שמתאים לכלי מיתר כלשהו. במבוכה קלה, הוא פתח בדברים "שלום, אני מקווה שאני לא מפריע."

"לא, לא, מה פתאום, תצטרף." אחוות הישראלים בהודו, בעצם בכל מקום בעולם, עושה את שלה.

"אני גר בגסט האוס במרחק שני רחובות מפה. כבר שכבתי במיטה, כשפתאום שמעתי אתכם שרים."

"עד לשם שומעים אותנו??" פרצנו בצחוק.

"כן, שומעים. קמתי מהמיטה ובאתי, אני מקווה שזה בסדר."

"ברור, זה מצויין. נשאר עוד אוכל, אם אתה רוצה."

"לא תודה, אני באתי לנגן אתכם." ומהנרתיק הוא שולף סיטאר יפהפה, לקול קריאות ההתפעלות של כולנו.

עומר לא יכל להסתיר את התלהבותו. זה כבר חודשיים שהוא לומד שיעורי סיטאר בכל מקום בו הוא מוצא מורה טוב, ובסוף הטיול תכנן לרכוש אחד לעצמו.

הבחור הזר, שאפילו לא הציג את עצמו, מצטרף לשיר שנקטע קודם. צלילי הסיטאר משתלבים בו בקלות, כמו מטפסים על מה שבנתה הגיטרה לפני כן. כעבור כמה דקות הסיטאר והגיטרה מחליפים בעלים. הזר מתגעגע לגיטרה שהשאיר בבית, ועומר שמח להזדמנות להתאמן על הסיטאר. בתחילה הם מנגנים שירים מוכרים, ואז, בטבעיות מוחלטת גולשים לאלתורים ארוכים, מתפתלים. עומר מנגן טוב על הסיטאר, ותחת אצבעותיו הצלילים יוצאים צלולים וחודרים. יש משהו בכלי הזה שהוא מעט חלוד, עם כל הצלילות המדהימה הזו. אנו נשענים אחורה על הכסאות, המתח שנוצר בהופעת הדמות החדשה הלך והתמסמס, ועתה אנו בוהים בכוכבים ובאורות העיר המשתקפים בנהר לצלילי האלתורים של עומר והזר, סיטאר וגיטרה שמפליאים להשתלב כל כך יפה. אי אפשר שלא לאהוב את הודו ברגעים כאלה, אי אפשר שלא לייחל להבלע בה לתור אותה ולשוטט בה עד כלות, בערבים נעימים כאלה.

עוברת כמעט שעה, והבחור הזר קם ללכת, מודה לנו לפני. אנחנו מבקשים שישאר, אבל הוא עייף ונוסע מחר רחוק. הצלילים הנפלאים עוד מהדהדים באוויר גם כשרק הגיטרה נשארת.

 

איזון עדין/ רוהינטון מיסטרי


הרבה נאמר על הספר הזה, ואין לי מה לחדש. חיפשתי אותו די הרבה זמן, אחרי שראיתי אותו אצל כמה אנשים כשטיילתי בהודו, ואחרי שהמשכתי לקבל עליו המלצות גם בארץ. במידה מסויימת הוא שונה מאוד ממה שאני אוהבת ורגילה לקרוא בדרך-כלל; השפה שלו אינה עשירה ומתגלגלת, הוא דרמטי מאוד, ומתאים להיות תסריט יותר מאשר ספר, והוא בהחלט לא מינורי ועדין כמו רב הספרות היפה שאני קוראת.

לקרוא את הספר הזה אחרי הודו זה, זה… אני לא יודעת מה הייתי חושבת עליו לו קראתי אותו לפני. נדמה לי שהייתי מואסת בו במהרה ולא צולחת את שבע-מאות העמודים שלו. האם בכלל התעניינתי בהודו בעבר. לפני כמה שנים קראתי את "בוליווד אהובתי", ואם אני זוכרת זאת עכשיו כנראה שנותר בי רושם כלשהו. אבל זכור לי שחשבתי- זה לא אמיתי. זה סרט בוליוודי, זה בדיוק מה שזה. אבל עכשיו, אחרי שזכיתי להציץ בתת היבשת הזאת- אין לי לאן לברוח.

