מראה

ביום ראשון, כבכל יום ראשון בארבעת החודשים האחרונים, הייתי כאן, במקום בו אני מתנדבת עם פגועי נפש. בפוסט הקודם שכתבתי על המקום הזה, הזכרתי את יוסי. יוסי הוא הבחור הדתי שמדבר עברית יפה. ובכן, יוסי ואני מיודדים מעט, זה כמה זמן. הוא מאוד אוהב "לשוחח עמי"- שזו הדרך שלו לומר- לשבת ולגלגל מאוד מאוד לאט את אירועי החודש האחרון, בלא לצפות לתגובה ממני או להתעניין בי- פשוט לדבר ולדבר. יוסי מתמודד, בין השאר, עם אובססיסיביות כפייתית. זאת מחלה מאוד ידועה ונפוצה, אבל משיחה איתו אתם יכולים להבין שבמקרה הזה לא מדובר באדם שבודק שלוש פעמים אם הוא סגר את האור לפני שהוא יצא מהבית. הוא מתמודד עם עוד "אבחונים" (כך לשונו) שאין הוא מספר לי עליהם ואני איני שואלת. האובססיסיביות הכפייתית שלו, אם אבחנתי נכון, מתבטאת גם בהרגלי ההגיינה המוקפדים שלו. בעוד שאר האנשים שמגיעים נראים מוזנחים למדי- הוא תמיד מבהיק מניקיון. ציפורניו תמיד גזורות ונקיות, פניו מגולחות למשעי, החולצה נדחפת בקפידה למכנסיים, וטקס האכילה שלו הוא מהנקיים ביותר שראיתי מימי, ויכול להמשך שעה שלמה, כאשר תמיד מוחזקת באחת מידיו מפית. פנייתו לאנשים היא תמיד מנומסת ושקטה. אין הוא נכנס בדבריו של אחר, גם אם הלה התפרץ באמצע דבריו שלו. הוא ממתין בסבלנות עד שיתפנה בן שיחו, וממשיך מאותה המילה בדיוק בה הפסיק.

השבוע נכנסתי לחדר, אמרתי שלום לכולם, ומיד צד אותי מבטו. "שלום, מה שלומך. אולי נשוחח מעט." אמרתי לו שתיכף אתפנה, ואחרי כמה דקות התיישבתי איתו ליד השולחן. מיד שמתי לב שמשהו מוזר. ראשית, זיפים בני יותר מיום כיסו את פניו. יוסי אדם מאמין, ועל שיער ראשו ("תספורת דו חודשית"- כדבריו) מקובעת כיפת קטיפה שחורה. מיד ניסיתי להריץ בראשי האם יש צום כלשהו, אבל אז הבנתי שלולא כך היה הדבר הוא לא היה מגיע. הדבר הבא שראיתי היו הציפורניים שלו- שנראו ארוכות מהרגיל. ניסיתי לקרוא על פניו מה קרה. פתאום הוא נראה לי זועף. לא היה לי ספק שמשהו הרגיז אותו מאוד. יוסי לא בזבז שנייה. "את יודעת, יש אנשים שרואים רק את טובת עצמם בעולם." אני מהנהנת. טון הדיבור שלו כועס, וזה בהחלט דבר בלתי רגיל. "ואנשים כאלה אומרים לך תמיד, גורמים לך תמיד להאמין שאיכפת להם ממך. קודם הם דואגים לאחרים, ורק אז לעצמם." הנהון. "אנשים כאלה משקרים! קודם איכפת להם מעצמם. הם דואגים קודם כל רק לעצמם. אני, אני לפחות לא משקר!" קולו עולה מעט. "אני אומר את האמת!  קודם איכפת לי מעצמי, ורק אז מאחרים!" אני לא מגיבה ומתבוננת בו, תוהה האם כל הזעם הזה מופנה אלי, מנסה להבין אם הוא רומז פה למשהו שאמרתי. על ראש הגנב בוער הכובע, אבל על זה אחר כך. "ואנשים כאלה, כאשר הם מתנצלים בפני- אני אינני סולח!" "למה, יוסי?" "משום שאיני מוכן לסלוח על זה! קודם כל הם היו אנוכיים, ודבר שני הם גם שיקרו! אצלי, על דבר כזה, אין סליחה!"

