פתאום נוחתת

היום במקום ההוא, השיחה נודמת לכמה דקות. העצבות נוחתת פתאום, כמו נשרה עלי מאיזה עץ סמוך. עיני תקועות בצלחות ובמזלגות, ונחיל דמעות שוטף אותי מבפנים. יש בי המון געגועים, אתה מבין- זר גמור שעומד אתי שם- יש בי המון געגועים. ועצב. ורחמים עצמיים. וגם תקווה, אבל בעיקר רחמים עצמיים.

וכמובן, ישר כשהגעתי הביתה בחזרה, מתנפלת עלי הודעה דרך עמוד הפייסבוק. התוכן לא חשוב, אבל הבחור לשעבר מצהיר בה- איים באק. וכוסאמאשלו איך הוא ידע שהוא השתהה לי ככה במחשבות היום, איך הוא ידע, איך הוא ידע, איך הוא ידע. כמה פעמים זה עוד יקרה לי… אני לא חושבת עליו כל כך הרבה, אבל הוא פשוט יודע! ומיד מגיב. כאילו יש לו איזה מודיע פנימי שיושב בתוך המחשבות שלי ומיד כשהוא רואה את דמותו שם הוא שולח טלגרמה שקוראת- עכשיו!

והייתי הרבה פחות קרה מבדרך כלל, כי משהו בי בכל זאת נמס, למרות ש, כל מני דברים, אבל בעיקר זה שאני לא רוצה להיות איתו שוב. אבל התעניינתי ושאלתי, כאילו היום במטבח עם כל הסכינים והמזלגות והלחמים, כאילו אז לא כל מה שרציתי זה להגיד-

אתה יודע, ממש לא יזיק לי לבקר במיטה-וחצי-הזאת-שלך ולהירדם כשהיד שלך מקיפה אותי. עזוב מין, אתה יודע, לפעמים אני יודעת ש, לפעמים אני יודעת שכל מה שאני צריכה זאת יד שתעטוף אותי.

ולתוך כל המערבולת הדפוקה הזאת, צולל ראש קדימה איזה מישהו שעומד לידי באותם הרגעים, וזה כבר כמה חודשים טובים שהוא מראה בי איזו התעניינות, ואז כשהשיחה נגדעת ככה פתאום הוא לא אומר שום דבר, וקצת בא לי שהוא ישאל אותי מה יש לי ואני אגיד שאני מתגעגעת. זה הכל, שלא ישאל כלום פרט לזה. שישאל ויסתפק בתגובה הזאת. ואני אמורה לצאת איתו לטיול מתישהו, מן תכנון שבאוויר, ויש מאין פתאום מופיע בי רצון שבלילה עת כל הכוכבים זורחים, עת כל האנשים שרויים במאוזן לקרקע, הוא יקרב את שק השינה שלו אל שלי, ויניח הוא את היד החסרה.

וזה דפוק, את יודעת, זה דפוק יותר מהכל, כי הוא לא מעניין אותי באופן כזה, בדיוק כמו השחקן ההוא, שכבר יצאתי איתו פעם, שכבר התחמקתי מהמבט שלו בחדר על הר גבוה בגליל, זה בדיוק כמוהו שפתאום שוב נורא מתרשם ממני ולוחץ להפגש. ואיזו פאקינג טעות, בא לי להגיד לו, איזו פאקינג טעות זה להתרשם כל כך מבחורה עם ספר שירים בתיק, אתה לא יודע איזה נזק זה מביא, תכניס את הספר, תקח את מילותיך חזרה ואל תלווה אותי לאוטובוס, פשוט תסתובב ותלך לפני שדברים חסרי טעם יקרו.

 

הכל כל כך תפל, למה הכל כל כך תפל.

 

 

לפני כמה שעות בשדרות רוטשילד, בתוך הענן הרוחש שהוא מאהל המחאה, אנחנו יושבות על ספסל ומתוך רכב חולף צועק אלינו מישהו שנקים מפלגה והוא יצביע לנו בבחירות הבאות, ארבעים מנדטים הוא הבטיח, ואז יילל משהו על הליכוד ואז על ביבי ואז נסע.

