שייכות

(*

מעגל כיסאות בחצר בערב אוגוסט נעים להפתיע. מאכלים ומשקאות מפוזרים, השעה מתאחרת אבל קולות הצחוק ממשיכים לבקוע.

אני יודעת שזה מוזר, אבל אני יושבת שם, במעגל כיסאות עם הרבה אנשים שלמדו איתי בתיכון. והאמת היא שכיף לי מאוד. אני אוהבת את המפגשים הללו, אחת לחודש חודשיים. ובאירועים משמחים אלה, גם כאשר רב האנשים מסיימים את סבב הנשיקות והאיחולים שלהם וסוגרים אחריהם את הדלת, נשארת אותה חבורה מצומצמת. אנחנו נוהגים להגיד 'החבר'ה מהתיכון', אבל זה רחוק מלהיות נכון- יש שם כמה אנשים שכל שנות התיכון לא החליפו ביניהם יותר משני משפטים. ועדיין, אלו החברה מהתיכון. משהו התרחש בארבעת השנים האלה מאז, ובאופן מוזר מאוד, קרתה תופעה שלא ראיתי כמוה אצל אף אחת מחברותי האחרות- ונוצרה לנו חבורת תיכון. חבורת תיכון שבתיכון עצמו לא דיברה ולא התכנסה ובטח שלא חשבה שעוד ארבע שנים אלו האנשים שנשב איתם במעגל בליל שבת של ירח מלא באוגוסט.

ובחברה הזאת אני לרב מאוד נהנית, על אף הנסיבות המוזרות שהובילו להתלכדותה, ואף על פי שבאופן אישי האנשים האלו ואני בקושי חולקים נושא שיחה משותף.)


 

ובכן

אני יושבת שם, שעה לפני עוד צעקתי בגרון ניחר בפתח תקווה חינוך-תרופות-זה-לא-מותרות, והשיחה נודדת לה על מי מנוחות מנושא אחד למשנהו, מאייפון ליוטיוב לסדרה שכולם צופים בה ומשם לסרט שעכשיו יצא. איני מוצאת בזה עניין. איני מוצאת בזה הנאה. איני מוצאת בזה את עצמי. מעולם לא ידעתי כל כך חד וברור- אני לא רוצה לראות את הסרט הזה שכולם מדברים עליו, אני לא מתעניינת בסדרה הזאת שהם מורידים עכשיו את העונה השישית שלה, אני לא יודעת להבדיל בין סמארטפון אחד למישנהו, ביוטיוב עוד זיהיתי כמה שמות אבל ברגע שנשלף האייפון והתחילו להשמע צעקות "יואו יש משהו שאתם חייבים לראות" הנחתי לעצמי להסתכל על כל זה מבחוץ ולהבין שאין לי בזה שום עניין. ואני די שמחה שאין לי מה לתרום לשיחות האלה (האין זאת התנשאות מגעילה לומר זאת?) כי יש לי נושאי שיחה מעניינים הרבה יותר ואני אפילו לא צריכה לכתוב אותם על כרטיסיות- הם בוערים בקרבי וגולשים החוצה אם רק ניתנת להם האפשרות, אם יושב מולי אדם שמרשה לעצמו לדבר על הדברים האלו ולא להתחבא מאחורי כל השטויות שמציפות את כולם (שוב, התנשאות מגעילה נורא). ואז מישהו שואל אם קראנו את מה שכתב יאיר לפיד בשבת האחרונה ואני פתאום מבינה שאני לא אעיז לפצות את פי במעמד הזה. למרות שיש במעגל אנשים שיתמכו כנראה בדעתי אני מבינה פתאום שבאופן מוחלט דברי יתעוותו פה, שפה לא יהיה שיח אמיתי אלא רק החלפת מהלומות קצרה וחייכנית, ואז אני שמה לב שברגע שהזכירו את מה שעתיד לקרות פה בספטמבר משהו במעגל קופא ונראה כי כולם מתפללים שמישהו ישכיל להעביר את הנושא הזה מה שיותר מהר, ואני גם מבחינה שהאצבעות שלי לופתות את הכיסא בחוזקה. ואולי לכולם עובר בראש כמוני שאוי-ואבוי-אנחנו-כבר-מבוגרים-משעממים-שמדברים-פוליטיקה. ואני שונאת את יאיר לפיד ואני לא יודעת להסביר אפילו למה, אצלי בראש הוא ושלמה ארצי הם אחד ואני שוב לא יודעת למה. ואני שונאת שמצטטים אותו משום שהוא כותב את הכל בטון המתעצב הזה שלו, כאילו הוא עומד ומסתכל מעלינו בעיניים דומעות, והוא אף פעם לא יכתוב "אתם" או "אני", תמיד "אנחנו"- וזה כל כך מנסה להתחבב וכל כך פחדני ולא ברור לי איך כולם נופלים לזה. אבל זה לא קשור ואין לי יותר מדי חלופות להציע לו, אני לא מבינה כלום בפוליטיקה אני רק לא מחבבת במיוחד את יאיר לפיד.

