איזון עדין/ רוהינטון מיסטרי

הרבה נאמר על הספר הזה, ואין לי מה לחדש. חיפשתי אותו די הרבה זמן, אחרי שראיתי אותו אצל כמה אנשים כשטיילתי בהודו, ואחרי שהמשכתי לקבל עליו המלצות גם בארץ. במידה מסויימת הוא שונה מאוד ממה שאני אוהבת ורגילה לקרוא בדרך-כלל; השפה שלו אינה עשירה ומתגלגלת, הוא דרמטי מאוד, ומתאים להיות תסריט יותר מאשר ספר, והוא בהחלט לא מינורי ועדין כמו רב הספרות היפה שאני קוראת.

לקרוא את הספר הזה אחרי הודו זה, זה… אני לא יודעת מה הייתי חושבת עליו לו קראתי אותו לפני. נדמה לי שהייתי מואסת בו במהרה ולא צולחת את שבע-מאות העמודים שלו. האם בכלל התעניינתי בהודו בעבר. לפני כמה שנים קראתי את "בוליווד אהובתי", ואם אני זוכרת זאת עכשיו כנראה שנותר בי רושם כלשהו. אבל זכור לי שחשבתי- זה לא אמיתי. זה סרט בוליוודי, זה בדיוק מה שזה. אבל עכשיו, אחרי שזכיתי להציץ בתת היבשת הזאת- אין לי לאן לברוח.

אני יודעת שמה שקראתי נכון, אני לא יכולה עוד להתחמק מזה. אני אפילו יכולה להריח את הריחות שמתוארים שם, להרגיש על הלשון את המסאלה-ודה, את הצ'פאטי, אני שומעת באוזני את צליל הרחוב, ורואה בעיניים לא מאמינות את הקבצנים, הקטעים, החיגרים ושאר העניים אשר חיים את חייהם על המדרכות והכבישים המטונפים, שמגרדים פייסות כדי לשרוד (פייסה היא מאית הרופי. שניים עשר רופי שווים לשקל אחד.), את כרזות הממשלה שאיני יודעת מה כתוב בהם אבל בטוחני שהן מכילות את כל הגועל והשחיתות עלי אדמות.

הסיפור מתרחש בשנות השבעים של המאה הקודמת. בעיני הסיפור הזה יכול להתרחש גם עכשיו. כולי תקווה שאני טועה. כשאנחנו פה מפגינים על שחיתות, הוןשלטון ומערכות חינוך ובריאות קורסות, אין אנו יודעים דבר על שחיתות גועלית באמת, על מערכות חינוך שלא מחנכות ועל מערכות בריאות שממיתות. אין זה מוריד מחשיבותו של המאבק, אבל ההבדל כל כך צורם לעין, עד שהמדינה שלנו נראית לי כליל השלמות אחרי הספר הזה. ובאמת אין לך דבר מה מושחת יותר מהמשטרה ההודית. פעם ביקשנו הכוונה משוטר, הוא היה מאוד חביב והוביל אותנו למקום המתאים, מרחק חמש פסיעות. כשעבר איתנו מאחורי הקיר שלח את ידו קדימה ל"בקשיש", ואנחנו היינו המומות. אחת מהבנות שהיתה איתנו אמרה משהו על כבוד עצמי, ואני שתקתי, כי לא ידעתי אך לעכל את זה. תארו לכם שוטר מבקש מכם שקל אחרי שכיוון אתכם לרחוב כלשהו. על פניו זה נראה לא מזהיר אבל לא נורא, אבל אם תהפכו בזה קצת תוכלו להתחיל להבין מה הכוונה בשחיתות לאור יום, מה הכוונה בפרוטקשן מהמשטרה, מה הכוונה בשלטון ההון.