אני יודעת שמה שקראתי נכון, אני לא יכולה עוד להתחמק מזה. אני אפילו יכולה להריח את הריחות שמתוארים שם, להרגיש על הלשון את המסאלה-ודה, את הצ'פאטי, אני שומעת באוזני את צליל הרחוב, ורואה בעיניים לא מאמינות את הקבצנים, הקטעים, החיגרים ושאר העניים אשר חיים את חייהם על המדרכות והכבישים המטונפים, שמגרדים פייסות כדי לשרוד (פייסה היא מאית הרופי. שניים עשר רופי שווים לשקל אחד.), את כרזות הממשלה שאיני יודעת מה כתוב בהם אבל בטוחני שהן מכילות את כל הגועל והשחיתות עלי אדמות.

הסיפור מתרחש בשנות השבעים של המאה הקודמת. בעיני הסיפור הזה יכול להתרחש גם עכשיו. כולי תקווה שאני טועה. כשאנחנו פה מפגינים על שחיתות, הוןשלטון ומערכות חינוך ובריאות קורסות, אין אנו יודעים דבר על שחיתות גועלית באמת, על מערכות חינוך שלא מחנכות ועל מערכות בריאות שממיתות. אין זה מוריד מחשיבותו של המאבק, אבל ההבדל כל כך צורם לעין, עד שהמדינה שלנו נראית לי כליל השלמות אחרי הספר הזה. ובאמת אין לך דבר מה מושחת יותר מהמשטרה ההודית. פעם ביקשנו הכוונה משוטר, הוא היה מאוד חביב והוביל אותנו למקום המתאים, מרחק חמש פסיעות. כשעבר איתנו מאחורי הקיר שלח את ידו קדימה ל"בקשיש", ואנחנו היינו המומות. אחת מהבנות שהיתה איתנו אמרה משהו על כבוד עצמי, ואני שתקתי, כי לא ידעתי אך לעכל את זה. תארו לכם שוטר מבקש מכם שקל אחרי שכיוון אתכם לרחוב כלשהו. על פניו זה נראה לא מזהיר אבל לא נורא, אבל אם תהפכו בזה קצת תוכלו להתחיל להבין מה הכוונה בשחיתות לאור יום, מה הכוונה בפרוטקשן מהמשטרה, מה הכוונה בשלטון ההון.

התמונה שעל הכריכה שבתה את ליבי. בדרך כלל כריכות יפות גורמות לי חלחלה. אבל התמונה הזאת, לא רק שהיא קשורה קשר ישיר לסיפור, היא גם תמונה לא מבויימת שצולמה בהודו, והילדה האומללה שמצולמת בה היא מבחינתי כל הילדות היפהפיות הללו שדוחפות את ידיהן דרך חלון המונית ומניעות את ראשן "בקשיש, בקשיש", היא כל האמהות הצעירות שנדחקות מלפניך עם ילד קטן בזרועותיהן ומתחננות לרופי, היא כל הילדות המהלכות על חבל- מלהטטות באש- רוקדות, שעה שהוריהן מקרקשים בפחית כדי להזכיר לך שההופעה לא בחינם. היא כל הכלות הצעירות, ילדות עדיין, שמובלות אל ליל כלולותיהן עם בחור שלא החליפו איתו מילה מעולם. הן העיניים הגדולות, היפות, השיניים הצחורות והנזמים המוזהבים, הגדולים, הן הפנים היפהפיות של האומה הזאת, שרוצות שיער בלונדיני ועור לבן.

 

לא הייתי במשכנות העוני. התרחקתי מהערים הגדולות, וכשנאלצתי לעבור בהן לא מצאתי אומץ להתקרב לפחונים. אבל לא הצלחתי להתחמק מהמראות- בלילות נדמה כי כל תושבי העיר ישנים בחוץ על המדרכה. לאן שלא תפנה ייתקלו רגליך בשמיכה שעוטפת גוף מצונף מקור. על שולי הכבישים ישנות משפחות שלמות, רכבים חולפים מאיימים לפגוע בכל רגע בבהונותיהם או בראשם. בבקרים השמיכות מוסרות והידיים נשלחות קדימה בתחינה. "מאאם, וואן רופי, מאאם. אק פייסה, דידי." הביוב זורם בסמוך וצחנה עומדת באוויר. העוני העירוני כואב לעין הרבה יותר מן העוני הכפרי. בכפרים אתה עוד יכול להרשות לעצמך להניח כי כך חיים פה, בלי ציוויליזציה, וכי יש בכך קסם מסויים. אבל אז כבר למדתי- הכפריים עניים אפילו יותר. העיניים שלנו לא רגישות מספיק כדי לראות. נפאל מדינה ענייה בהרבה מהודו, אבל המהלך ברחובות של שתיהן לא יסכים עם אמרה זו. הכפריות נראית לנו פסטורלית, ואנו שוגים לחשוב שהכל שם זורם על מי מנוחות. אין אנו יודעים על מעשי הרצח-בעקבות-נדוניה, או על הנשים שמגורשות לישון באסמים בימי המחזור ה"טמאים" שלהן, וקופאות למוות בחורפים הקשים, אין אנו יודעים על הילדות שנחטפות או נמכרות לתעשיית המין המשגשגת בתאילנד וקמבודיה, ולא על הקאסטות, הרי הן המעמדות החברתיים, שעודן תקפות, אכזריות ומשפילות כבעבר.