ואני חשבתי שקצת חבל שהוא בזבז את כל האנרגייה הזאת עלי, אני לא מקימה מפלגה.

רשמים מתל אביב

"בוקר טוב דוקטור פנחסוב!" צוהלת הפקידה השמנמנה, מדלגת בשמחה אל המעלית. ד"ר פנחסוב מחווה לה תנועה מחוייכת ונעלם בחדרו. חם. בקומה השנייה של קופת החולים המזגן לא עובד. התורים מתעכבים, כמובן, ועל אחורי החולצות של כולם מתפשטים כתמי זיעה. "חמודי" מחייך מהקירות, מהשולחנות, ומהמניפות המאולתרות שבעלי התושייה הכינו לעצמם. אישה קטנה וכמושה מתיישבת באפיסת כוחות על כיסא, שעה שמישהי- כנראה בתה- מבררת מתי תוכל להכנס לחדר הרופא. "בלי תור?" משתוממת הפקידה, "ממתי זה נכנסים בלי תור?" הבת מבקשת, והזקנה מדווחת בקול חלש "אבל אני לקחתי טקסי במיוחד כדי לבוא פה!", והפקידה נאנחת ומתקתקת. אין שום דבר שמח בקופות חולים. תמיד נדמה כאילו הממתינים בהן הם אוסף כל הנדכאים. כנראה גם אני נראית עזובה מעט.

 המבנים של קופת חולים כללית תמיד ייראו ישנים, מתפרקים. אולי זהו טיבה של תל אביב.

 


 

ביקשתי מאמא מתנת יום הולדת מוקדמת. כרך שלוש באוסף השירים של יהודה עמיחי. אני משלמת עבורו בכספה, ויוצאת מהחנות בהתרגשות, לא מכניסה אותו אפילו לתיק. ליד הקופה מוכרים את נוילנד של אשכול נבו בשלושים וחמישה שקלים. לפני חודשיים ערימות שלו היו פזורות בסניפי הרשת, וקפצתי את ידי נוכח המחיר המופרז, מגרד את תקרת השמונים.

אני לבד בתחנה, את הקו שלי ראיתי עובר כשחיכיתי ברמזור- ואני שמחה. קצת קיוויתי שיהיה לי די זמן בתחנה כדי לדפדף בו, בספר החדש הזה. אני קוראת שיר, ועוד אחד, ועוד הרבה, ושמחה שיש לי את הספר הזה- לי לעצמי כמה שארצה. התחנה מתמלאת אט אט. הייתי שם ראשונה, ראיתי מאיפה מגיעים כולם, הספקתי לנחש לאן הם נוסעים. מספרי האוטובוסים החדשים לא אומרים לי דבר, ויש בזה מן הזרות, כמו נחיתה זמנית בעיר שהיא לא עירך. ממול דוכן שמוכר מיצי פירות. מאחורי הדלפק בחור שאת ראשו מקיפות ראסטות שחורות, מבטו צחקני ונראה כי הוא משתעשע עם הלקוחות. הוא נראה כמו האנשים האלו שאוהבים את העבודה שלהם, ואני תוהה אם כך הדבר באמת. ברחוב קינג ג'ורג', אם תסתכלו, יש כמה עצים באמצע הכביש. ככה, בלי שדרה, בלי מדרכה, כמה עצים שהאספלט מכסה את שורשיהם, והמכוניות והאוטובוסים נוהמים תחתיהם. כל כך הרבה פעמים אני פה ועוד לא שמתי לב. אני שמחה שלא עקרו את העצים כשבנו את הרחוב, כאילו לי עצמי יש כלפיהם רגשות נוסטלגיים.