נראה היה כי כילה את זעמו בנושא זה, ופתאום החלו יוצאות מפיו מילים שאני יכולה להשבע שיצאו גם מפי. "חברה של בני אדם מעיקה עלי. אני משתדל להתרחק מהם." אני בולעת רוק. משהו פה מוזר. "הם קשים לי, אנשים אחרים. ועכשיו, כשאני מחפש זוגיות, אני צריך למצוא מישהי שלא תעיק עלי בנוכחותה." ועכשיו פתאום אני חושבת- אולי זו אצלי הבעיה. ואז-

"אבל אני לא רוצה מישהי, שהיא כולה בעייתית כזו! לא! אני בן זוג! לא פסיכולוג!" במן זעם אצור. מוזר לשמוע דברים כאלו מפיו של חולה נפש עם תעודות. "אמנם יש לי את ההתמודדויות שלי, אבל זה שונה! אני רוצה להיות בעל, לא פסיכולוג! זכותי!" פתאום תהיה על ה'זכותי' הזה. האם אין דבריו אלא מראה למחשבותי. האם אין אני מחפשת בחור ללא תסביכים, מעין טאבולה-ראסה שעוד לא נשרט, שיהיה מוכן להתיר את התסביך שלי בסבלנות. פתאום אני מבינה שדרישה זו לא הוגנת. פתאום אני חשה בושה. משהו בי קופא אבל מפשיר מיד. אני לא נותנת לעובדות לבלבל אותי, עם השגעונות שלי אני אמשיך הלאה עד כלות.

מפה והלאה הדברים חוזרים על עצמם בוריאציות שונות, ומחשבתי נודדת. מוזר. זו יכולה היתה להיות קומדיה בכיכובו של ג'ים קארי, שבה אלוהים מסתובב ביננו כמשוגע, ובוחן אגב כך את החוטאים. אולי כדאי לי להתוודות כאן בפניו, שגם אני נמנית על אותו סוג נתעב של בני אדם, המצהירים שאיכפת להם מטובתו של אחר, אבל דואגים בראש ובראשונה לאושרם הפרטי. מתוך שעשוע הרצתי במוחי את כל השיחות שהוא ניהל איתי, כדי למצוא שלו אלוהים היה שוכן בגופו כבר היתה מובטחת לי חלקה בעולם של מטה. ופה וידוי- כשיוסי מדבר, לעתים אינני מקשיבה. אני חשה שאין בכך צורך. כל שבוע מחדש הוא מדווח לי אותם דיווחים. כל שבוע הוא מתעקש לנסות להזמין אותי להסתובב איתו או לאכול גלידה (בצורה משעשעת, הרי זו ההוכחה הבלעדית שרק חולי נפש מתחילים איתי), מנדב לי מידע שאיני רוצה לשמוע על חיפושו אחר בת זוג ועל כישוריו בעיסוי. השיחות הללו חצו כבר מזמן את גבול הטעם הטוב ולכן אני מנסה להתחמק ממנו. אולי פה הוא ניסה להעמיד אותי על מקומי- כשאדם מדבר, מקשיבים לו. העמדת הפנים לא יפה לאורך זמן, ויש שהיא נחשפת.

עמד לי על קצה הלשון לשאול- יוסי, מי הרגיז אותך ככה, מה הוא עשה לך? אבל לא שאלתי. עכשיו, אני חושבת שראוי היה לשאול. במקום זאת התחמקתי וסיפקתי את אותו תירוץ לא אמין כששאל אותי אם נוכל להסתובב ביחד.

ואז פתאום, יוסי אמר- "נעים לי מאוד לשוחח איתך. נעים לי מאוד בחברתך. אני מחפש את חברתך, אני חושב שזה בסדר ואני מקווה שאת גם מרגישה שזה בסדר." הייתי מעט המומה, הנהנתי שזה בסדר גמור, ומיד עשיתי את עצמי עסוקה בדבר מה. פתאום המקום כמו סוגר עלי. האנשים מעיקים. אני לוקחת כמה הפסקות, עושה עצמי מדברת בסלולרי (עם מי אדבר? גילי לא כאן, גל עובדת, אין לי אל מי לחייג לדבר דיבורי סרק), עד שלבסוף אני ניגשת לאחראית ומבקשת ממנה לצאת יותר מוקדם.

בדרך החוצה אני מרגישה הקלה מבורכת.

 

לפני חודש בערך, סיפרתי על המקום הזה ליואב. הוא התלהב נורא, שאל אותי שאלות והתעניין בייחוד באנשים שמגיעים. זו לא בדיוק הפעם הראשונה שאני מתנדבת עם אנשים שהם חריגים בנוף. יואב יודע את זה. מפה לשם הוא אומר לי שלא סתם אדם מחפש את חברתם של אנשים כאלה. לשיטתו, אנשים מסוג מאוד מסויים נמשכים למחלות נפש. אנשים… ואני תוהה, אולי הוא צודק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s