 

ממדי העוני האלה, תודה לאל, זרים לנו. גם אם נדמה לנו שאנו מסוגלים לפחות לדמיין, אסור לנו לחשוב כך. אין במוחנו את היכולת להבין, אפילו להתחיל להבין, עוני כבד כל כך, וחיים קשים כל כך.

 

"בבחירות הבאות, אני רוצה למלא בעצמי את פתק ההצבעה שלי," אמר נאריאן. (…)

"בזמן האחרון אתה מתעסק יותר מדי בזכויות שלך. אני אומר שתניח להרגל המסוכן הזה." (…)

"לחיים בלי כבוד אין שום ערך."

 

"זמן החירום הזה הוא נורא, אחותי. כסף יכול לקנות את הצו המשטרתי הנחוץ. הצדק נמכר למרבה במחיר."

 

אישוואר נענע בראשו בעצב. "למה אנשי עסקים הם כל כך חסרי לב? עם כל הכסף שיש להם, הם עדיין נראים לא מרוצים."

"זאת מחלה שאין לה מרפא," אמרה דינה. "כמו סרטן. והם אפילו לא יודעים שהם חולים בזה."

 

הוא נאנח וחייך בעצב. "אבל בסוף, הזמן הוא לולאה סביב הצוואר, שחונקת לאט לאט."

 

והנה אני, בהודו, כמו שכתבתי עליה לפני חצי שנה. http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=126101&year=2011&month=2

שייכות

(*

מעגל כיסאות בחצר בערב אוגוסט נעים להפתיע. מאכלים ומשקאות מפוזרים, השעה מתאחרת אבל קולות הצחוק ממשיכים לבקוע.

אני יודעת שזה מוזר, אבל אני יושבת שם, במעגל כיסאות עם הרבה אנשים שלמדו איתי בתיכון. והאמת היא שכיף לי מאוד. אני אוהבת את המפגשים הללו, אחת לחודש חודשיים. ובאירועים משמחים אלה, גם כאשר רב האנשים מסיימים את סבב הנשיקות והאיחולים שלהם וסוגרים אחריהם את הדלת, נשארת אותה חבורה מצומצמת. אנחנו נוהגים להגיד 'החבר'ה מהתיכון', אבל זה רחוק מלהיות נכון- יש שם כמה אנשים שכל שנות התיכון לא החליפו ביניהם יותר משני משפטים. ועדיין, אלו החברה מהתיכון. משהו התרחש בארבעת השנים האלה מאז, ובאופן מוזר מאוד, קרתה תופעה שלא ראיתי כמוה אצל אף אחת מחברותי האחרות- ונוצרה לנו חבורת תיכון. חבורת תיכון שבתיכון עצמו לא דיברה ולא התכנסה ובטח שלא חשבה שעוד ארבע שנים אלו האנשים שנשב איתם במעגל בליל שבת של ירח מלא באוגוסט.

ובחברה הזאת אני לרב מאוד נהנית, על אף הנסיבות המוזרות שהובילו להתלכדותה, ואף על פי שבאופן אישי האנשים האלו ואני בקושי חולקים נושא שיחה משותף.)