 


 

אין להסביר את החיבה שאני רוחשת לסניף למטייל בדיזנגוף סנטר בתל אביב. המחירים אסטרונומיים, אבל תמיד כשאני שם מוליכות אותי רגליי אל חנות הציוד. במחלקת המפות ומדריכי הטיולים ידי נעצרות על מדריך לטרקים בלאדאק, הודו. אני מוציאה את הספר מהשורה, ומעבירה את העמודים ברפרוף, נעצרת על התמונות ומושלת בלבי להירגע. יש עוד ארבע שנים, אפילו יותר. אני רוצה לקנות את הספר הזה, כאילו כדי שיהיה הבטחה, מי יודע מתי תתממש, אם בכלל. רק חזרתי והיעד הבא כבר מפעפע לי בדם. מפות סימון השבילים מונחות סדורות על סטנד מברזל, ואני מחייכת אליהן. אני בהפסקה, אתן מבינות. חם מדי עכשיו, אבל כשרק אוכל… אני מחזיקה את המפה שאמא ביקשה שאקנה, מושיטה אותה למוכר ומחכה שמישהו בעולם הוירטואלי שבכבלים מן המחשב אל הקיר יגבה ששים וחמישה שקלים מכרטיס האשראי. בינתיים אני מתבוננת בעשרות התרמילים התלויים על הקירות, מלאים בעיתונים הגורמים להם להיראות מוכנים ומזומנים להרפתקה בהרים. תרמילים, אשר יוצאי-דרום-אמריקה, ומיועדי-דרום אמריקה מכנים מוצ'ילות, והם עצמם מתכנים מוצ'ילרים, כאילו לא הכילה השפה העברית את המילה תרמיל ותרמילאים. אני מחפשת את שלי בין כולם, ולא מוצאת. לא אצליח להסביר את החיבה שאני רוחשת אליו, אבל בראותי את כל השאר, ליבי הומה בגעגוע.

בעוד ארבע שנים אני בלאדאק, במקום שראיתי בספר. בעוד ארבע שנים. בעוד. ארבע. שנים.

 

ואפילו יהודה עמיחי כותב;

 

"לשכח ולפרח. לפרח ולשכח; זה הכל.

השאר, עצבות עינים ותאורי מסע."

ארץ אשר הרריה נחושת אבל עצביה ברזל

כשאני עולה על נקודת תצפית יפה, כשאוטובוס אגד ירוק מסיע אותי במרחבים צחיחים או פורחים, כשאני קוראת עליה, כשאני מספרת עליה, כשאני חושבת עליה… אני אוהבת את הארץ הזאת מאוד.

 

זה לא פוסט כמו שאני רגילה לכתוב פה, זו יותר רשימה, עם סימן שאלה בסוף. אני לא מנסה להביע עמדה, אני לא בטוחה איזו עמדה אני יכולה לנכס לי מכל הציטוטים שאפרוש פה, חוץ מזה שאני אוהבת אותה מאוד, את הארץ הזו.

 

סיימתי לקרוא את "נוילנד", החדש של אשכול נבו. אחרי "ארבעה בתים וגעגוע" המעולה ו"משאלה אחת ימינה" ההוליוודי מדי, בעיני נוילנד תפס מקום טוב באמצע.

 

והספר הזה נגע בי בצורה מיוחדת. באופן לא ממש ברור הוא הזכיר לי את "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן, שהוא הספר הכי מטורף שקראתי עד כה, שעצר את נשימתי ולא החזיר לי אותה עד היום, וששלח אותי החוצה לטייל בארץ הזאת. משהו בחלק האחרון שלו הזכיר לי…

באישה בורחת מבשורה יש קטע בו שתי הדמויות הולכות בשביל, הלא הוא שביל ישראל, ומגיעות למצפור יפה. הם עוצרים לרגע, והגיבורה, שבנה כרגע במילואים בלבנון, ממהרת לעזוב את המצפור משום שהוא אנדרטה לזכר חייל שנפל בקרב, במלחמה שאינני זוכרת איזו היא. והרי זו הבשורה שממנה היא בורחת. היא בורחת מפני הדפיקה בדלת. ואז היא אומרת בכעס, איך זה שכל מקום בארץ הזאת הוא אנדרטה, כל כך הרבה נופלים יש, וכל כך הרבה מקומות זיכרון.

