אבודים (2)

אבל זה רק בחודשים האחרונים. מלבד זאת,

כבר כמה שנים הייתי אבודה

בזה אני בטוחה

נשאבתי לתוך חיים שלא התאימו לי

פה, במעוז הנובורישיות העירוני

הרגשתי לא מתאימה

לא מתאימה

לא ראויה

לא מתאימה

להם,

לכל אלו שנולדו פה, לכל אלו שלבשו בגדים במאות שקלים וטסו לחופשות סקי בחורף

ולסאמר קאמפס' יוקרתיים בקיץ

ודיברו על בגדים יקרים

שהם החליפו כל עונה

וקנו מחברות עם לוגואים של חברות גלישה לבית הספר

והגיעו ללימודים עם תיקי יד

ואמנם היה זה הרבה לפני הסטריית האייפון

אבל כל הזמן הם הקפידו

שיהיה להם מכשיר עסקי ומתקדם

בו יוכלו לסמס במלוא חשיבות לחברים שלהם

ולא נכנסו לשיעורים

כי במילא היה להם אחר הצהריים שיעור פרטי

 

ואני אפילו זוכרת סיטואציה שבה

גילי ספרה לי שבאחת ההפסקות

הייתי מחוץ לכיתה

וכל הלהקת כלבות האלו ישבו בפנים

עם המכנסי הנז שלהם והג'ינסים של מיס סיקסטי

ואחת הבנות דיברה עלי,

ואמרה

"אתן יודעות שיש לה מכנסיים של בנים."

והיום זה לא היה מזיז לי ריס אבל

כשגילי סיפרה לי הייתי כל כך המומה

ואני מוכנה להשבע פה-

אני לא האמנתי לה.

אני אמרתי לה שהיא ממציאה ומה היא מקשקשת

פשוט הייתי בכיתה ז'

ועוד לא הכרתי את הבהמות הללו

ולא האמנתי בכלל שלמישהו יהיה איכפת מה אני לובשת

או איפה קניתי את זה

 

שנה אחרי כבר ידעתי

שאת החלק העליון של המכנס מקפלים ככה

שהתווית יוצאת החוצה

כדי שכולם יוכלו לראות שזה היינז אמיתי

ושג'ינסים יפים באמת עולים שבע מאות שקל

אבל גם בארבע מאות זה בסדר,

(לא כולם חייבים כמו של המלכה.)

ושכשמגיעים בבוקר

אם את שווה משהו

את נעמדת בשורה של הבנות במסדרון

מול שורה זהה של בנים ששווים משהו

ופה מתחיל טקס מעניין

שבו כולם חייבים לתת ולקבל נשיקה על הלחי מכל אחד מבני המין השני

 

ואף פעם לא עמדתי בשורה הזאת

ואף פעם לא קניתי ג'ינס בארבע מאות שקל

ואף פעם לא היו לי מחברות של אוני'ל

ותמיד הגעתי לבית הספר עם תיק גב

ונכנסתי (כמעט) לכל השיעורים,

ונורא התביישתי כשהייתי צריכה שיעור פרטי, כי ידעתי שאם הייתי משקיעה ההורים שלי לא היו צריכים לשלם על זה

והמשכתי ללכת עם המכנסיים שקנו לי, שהיו באמת ממחלקת נערים

ושמתי זין על כל הילדות הטיפשות האלו

שהאמינו

יכולתי אז ממש לראות להן בעיניים

שהן האמינו

שהן יותר טובות ממני

 

ועדיין

היה לי שיער ארוך ויפה וחלק ומבריק

והכי רציתי בעולם שיהיה לי שיער כמו של אחת מהן

יבש וצבוע ודהוי ומגעיל

לא יכולה להסביר את זה לעצמי עד היום

 

והיו לי ציונים טובים

וקראתי הארי פוטר

הייתי הגיקית המושלמת

 

ובכיתה י' הצטרפתי לתנועה.