 

ובכן

אני יושבת שם, שעה לפני עוד צעקתי בגרון ניחר בפתח תקווה חינוך-תרופות-זה-לא-מותרות, והשיחה נודדת לה על מי מנוחות מנושא אחד למשנהו, מאייפון ליוטיוב לסדרה שכולם צופים בה ומשם לסרט שעכשיו יצא. איני מוצאת בזה עניין. איני מוצאת בזה הנאה. איני מוצאת בזה את עצמי. מעולם לא ידעתי כל כך חד וברור- אני לא רוצה לראות את הסרט הזה שכולם מדברים עליו, אני לא מתעניינת בסדרה הזאת שהם מורידים עכשיו את העונה השישית שלה, אני לא יודעת להבדיל בין סמארטפון אחד למישנהו, ביוטיוב עוד זיהיתי כמה שמות אבל ברגע שנשלף האייפון והתחילו להשמע צעקות "יואו יש משהו שאתם חייבים לראות" הנחתי לעצמי להסתכל על כל זה מבחוץ ולהבין שאין לי בזה שום עניין. ואני די שמחה שאין לי מה לתרום לשיחות האלה (האין זאת התנשאות מגעילה לומר זאת?) כי יש לי נושאי שיחה מעניינים הרבה יותר ואני אפילו לא צריכה לכתוב אותם על כרטיסיות- הם בוערים בקרבי וגולשים החוצה אם רק ניתנת להם האפשרות, אם יושב מולי אדם שמרשה לעצמו לדבר על הדברים האלו ולא להתחבא מאחורי כל השטויות שמציפות את כולם (שוב, התנשאות מגעילה נורא). ואז מישהו שואל אם קראנו את מה שכתב יאיר לפיד בשבת האחרונה ואני פתאום מבינה שאני לא אעיז לפצות את פי במעמד הזה. למרות שיש במעגל אנשים שיתמכו כנראה בדעתי אני מבינה פתאום שבאופן מוחלט דברי יתעוותו פה, שפה לא יהיה שיח אמיתי אלא רק החלפת מהלומות קצרה וחייכנית, ואז אני שמה לב שברגע שהזכירו את מה שעתיד לקרות פה בספטמבר משהו במעגל קופא ונראה כי כולם מתפללים שמישהו ישכיל להעביר את הנושא הזה מה שיותר מהר, ואני גם מבחינה שהאצבעות שלי לופתות את הכיסא בחוזקה. ואולי לכולם עובר בראש כמוני שאוי-ואבוי-אנחנו-כבר-מבוגרים-משעממים-שמדברים-פוליטיקה. ואני שונאת את יאיר לפיד ואני לא יודעת להסביר אפילו למה, אצלי בראש הוא ושלמה ארצי הם אחד ואני שוב לא יודעת למה. ואני שונאת שמצטטים אותו משום שהוא כותב את הכל בטון המתעצב הזה שלו, כאילו הוא עומד ומסתכל מעלינו בעיניים דומעות, והוא אף פעם לא יכתוב "אתם" או "אני", תמיד "אנחנו"- וזה כל כך מנסה להתחבב וכל כך פחדני ולא ברור לי איך כולם נופלים לזה. אבל זה לא קשור ואין לי יותר מדי חלופות להציע לו, אני לא מבינה כלום בפוליטיקה אני רק לא מחבבת במיוחד את יאיר לפיד.

 

ואני אפילו לא רוצה לדבר על פוליטיקה, או על סוציאליזם, או על שוק חופשי, או על א.ב יהושוע או על לאה גולדברג. אני אפילו לא יודעת על מה אני רוצה שנדבר. אבל אני רוצה להרגיש שיכולנו, לו רצינו, לדבר על כל אלה. ויש כמה אנשים בעולם הזה שאני יכולה לדבר איתם על הנושאים האלה. לדבר באמת- לא להשמיע דעה ולקבל הנהון של תעברי-נושא-כבר. ישנה גילי, ישנה גל. יואב היה פעם מישהו לשקוע איתו לשיחות. יש עוד שתי בנות נהדרות שלצערי איני מתראה איתן מספיק. ובהודו היו לי עוד שתי בנות לשיחות ארוכות ומתפתלות, ובנפאל היינו עשרה אנשים שישבו עד השעות הקטנות של הלילה מסביב למדורה דועכת ודיברו חינוך וספרות ופילוסופיה ומזרח ומערב. ועכשיו כל הריקנות הזאת, כשגילי לא כאן, בעיקר.

 

אני לא רוצה שיחות גבוהות, אני רוצה את זה ברמה הכי נמוכה של זה. אני רוצה את זה ממש ממש רדוד. כדי שאוכל להשתתף גם. אבל אני רוצה שזה יהיה. אני רוצה שזה יקרה. אני רוצה אמת ולא הבלים. אולי אלו לא האנשים המתאימים. אבל איפה הם, כל המתאימים למלאכה- אני מרגישה שאני נחנקת פה.

