אבודים (1)

לפני שבוע, על דיזינגוף, תל אביב- אני עושה את דרכי בחום היום לעבר יעד מרוחק. עודי מזיעה את עצמי למוות ברמזור ארוך מדי, ובחורה בגילי לערך, מובילה עדר מצומצם של כמה תלמידות תיכון, פונה אלי.

"סליחה," היא ממצמצת כנגד השמש "את יודעת אולי איפה זה אייסברג?"

"מצטערת, אין לי מושג."

"תודה." היא מתחילה להתרחק, ואז היא מסתובבת אלי בשנית, ותוך כדי הליכה היא כמעט צועקת בייאוש "אנחנו פשוט אבודות פה."

חייכתי, אמרתי לה שאני מאחלת להן למצוא את הגלידריה מהר, וצפיתי בה מתרחקת, תוהה למה היא בחרה ככה להסתובב ולשתף אותי בתסכול הזה של תל אביב המעולפת מחום של ארבע בצהריים.

 

זה יהיה לא כן מצידי להסתיר

כל שרציתי לעשות, כשהבחורה הזו התלוננה שהיא אבודה

הוא להסתובב ולשאול "גם את?" בעיניים מקוות,

"גם אני, כבר כמה חודשים, אולי אפילו כמה שנים." אם היא תרצה פירוט.

אני אבודה כי

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כשאני קמה בבוקר

ואני מחכה למשהו שיתחיל

(מן משהו גדול כזה

אבל אני אפילו לא יודעת איך זה נראה או מרגיש,

ואם בכלל יש לי למה לחכות)

 

 

 

"Kathy, I'm lost," I said, though I knew she was sleeping
I'm empty and aching and I don't know why

America/ Simon and Garfunkel

 

'… היא לפעמים, ממש מתוך שינה, מדברת. "אני נעלמת" אני זוכר אותה עכשיו אומרת, "אני שוקעת ונעלמת" '

מתחת לסלע/ ישראל המאירי (מתוך: אש בקוצים)

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s