(הלוואי והיה לי ציטוט מדוייק, אבל אין.)

ובאותו שביל עצמו ראיתי כבר כמה וכמה אנדרטות כאלה, ובכל פעם שראיתי אחת, חשבתי עליה.

 

איך תמיד סופרים ישראלים כותבים על הארץ הזו באהבה מהולה בכעס, בתקווה זהירה, בייאוש כואב.

ובנוילנד משהו היה דומה לזה, משהו התמסר עם המילים שקראתי שם, משהו ניסה לקרוא לי להגדיר מחדש, מן קריאה לסדר של עצמי.

 

"שנים, היא חשבה, מאז 'המחנות העולים', לא השתתפתי בדיון עקרוני. לא ניסיתי להגדיר לעצמי במה אני מאמינה. ולא רק אני. כל מי שסביבי- כולם ספקנים, כולם מיואשים ייאוש שקט ואפל, כולם נמנעים מראש, משתבללים בתוך נדל"נם, כולם חושבים שמיותר לדבר על העתיד כי ממילא הכל נע במעגל סגור של 'ככה זה', שאין דרך להיחלץ ממנו."

 

וגם-

"פה הכל עולה בלהבות (…) וזה לא הולך להשתפר, לילי. זה רק ילך ויהיה יותר גרוע. הם לא רוצים אותנו כאן, השכנים שלנו. לעד נצטרך לעמוד מולם בחרב שלופה, ומי שמחזיק בחרב כל העת אין לו ידיים פנויות לנגן, לכתוב, לאהוב. (…) היינו צריכים ללכת לאוגנדה, הוא המשיך. או לארגנטינה. או פשוט להמשיך לנדוד ממקום למקום. כך לא היינו מעוררים שנאה גדולה כל כך. במקום, התעקשנו על הארץ הישנה והרעה הזאת, שהכול בה נצרב בשמש לוהטת. שיותר מידי עיניים, של יותר מדי דתות, תלויות בה. שהאקוסטיקה שלה, נו, בלתי נסבלת. איך צליל יכול להגיע לאוזניים כמו שצריך כשיש כל כך הרבה מתח באוויר?"

(שיחה שהתקיימה בשנות החמישים, נוילנד/ אשכול נבו)

 

ועוד כמה ציטוטים שעוררו אצלי משהו בלתי מוסבר,

הפעם מ"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן. ספר מוזר שצופן בתוכו אזהרה שלא הצלחתי להבין אותה עד הסוף.

 

"לא בור מצאנו. מצאנו עיר. אולי לא עיר בדיוק, אבל מקלט לעם רב. כפר שלם של מורדים הסתתר שם פעם. מתי . האם בימי רעמסס. האם לאחר-מכן. אולי בזמן המכבים. או הרומאים. או לאחר מכן. מתי לא היו כאן מורדים. מתי לא היו כאן פליטים. מתי לא ירד עם שלם אל מתחת לאדמה לחיות שם עד יעבור זעם והאם הזעם עבר והאם יעבור אי פעם."

 

 

"והוא לא היה צריך למות כי הוא מת המלחמה שאין לדעת אם היתה שלו. אם יש דבר אכזרי וחסר טעם הריהו להרוג אדם במלחמה שאינה שלו. די בכל אלה הנהרגים במלחמות שהם חושבים שהנן שלהם. למחמוד לא היו זכויות אזרח ועל כן אסור היה להרגו במלחמת אזרחים."