שוב לא היתה לי מצלמה #38

מול כיכר רבין, דינה ואני צועדות אל עבר תחנת האוטובוס, ובדרך-

בדרך אנחנו נעצרות מול חלון ראווה של חנות ספרים משומשים, שבעבר קניתי בה ספר ממש טוב שעלה לי חמישה שקלים בלבד. החנות כבר סגורה אבל אנחנו מניחות לעיניים לשוטט על הספרים שמוצגים בחלון. בפנים העובדת מתעסקת בקופה, וכלבלב קטן ופרוותי מכשכש אלינו בזנבו. פתאום נדרך הכלבלב, ואנו לא מבינות מדוע. הוא מזדקף על עומדו ופולט נביחה כועסת. מאחורינו מגיחה הסיבה- כלב אחר, קשור ברצועה, עובר יחד עם בעליו ממש קרוב לחלון. תחילה נראה כי הכלב ברצועה לא נותן לכל העניין לרגש אותו, אבל פתאום הכלב שבתוך החנות קופץ על מעמד התצוגה ונובח ללא הפסקה, מקפץ מספר אחד למשנהו ועיניו רושפות. הכלב ברצועה לא נשאר חייב, ומסתער בהפגנתיות על החלון, נובח לעומתו ועומד על רגליו האחוריות, לא מניח לבעליו חסר הסבלנות לגרור אותו משם. ויש רגע די ארוך,

בו כפותיהם של שני הכלבים האלה נוגעות באותה נקודה משני עברי החלון השקוף, וממש לפני שהמוכרת מגיעה בהבעה רוגזת לגרור את הכלב מעל התצוגה, אפשר ממש לשמוע את הקליק של אלכס ליבק (אולי אפילו שניים- מעניין אם הוא מצלם כמה פעמים עד שהוא מוצא את התמונה הגאונית ביותר). ולתמונה יכלו להיות פירושים כיד הדמיון הרחבה. יש שהיו חושבים שהיא מדברת על חופש לסוגיו, ודנה מי יותר חופשי- הכלב שמתהלך לו בחוץ, אך מובל ברצועה, או אולי הכלב שסגור בתוך החנות אך חופשי להתרוצץ שם כרצונו. ויש שיתמקדו בהבעת פניהם העצבנית מעט של בעלי הכלבים, שנדרשים להתערבות פיזית כדי למשוך את הכלבים זה מזה, שעה שהם עצמם נמצאים בריגוש מיוחד שאולי לא הזדמן להם כל היום. ודינה אומרת לי- במקום שבו דורכים על ספרים ידרכו על בני אדם- ואני אומרת לה -שוב אין לי מצלמה. למה אין לי מצלמה. אם רק היתה לי מצלמה עכשיו. אוף. חבל.

 

 

הניחי לי

גם בימי התיכון הקשים ביותר

לא שנאתי את עצמי כמו שאני שונאת את עצמי עכשיו.

 

בפעם הבאה שאני אצל הרופא ההוא אני חייבת לשאול אותו איך אני מטפלת בהורמונים המחורבנים הללו. לא ייתכן ששבוע מכל חודש יהיה כך מעתה והלאה. אני שונאת את עצמי כשאני צועקת, והצעקות מזינות את השנאה הזו עוד יותר.

אני שונאת את זה שאני מסוגלת למשול ברוחי מחוץ לבית

אבל דווקא בתוכו, עם האנשים היקרים לי ביותר- הכל מתפרץ ממני בשצף.

 

כשהייתי תיכוניסטית ונדמה היה לי שאני האדם האומלל ביותר בעולם

הייתי מקשיבה לפלסיבו וכועסת על הייקום

שנאתי את איך שנראיתי אפילו יותר מששנאתי את מי שהייתי

כעס על מה שנראה לי כהררי שומן

ועדיין הצליח להדחס לתוך מידה שלושים ושש

ועל פנים ששנאתי

 

מחשבה מוזרה לא עוזבת אותי

והיא שהגיע הזמן

להכיר בעובדה שאני לא נערה יותר

שאני לא נראית כך יותר

שעל המצח מתחילים להתהוות קמטים

שהרגליים לא דקיקות יותר

וההיקפים שלי הולכים וגדלים

והפנים הולכות ונעשות אחרות משהכרתי

 

אני לא יכולה להסתכל במראה בלי לכעוס

 

אושר גדול הוא להתבונן בשמים מכוסי עננים ולדעת כי ירח מלא היום רק לפי הדרך בה הם מוארים.

יש דברים שלמדתי בכל זאת בארבע שנות החיים האלה, שלכאורה לא נתנו לי דבר.