וכולם היו בתנועה

בגלל זה שנאתי אותה עד אז

אבל בכיתה י' כבר היה לי סוג של בטחון עצמי כדי להופיע לפעילות

ולהשאב לתוך זה די חזק

ואני שמחה מאוד שזה קרה לי

כי כל כך הרבה קיבלתי מהמקום הזה

מההדרכה, מהחניכים…

אבל אז

כשהפסקתי לראות את עצמי מבודלת מהם

עשיתי שטות

ובראש התחילו לרוץ לי השוואות

הן ואני

הן לא היו בדיוק אותה חבורה של כלבות

שבכיתה ז' לא אהבו את המכנסיים שלי

הן היו כלבות לייט

אבל מי שגר במקום הזה יודע שכלבות לייט פה

זה סופר אקסטרימלי כלבות בכל מקום אחר

(ויש לי לזה חיזוקים בכתב ובעל פה)

ואני עד סוף שמינית

הרגשתי אורחת זרה

ולא ראויה

במבנה של התנועה

כאילו אני שם בחסד

כאילו לא השקעתי את כל מה שיכלתי שם

לא פציתי פה בנוכחות השתלטנית, הכל כך בטוחה בעצמה שלהם

כל כך בטוחים במקום שלהם

כל כך "מנהיגים מטבעם"

כל כך צודקים תמיד

לא הרמתי יד אף פעם

כי חשבתי שהם בטוח יודעים טוב ממני

החבורת ילדים-טפשים

גם אני הייתי ילדה טפשה

אבל לא יותר טפשה מהם

ורק בטקס אש הראשון שהייתי בו

הייתי כל כך חדשה שכל דבר שעשיתי ביררתי עשרים פעמים לפני שזה בסדר

אחד האדיוטים הראשיים

(שהיה בעיני כמובן מבין גדול)

היה אחראי על הכתובת, ועלי

ציפינו את החלקים שיהיו קרובים לאש בנייר כסף

שלא יישרפו

ואני לא יודעת איך העזתי אבל

כשהוא סיים וקם משם אמרתי לו

"תראה, צריך לצפות את הפי.וי.סי (צינור פלסטיק) שם."

"מה פתאום, לא צריך."

"אבל הוא ישרף."

"אם הוא ישרף אני אזיין אותו."

וכמה שעות אחרי זה הפי.וי.סי נשרף תוך שנייה מהרגע שהדליקו את הכתובת

ומסגרת ברזל בוערת בגובה ארבעה מטרים התמוטטה בשניות על הרצפה

מפספסת את אחד החניכים באמת בסנטימטרים ספורים

וכשכל העניין נגמר בנס נזכרתי פתאום שאני דווקא צדקתי, למרות הכל

ועד היום בעצם לא עצרתי לחשוב איך הייתי מרגישה אם היה באמת קורה משהו נורא

פשוט תודה לאל שלא קרה וזהו.

והייתי כל כך שקטה ונעלמת

לא הוצאתי שם מילה

למה בכלל המשכתי לבוא

אני עד היום לא יודעת

חברות טובות תמיד היו לי

והן היו איתי שם

והן היו העולם שלי גם בטיולים ובכל העניינים שהצריכו לינה מחוץ לבית

שעם זה לא היתה לי בעיה אף פעם

אבל לבלות בגוב האריות הזה כל כך הרבה זמן

לזה הייתי צריכה הרבה אומץ

כל פעם מחדש

והיו פעמים שהייתי בכל מיני אירועים כאלה

בלי החברות שלי

ובאמת לא היה לי שום דבר לעשות עם עצמי

כי אף פעם לא חשבתי עצמי ראויה לשבת בחברתן

 

ולקראת סוף התיכון

הייתי מעט מיודדת איתן

מספיק כדי להבין שהן הבנות הכי משעממות בעולם

הכי רכלניות

וקשקשניות

ושבינן לבין עצמן יש רק ציפורניים חדות ומאבקי מעמדות מגוחכים

וזה בעצם אפשר לי

לשבת איתן מדי פעם

באמת רק כשהתחשק לי

ולדעת שיש לי חברות אמיתיות

שהן אדירות, באמת אדירות

ולמרות שהיה מצחיק עם הכלבות

תמיד הודיתי לאלוהים שנתן לי שכל לראות

כמה משעממות הן.

 

והבנים

שלא הסתכלו לכיווני מעולם

בעצם, גם אם הסתכלו לא היו מבחינים בי

אבל לא חושבת שזה יותר מדי הציק לי

היו בנים אחרים בשכבה,

ובשכבות אחרות,

ובבתי ספר אחרים

שעניינו אותי יותר.