 

"עמדתי ונשענתי על דופן הזחל"ם כרמי זיתים, גדרות אבן, אלונים וקברי קודש, מזכחות לבעל ובמות לעשתורת, נחלים המתמלאים מים בחורף ודם בקיץ, שדות טבח וקטל, עזים שחורות על ההר, גפנים משתרגות על בתים, חמור נוער, מורדים מתים במערות, צלובים על אם-הדרך, ברושים הנוגעים בלילה בכוכבים, ואדוני צבאות, הנורא שבאלים, כאן מלכותו, לרגלי הר מגידו, ארמגדון.

זה הזמן להאמין באלוהים, נכנס האלוף לתוך מחשבותי מבלי להפנו ראשו אחורנית, זה ממש הזמן הנכון.

אתה שואל מדוע עכשיו הזמן, אומר לך. מפני שעוד תתגעגע לסתם, פשוט, כדור בראש, כמו בימים הטובים. איחרת. תראה איזו ארץ יפה אתה מפסיד."

 

 

ועוד מילים נוקבות כדי לסגור איתם את רשימת התהיות הזאת, שלא ממש נפתחה.

 

התקף חרדה קל, ככל הנראה

איך אני אעשה את זה? איך אני אעשה את זה?!? איך אני אעשה את זה?!?!?!?!????

 

אני דפוקה בשכל, מה פתאום אני הולכת ללמוד את זה, מה פתאום שם, איך אני אחזור עם הזנב בין הרגליים, מה אני אגיד לכל האנשים שמאמינים, משום מה, באמת ובתמים שאני יכולה לעשות את זה???????????????

 

אני פורצת בבכי הסטרי רק מלהסתכל על המעטפות המינימליסטיות שהם שולחים לי, נחרדת למחשבה על הסדרי תשלום פשוטים, לא מסוגלת להבין איפה אני אגור שנה הבאה, ובטח שלא יודעת איך אני הולכת ללמוד, לא למדתי ארבע שנים, אני לא יודעת כלום, לא זוכרת כלום, הראש שלי הוא וואקום שאין לו סוף, לא זוכרת מה זה סינוס ואם הזרם מתחלק בחיבור בטור בטח שלא זוכרת איך עושים נגזרת ומסוגלת לחשוב רק על חוק ניוטון אחד שאני באמת יודעת. רצים לי בראש כל מיני חוקים וכל מיני נוסחאות, קפלר ואיינשטיין ובוהר- אני לא יודעת כלום מכל אלה, אני רק זוכרת שהיה לי כל כך מעניין ללמוד על המלחמה בין המודל הגיאוצנטרי למודל ההליוצנטרי, אבל כשחולפת הרכבת של אינשטיין ברציף ומישהו לוחץ על שעון העצר אני מתבלבלת נורא ולא זוכרת איך אני מסבירה את ההבדל בזמנים, ולא איך מתקצר האורך ולא איך מסה כבדה מעוותת את המרחב, מייקלסון ומורלי שטים להם בספינת תענוגות באוקיינוס ומדברים על אתר, הזווית הקריטית נראית לי כל כך זניחה ונדמה לי שמשקל של אלקטרון הוא 1.69 כפול עשר בחזקת מינוס תשע עשרה, אבל מי יודע מאיפה דליתי את השטות הזאת. והיו ימים שידעתי כל כך הרבה מזה, ידעתי באמת, אהבתי את זה באמת, ואולי יכול להיות שהכל נמחק לי מהראש, איפה אני מוצאת את כל זה עכשיו, מאיפה אני מחזירה לעצמי את הידע שהיה פעם שלי…

 

האם יש סיכוי שאני אצליח לעשות את זה…???

דן ווי טייק ברלין

"… הוא מספר לנו בדיחה. איש אחד רץ ברחוב ופוגש חבר שלו. החבר שואל- למה אתה רץ? והוא עונה, לא שמעת? יורים בכל הגמלים באיזור! אומר החבר, אבל אתה לא גמל! בשביל מה אתה רץ? עונה לו האיש, אני יודע שאני לא גמל, אבל הם קודם יורים ורק אר כך בודקים."