למדתי

להתבונן בשמים. תמיד

ולהעריך את הנוף

ולשאוף למקומות בהם אוכל להסתכל במעופן של ציפורים ממעלה.

 

(ולכתוב הרבה בלי לומר שום דבר)

או בקיצור אינגה

נסעתי בפעם הראשונה בחיי לאירופה.

 

כמו ילדה בת ארבע גמעתי עם העיניים את הרחובות המרוצפים, הכיכרות היפהפיות ובתי הקפה הקטנים. דמיינתי אותה מעט אחרת, חשבתי שאתחבר אליה יותר. לא נורא. אין לי תכנונים לפרוש אליה בקרוב. נקווה שלעולם לא איאלץ.

להיות תיירת באירופה, זה שונה כל כך מלהיות תיירת במזרח. אף על פי שישנם תיירים, בדיוק כמוני, מארצות אחרות באירופה- שפוקדים את האטרקציות התיירותיות, הם כל כך הרבה יותר טבעיים ממני, עד שאני נראית לעצמי מתאמצת להחליא. לעתים אני תוהה אם הם לפעמים מרגישים בחוסר הנוחות שאני חשה במחוזותיהם. לעומתם אני חושבת את עצמי למגושמת, בהמית. אני ודאי אוכלת בצורה לא מנומסת, מדברת חזק מדי, המבטים שלי בוודאי לא במקום, הלבוש שלי כמובן לא מתאים. אמנם בהודו הייתי שונה לאין שיעור מהאוכלוסיה המקומית, אבל דווקא ההבדלים הדקים ביני לבין הגרמנים צרמו לי יותר. אולי הדבר נובע מזלזול בתרבות ההינדית. חבל.

עם זאת איני רוצה להיות כמוהם. הם נראים לי חצי מתים. אני באה מארצות השמש. ארצות חמות, צוחקות, אוהבות. ארצות בהן מותר לדבר בלהט, לאכול בהנאה, להתלבש כראות עיניך.

 

ועוד הבדל, שעמדתי עליו עוד במזרח, בעיקר בנפאל- הדרך בה הם מטיילים. מישהו אמר לי פעם שעבור האירופאים הטיולים הם ספורט. ההתייחסות הזאת זרה לי ומציקה לי. איך אפשר להתייחס לטיול, שהוא הרי מסע לכל דבר- לגוף ובעיקר לנפש- איך אפשר להתייחס אליו בקרירות שבה מתייחסים לפעילות ספורטיבית?  מין פעילות בעלת מטרה מוגדרת, עם לוחות זמנים. הם אוהבים ציוד- וכמה שיותר יותר טוב. הכל אצלם כל כך משוכלל עד שאתה חושש שלא תסתדר עם מכנסי הג'ינס, נעלי ההליכה, ילקוט ביה"ס ובקבוק המים. פתאום נראה לך הכרחי לקחת איתך מקלות הליכה וללבוש ביגוד שנוצר במיוחד לצורך הליכה באיזור זה. לעולם לא תוכל לאירופאים הללו- מה שלא יעשו- הם ייראו מקצועיים להחריד. והעניין הוא, שלעתים קרובות כל הציוד הזה, המשוכלל, כל הבגדים הסופר מנדפים, שעוני הגובה והנעליים העשויות גורטקס- הכל מכוון להליכה איטית בת שעתיים בגבעות.

מתחשק לי לומר- במדבר כמו שלנו- הציוד שלכם לא תופס. פה צריך רק סבלנות ועמידות בחום, תחתוני בוקסר, נעליים טובות ותיק נוח, ובעיקר נכונות ללכת ולאהוב כל רגב אדמה יבש שתדרכו עליו, כל שיח נמוך ירקרק ומאובק, כל מקור מים קטנטן.

בארץ אני מרגישה נוח הרבה יותר עם מי שאני.

 


 

עם כל השונות הזאת- נדמה היה לי שאני רואה את דמותי בנשים הגרמניות, העבות, הגדולות שאני רואה פה. כבדות גוף, אבל לא מתוך שומן. פשוט נשים גדולות. עם הטליה הלא מורגשת, הכתפיים הרחבות, הגבריות, עם החזה הכבד. הרגשתי דומה להן. אולי הייתי צריכה להיוולד בגרמניה, אולי היו צריכים לקרוא לי אינגריד, או בקיצור- אינגה. אולי. אולי כך לא הייתי מרגישה ענקית כל כך. בולטת כל כך בשטח.