 

ואני אפילו לא רוצה לדבר על פוליטיקה, או על סוציאליזם, או על שוק חופשי, או על א.ב יהושוע או על לאה גולדברג. אני אפילו לא יודעת על מה אני רוצה שנדבר. אבל אני רוצה להרגיש שיכולנו, לו רצינו, לדבר על כל אלה. ויש כמה אנשים בעולם הזה שאני יכולה לדבר איתם על הנושאים האלה. לדבר באמת- לא להשמיע דעה ולקבל הנהון של תעברי-נושא-כבר. ישנה גילי, ישנה גל. יואב היה פעם מישהו לשקוע איתו לשיחות. יש עוד שתי בנות נהדרות שלצערי איני מתראה איתן מספיק. ובהודו היו לי עוד שתי בנות לשיחות ארוכות ומתפתלות, ובנפאל היינו עשרה אנשים שישבו עד השעות הקטנות של הלילה מסביב למדורה דועכת ודיברו חינוך וספרות ופילוסופיה ומזרח ומערב. ועכשיו כל הריקנות הזאת, כשגילי לא כאן, בעיקר.

 

אני לא רוצה שיחות גבוהות, אני רוצה את זה ברמה הכי נמוכה של זה. אני רוצה את זה ממש ממש רדוד. כדי שאוכל להשתתף גם. אבל אני רוצה שזה יהיה. אני רוצה שזה יקרה. אני רוצה אמת ולא הבלים. אולי אלו לא האנשים המתאימים. אבל איפה הם, כל המתאימים למלאכה- אני מרגישה שאני נחנקת פה.

2 תגובות על ״שייכות״

  1. אין לי מילים נכונות לכתוב כאן
    להגיד שאני פה לא יעזור
    אני אחזור מתישהו ממש בקרוב
    ואני אסע אליך ואשב שם על הריצפה במעונות ואקשיב עד שתפסיקי לדבר
    ואני אביא לך קפה (עם כפית עמוסה ובלי קקאו)
    ואני אוהבת אותך
    והלקרוא פה פעם בחודש הזה לא עובד
    אני כל פעם רוצה לבכות או להעיר אותך עם הסקייפ בשתיים בלילה

    גילי

    אהבתי

    1. הי האני,
      טוב לראות שאת פה.

      את לא צריכה לחשוב על זה שתחזרי
      תהני לך שם בגן העדן ההוא
      תלמדי מלא דברים ותצלמי לי
      ותזכרי טוב טוב את כל הדברים המצחיקים והמעצבנים שקורים
      ותספרי לי הכלהכלהכל
      וכשיימאס לך
      או כשייגמר לך הכסף
      (מה שיבוא קודם)
      תחזרי לפה.

      ואני פה בינתיים אחכה בכיליון עיניים לרגע הזה שתחזרי-
      אם רק היית יודעת כמה את חסרה
      ריק פה בלעדייך

      ובלי קקאו זה בסדר.
      גם בלי סוכר

      אני בסדר פה, את ממש ממש לא צריכה לבכות או לדאוג
      אני אוהבת אותך!

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s