 

"וגלי ההסטוריה, עם כל תורי המזון העגמומיים, התאונות על המדרכה ומכונות הכתיבה, ממשיכים לזרום כמנהגם."

 

רכבת לטריאסטה/ דומניקה רדולסקו

 

בשנה בה נפלה חומת ברלין, נפל גם צ'אושסקו. וכל הדברים הללו היו לא מזמן, וכל הדברים האלה נוגעים לנו, וכל הדברים האלה הם ההסטוריה שלי, למרות שזו שנת הלידה שלי ולמרות שמימיי לא הייתי לא בגרמניה ולא ברומניה.

 

אני לא יודעת למה אני קוראת את כל זה, הרבה סיפורים מתערבבים לי בראש. כל כך הרבה דברים שמעתי על המקומות האלה, כל כך מעט מהם אני מבינה, והכל לא היה מזמן כל כך.

 

"זוהי עיר שהולמת את רעבוני (…) בשיקגו קר ואפלולי. הקור עז כל כך שנדמה שהחיים עלולים להיעצר בכל רגע וכל עוברי האורח יקפאו לנצח ברחובות כמו בובות בחלון ראווה. אשת העסקים במעיל הפרווה בשחור ובנעלי הספורט תקפא בעודה מפשפשת בארנקה אחר מפתחות המכונית. האיש שמנגן בסקסופון מאחורי כובע ריק יקפא בדיוק ברגע שיניף את הסקסופון לעבר שמי שיקגו החשוכים. הקבצנית תקפא כשתושיט את ידה לתוך פח האשפה. שוטר התנועה שנושא את ידו ישאר קפוא בתנוחה הזאת. המוניות, הלימוזינות, האוטובוסים, הילד שרץ מאחורי אמו הנושאת שכל יד שקית קניות מדומיניקס יקפא שניה לפני שידביק אותה…"

And I don't think you realize he's coming for your neck

 

 

 

אוי כמה שאני אוהבת אותם.

 

אז מה עושים כשאי-אפשר לתפקד יומיים

חוץ מלבכות בלילה כשאני לא מצליחה להרדם מרב כאבים והכדור לא עוזר

אתמול קראתי שני ספרים וחצי, אולי אפילו יותר, שניים היו ממש קצרים

וראיתי הרצאה על תורת הקוונטים

והבנתי סופית שאני לחלוטין לא אוטו-דידקטית

וקראתי עוד

וכמובן שבלילה ייללתי כמו ילדה קטנה והתפתלתי במיטה מכאבים והייתי עייפה ורציתי לישון אבל כל תנוחה הכאיבה לי כל כך ואז תשו כוחותי ומתישהו, אני מניחה, הכדור כן השפיע ונרדמתי

והיום כבר לא היה לי כח לכל זה ולקחתי כמה כדורים שרציתי ולא כמו תמיד בקמצנות,

ואפילו הצלחתי לגרור את עצמי החוצה ולרוץ

וקאזביאן,

הנשמות הטהורות האלה,

עשו לי כיף.


ומה עכשיו

אני פה אחרי ששתיתי קצת

זאת אומרת

ממש הייתי נורמלית ויצאתי לפאב עם חברים

ושתיתי אלכוהול, שזה משהו שכמעט ולא יוצא לי לעשות אף פעם

ואחרי זה פגשתי במקרה חברות בפאב אחר

הו, חיי העיר הגדולה

 

בא לי להכיר אנשים שיהיה לי כיף לעשות איתם את הדברים האלה

כי החברות שלי הן החברות הכי אדירות בעולם,

וזאת בעיה,

כי כשאני כבר איתן ממש לא בא לי לבזבז את הזמן שלנו על שטויות כאלה

ואנחנו לרב עושות דברים שווים הרבה יותר

 

לא ראיתי את העיר הזאת בלילה כבר הרבה זמן

כמות החיים ברחובות הממה אותי

ידעתי כל הזמן שחיים פה בלילה

אבל כבר יותר משנה שלא יצא לי להתהלך בתוך העניין הזה.

