או בקיצור אינגה

נסעתי בפעם הראשונה בחיי לאירופה.

 

כמו ילדה בת ארבע גמעתי עם העיניים את הרחובות המרוצפים, הכיכרות היפהפיות ובתי הקפה הקטנים. דמיינתי אותה מעט אחרת, חשבתי שאתחבר אליה יותר. לא נורא. אין לי תכנונים לפרוש אליה בקרוב. נקווה שלעולם לא איאלץ.

להיות תיירת באירופה, זה שונה כל כך מלהיות תיירת במזרח. אף על פי שישנם תיירים, בדיוק כמוני, מארצות אחרות באירופה- שפוקדים את האטרקציות התיירותיות, הם כל כך הרבה יותר טבעיים ממני, עד שאני נראית לעצמי מתאמצת להחליא. לעתים אני תוהה אם הם לפעמים מרגישים בחוסר הנוחות שאני חשה במחוזותיהם. לעומתם אני חושבת את עצמי למגושמת, בהמית. אני ודאי אוכלת בצורה לא מנומסת, מדברת חזק מדי, המבטים שלי בוודאי לא במקום, הלבוש שלי כמובן לא מתאים. אמנם בהודו הייתי שונה לאין שיעור מהאוכלוסיה המקומית, אבל דווקא ההבדלים הדקים ביני לבין הגרמנים צרמו לי יותר. אולי הדבר נובע מזלזול בתרבות ההינדית. חבל.

עם זאת איני רוצה להיות כמוהם. הם נראים לי חצי מתים. אני באה מארצות השמש. ארצות חמות, צוחקות, אוהבות. ארצות בהן מותר לדבר בלהט, לאכול בהנאה, להתלבש כראות עיניך.

 

ועוד הבדל, שעמדתי עליו עוד במזרח, בעיקר בנפאל- הדרך בה הם מטיילים. מישהו אמר לי פעם שעבור האירופאים הטיולים הם ספורט. ההתייחסות הזאת זרה לי ומציקה לי. איך אפשר להתייחס לטיול, שהוא הרי מסע לכל דבר- לגוף ובעיקר לנפש- איך אפשר להתייחס אליו בקרירות שבה מתייחסים לפעילות ספורטיבית?  מין פעילות בעלת מטרה מוגדרת, עם לוחות זמנים. הם אוהבים ציוד- וכמה שיותר יותר טוב. הכל אצלם כל כך משוכלל עד שאתה חושש שלא תסתדר עם מכנסי הג'ינס, נעלי ההליכה, ילקוט ביה"ס ובקבוק המים. פתאום נראה לך הכרחי לקחת איתך מקלות הליכה וללבוש ביגוד שנוצר במיוחד לצורך הליכה באיזור זה. לעולם לא תוכל לאירופאים הללו- מה שלא יעשו- הם ייראו מקצועיים להחריד. והעניין הוא, שלעתים קרובות כל הציוד הזה, המשוכלל, כל הבגדים הסופר מנדפים, שעוני הגובה והנעליים העשויות גורטקס- הכל מכוון להליכה איטית בת שעתיים בגבעות.

מתחשק לי לומר- במדבר כמו שלנו- הציוד שלכם לא תופס. פה צריך רק סבלנות ועמידות בחום, תחתוני בוקסר, נעליים טובות ותיק נוח, ובעיקר נכונות ללכת ולאהוב כל רגב אדמה יבש שתדרכו עליו, כל שיח נמוך ירקרק ומאובק, כל מקור מים קטנטן.

בארץ אני מרגישה נוח הרבה יותר עם מי שאני.

 


 

עם כל השונות הזאת- נדמה היה לי שאני רואה את דמותי בנשים הגרמניות, העבות, הגדולות שאני רואה פה. כבדות גוף, אבל לא מתוך שומן. פשוט נשים גדולות. עם הטליה הלא מורגשת, הכתפיים הרחבות, הגבריות, עם החזה הכבד. הרגשתי דומה להן. אולי הייתי צריכה להיוולד בגרמניה, אולי היו צריכים לקרוא לי אינגריד, או בקיצור- אינגה. אולי. אולי כך לא הייתי מרגישה ענקית כל כך. בולטת כל כך בשטח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s