הניחי לי

גם בימי התיכון הקשים ביותר

לא שנאתי את עצמי כמו שאני שונאת את עצמי עכשיו.

 

בפעם הבאה שאני אצל הרופא ההוא אני חייבת לשאול אותו איך אני מטפלת בהורמונים המחורבנים הללו. לא ייתכן ששבוע מכל חודש יהיה כך מעתה והלאה. אני שונאת את עצמי כשאני צועקת, והצעקות מזינות את השנאה הזו עוד יותר.

אני שונאת את זה שאני מסוגלת למשול ברוחי מחוץ לבית

אבל דווקא בתוכו, עם האנשים היקרים לי ביותר- הכל מתפרץ ממני בשצף.

 

כשהייתי תיכוניסטית ונדמה היה לי שאני האדם האומלל ביותר בעולם

הייתי מקשיבה לפלסיבו וכועסת על הייקום

שנאתי את איך שנראיתי אפילו יותר מששנאתי את מי שהייתי

כעס על מה שנראה לי כהררי שומן

ועדיין הצליח להדחס לתוך מידה שלושים ושש

ועל פנים ששנאתי

 

מחשבה מוזרה לא עוזבת אותי

והיא שהגיע הזמן

להכיר בעובדה שאני לא נערה יותר

שאני לא נראית כך יותר

שעל המצח מתחילים להתהוות קמטים

שהרגליים לא דקיקות יותר

וההיקפים שלי הולכים וגדלים

והפנים הולכות ונעשות אחרות משהכרתי

 

אני לא יכולה להסתכל במראה בלי לכעוס

 

אושר גדול הוא להתבונן בשמים מכוסי עננים ולדעת כי ירח מלא היום רק לפי הדרך בה הם מוארים.

יש דברים שלמדתי בכל זאת בארבע שנות החיים האלה, שלכאורה לא נתנו לי דבר.

למדתי

להתבונן בשמים. תמיד

ולהעריך את הנוף

ולשאוף למקומות בהם אוכל להסתכל במעופן של ציפורים ממעלה.

 

(ולכתוב הרבה בלי לומר שום דבר)