 

ואני אוהבת את לאה גולדברג.

 

אאאעעע

מעולם לא רציתי כל כך להיות בן

שונאת את המחזור הזה, פשוט שונאת

אדוויל-נורופן-אופטלגין

אני משתגעת

אם לא די בהורמונים, בעצבים

אני מרגישה כאילו פיל התיישב לי על הגב

זה כואב

ואני שונאת לקחת כדורים

ואין ברירה

פאקינג שיט

איך אפשר בכלל להתמודד עם זה בלי

 


 

עריכה:

נקודת אור-

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4091862,00.html

 

המגמה החסידית בעמנואל: "המצב חמור מאוד"

 

"הם ילמדו שעקב אכילס שלנו הוא פשוט ומביש: הכסף. אם מכים אותנו בארנק – מצליחים."

 

 

אני חושבת שיותר ברור מזה- לא יכול להיות. הבה נכה אותם בארנקים, סליחה, הבה נפסיק להזרים מהארנקים שלנו לארנקים שלהם בלי שום סיבה.

מפני שכה מעט הם מבקשים מהחיים

"-מדוע באת אל ארצי להשם ולבוז אותה?- הפולש הזר הוא זה שאמר זאת לבעל האדמה (…) הספינות שהפליגו לראשונה במורד הנילוס נשאו תותחים ולא לחם, הרכבות נבנו מתחילתן להוביל גייסות, ובתי הספר הוקמו כדי ללמדנו לומר הן בשפתם."

 

"האיש הזה, ריצ'רד, גם הוא אדם קנאי. כל אדם קנאי הוא לפי דרכו. אפשר שבאמת אנו מאמינים באמונות ההבל שהזכיר, אבל הוא מאמין באמונת הבל חדשה- באגדת הסטטיסטיקה."

 

"אין הוא כעץ אלון גבוה רחב-נוף הפורש צלו על אדמה שהטבע חנן אותה במים בפוריות, אלא כשיחי הסיאל האלה שבמדבריות סודאן, שקליפתם עבה וקוציהם חדים, והם מנצחים את המוות מפני שכה מעט הם מבקשים מהחיים." (על סבו)

 

"-לא ייתכן שמה שהתלמיד לומד בבית הספר לא יתיישב עם המציאות של חיי העם. כל מי שקנה לו השכלה היום רוצה לשבת לו במשרד על כסא מרופד ליד שולחן נאה, תחת מאוורר, לגור בבית ממוזג אויר ומוקף גן, ולנסוע במכונית אמריקנית רחבה כרוחב הרחוב. אם לא נעקור מחלה זו מהשורש תיווצר אצלנו שכבה בורגנית שאין לה ולא-כלום עם המציאות של חיינו, ושסכנתה לעתיד של אפריקה מרובה מסכנת האימפריאליזם עצמו- איך אומר למחג'וב שאותו האיש עצמו בורח בחודשי הקיץ מאפריקה אל הוילה שלו על אגם לוצרן, ושאשתו עושה קניותיה בבית המסחר הרודס בלונדון, ומשם שולחים לה אותן במטוס מיוחד, ושחברי משלחתו עצמם אומרים בגלוי שהוא מושחת, מקבל שוחד, רכש לו אחוזות שלמות, שלח ידו בעסקים והרבה נכסים וצבר הון עצום מזיעת אפיהם של העלובים העירומים למחצה בעבי הג'ונגל?"

 

"האנשים האלה שום דבר בעולם לא יעורר את תמהונם. כאילו לקחו בחשבון הכל. אינם שמחים על הילוד ואינם נעצבים על המת. כשהם צוחקים הם אומרים 'יסלח לי אללה', כשהם בוכים הם אומרים 'יסלח לי אללה' אינם אומרים: ואני, מה למדתי אני?"

 

עונת הנדידה אל הצפון/ אל-טייב צלאח

 

שוב חרטות על שלא למדתי ערבית בתיכון.