אבל היו מהם בנים כל כך מגעילים

אני זוכרת אותם צועקים הערות מעליבות

לבנות שבכלל לא יצרו איתם קשר אף פעם

משפילים אותן מול אנשים

רק כי העזו לעבור במסדרון לידם

לובשים גם הם

את אותם מותגים יקרים

ונעלי אדידס גדולות כפי מידתם

בסגנון הראפרים והסקייטרים

שהם כל כך העריצו

וניסו לדבר כמוהם ולשים זין כמוהם

רק קצת קשה לדבר על קיפוח

כשההורים שלך עשירים כקורח

אז הם פשוט היו נגד הכל

והיו מדברים מגעיל לכולם

למורים

ואלינו

ובעיקר לכל אלו שנדמו להם נחותים מהם

והיה גם קטע נורא

נורא ואיום

עם הערצה טפשית לכוח וסמכות

הם חשבו שזה מצחיק לקרוא לעצמם "פיהרר"

ולהצדיע במועל יד

טובי בנייך,

ישראל.

 

ודרך אגב

ראיתי אחד מהם לא מזמן

במקום ממש לא צפוי

אותו מביניהם דווקא זכרתי לחיוב

כמובן לא החלפתי איתו מילה מימיי

כל כך פחדתי ממנו

אבל הוא לא היה אדיוט כמוהם.

ודיברנו שיחת חולין ופתאום הוא אמר לי

"שמעתי שטיילת במזרח,

אני גם נוסע. אמרו לי שעשית שם כמה דברים מגניבים,

את יכולה אולי לספר לי איך ואיפה…"

והייתי המומה מזה שהוא בכלל ידע דבר כזה

אין לי מושג מאיפה

אפילו בפייסבוק אין ביננו קשר

אבל מישהו כנראה אמר לו

מעניין מי

 

ובהמשך לדברים האמורים קודם

על הלבוש שלי

שלא היה מושקע מספיק עבורם

 


 

נזכרתי איך בנפאל

לא הכרתי אף אחד.

נכנסתי לתוך חבורת אנשים שגם הם זה עתה הכירו

מן סיטואצית רושם-ראשוני

מהסוג ששנוא עלי במיוחד.

והייתי לבושה בסמרטוטים,

בדיוק חזרתי מטרק וזה בעצם כל הבגדים שהיו לי

ועברו כמה ימים בחברת האנשים החדשים

בפאקינג כפר נידח בקצה ההימאליה

ואני באמת חושבת

שלראשונה בחיי הבוגרים

זכיתי להגיע למקום שבו

לא-ף  א-ח-ד  לא היה איכפת מה אני לובשת

ועזבו את זה,

לאף אחד לא היה איכפת איך אני נראית

נראינו כולנו רע

לא התקלחנו ימים כי לא היו מים זורמים או מקלחות מסודרות

וכיבסנו את הבגדים המעטים כמה שפחות

והסתובבנו עם מטפחות על הראשים כדי שלא להדבק בכינים מילדי הכפר

ולאף אחד לא היה איכפת

יש לי צמרמורת עכשיו כשאני חושבת על זה

שלראשונה בגיל עשרים ואחת הרגשתי שזה לא משנה איך אני נראית

ובתמונות משם כולנו נראים לי

הכי יפים

שיש

דווקא.

שם, מה שגרם לאנשים לאהוב אותך יותר או פחות היה מה שהבאת איתך

אהבתי אנשים כי היה לי כיף לצחוק איתם

היו אנשים שאהבתי במיוחד בלילות חשוכים מסביב למדורה גוועת

כי היו לנו שיחות מטורפות ומדהימות

והיו אנשים שאהבתי כי הם נגנו על גיטרה שירים שגם אני הכרתי

וזה היה קיצוני

קיצוני מאוד.

 

היום כשאני רואה את האנשים האלה אנחנו לפעמים מחמיאים אחד לשני על הבגדים

הם אנשים רגילים לחלוטין

בדרך לבושם המושקעת, בדברים שמעניינים אותם.

לו הייתי פוגשת בהם ככה, בבית קפה בתל אביב, מי יודע מה הייתי חושבת עליהם.

אבל פה קרה דבר מעניין

שזכינו להכיר אחד השני באמת

הרבה לפני שנתקלנו בשוק הרושם הראשוני.

 

 

ועכשיו,  בין שני הקצוות האלה,

אין לי ספק איך אני רוצה לחיות.

 

רק תמיד לזכור…

4 תגובות על ״אבודים (2)״

  1. כמה שאני אוהבת אותך. את מדהימה אותי.
    היו לי כל כך הרבה תגובות תוך כדי
    (למשל- אני לא זוכרת את ההערה על המכנסיים… זה מטופש)
    את כל כך חכמה ומעניינת שאת הורגת אותי לפעמים.
    גילי
    כמה שאני אוהבת אותך.את מדהימה אותי.היו לי כל כך הרבה תגובות תוך כדי(למשל-אני לא זוכרת את ההערה על המכנסיים…זה מטופש)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s