התמונה שעל הכריכה שבתה את ליבי. בדרך כלל כריכות יפות גורמות לי חלחלה. אבל התמונה הזאת, לא רק שהיא קשורה קשר ישיר לסיפור, היא גם תמונה לא מבויימת שצולמה בהודו, והילדה האומללה שמצולמת בה היא מבחינתי כל הילדות היפהפיות הללו שדוחפות את ידיהן דרך חלון המונית ומניעות את ראשן "בקשיש, בקשיש", היא כל האמהות הצעירות שנדחקות מלפניך עם ילד קטן בזרועותיהן ומתחננות לרופי, היא כל הילדות המהלכות על חבל- מלהטטות באש- רוקדות, שעה שהוריהן מקרקשים בפחית כדי להזכיר לך שההופעה לא בחינם. היא כל הכלות הצעירות, ילדות עדיין, שמובלות אל ליל כלולותיהן עם בחור שלא החליפו איתו מילה מעולם. הן העיניים הגדולות, היפות, השיניים הצחורות והנזמים המוזהבים, הגדולים, הן הפנים היפהפיות של האומה הזאת, שרוצות שיער בלונדיני ועור לבן.

 

לא הייתי במשכנות העוני. התרחקתי מהערים הגדולות, וכשנאלצתי לעבור בהן לא מצאתי אומץ להתקרב לפחונים. אבל לא הצלחתי להתחמק מהמראות- בלילות נדמה כי כל תושבי העיר ישנים בחוץ על המדרכה. לאן שלא תפנה ייתקלו רגליך בשמיכה שעוטפת גוף מצונף מקור. על שולי הכבישים ישנות משפחות שלמות, רכבים חולפים מאיימים לפגוע בכל רגע בבהונותיהם או בראשם. בבקרים השמיכות מוסרות והידיים נשלחות קדימה בתחינה. "מאאם, וואן רופי, מאאם. אק פייסה, דידי." הביוב זורם בסמוך וצחנה עומדת באוויר. העוני העירוני כואב לעין הרבה יותר מן העוני הכפרי. בכפרים אתה עוד יכול להרשות לעצמך להניח כי כך חיים פה, בלי ציוויליזציה, וכי יש בכך קסם מסויים. אבל אז כבר למדתי- הכפריים עניים אפילו יותר. העיניים שלנו לא רגישות מספיק כדי לראות. נפאל מדינה ענייה בהרבה מהודו, אבל המהלך ברחובות של שתיהן לא יסכים עם אמרה זו. הכפריות נראית לנו פסטורלית, ואנו שוגים לחשוב שהכל שם זורם על מי מנוחות. אין אנו יודעים על מעשי הרצח-בעקבות-נדוניה, או על הנשים שמגורשות לישון באסמים בימי המחזור ה"טמאים" שלהן, וקופאות למוות בחורפים הקשים, אין אנו יודעים על הילדות שנחטפות או נמכרות לתעשיית המין המשגשגת בתאילנד וקמבודיה, ולא על הקאסטות, הרי הן המעמדות החברתיים, שעודן תקפות, אכזריות ומשפילות כבעבר.

 

ממדי העוני האלה, תודה לאל, זרים לנו. גם אם נדמה לנו שאנו מסוגלים לפחות לדמיין, אסור לנו לחשוב כך. אין במוחנו את היכולת להבין, אפילו להתחיל להבין, עוני כבד כל כך, וחיים קשים כל כך.

 

"בבחירות הבאות, אני רוצה למלא בעצמי את פתק ההצבעה שלי," אמר נאריאן. (…)

"בזמן האחרון אתה מתעסק יותר מדי בזכויות שלך. אני אומר שתניח להרגל המסוכן הזה." (…)

"לחיים בלי כבוד אין שום ערך."

 

"זמן החירום הזה הוא נורא, אחותי. כסף יכול לקנות את הצו המשטרתי הנחוץ. הצדק נמכר למרבה במחיר."

 

אישוואר נענע בראשו בעצב. "למה אנשי עסקים הם כל כך חסרי לב? עם כל הכסף שיש להם, הם עדיין נראים לא מרוצים."

"זאת מחלה שאין לה מרפא," אמרה דינה. "כמו סרטן. והם אפילו לא יודעים שהם חולים בזה."

 

הוא נאנח וחייך בעצב. "אבל בסוף, הזמן הוא לולאה סביב הצוואר, שחונקת לאט לאט."

 

והנה אני, בהודו, כמו שכתבתי עליה לפני חצי שנה. http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=126101&year=2011&month=2