העם רוצה צדק חברתי (?)

כשנפגשתי עם נחיל האדם העצום שצעד לכיוון כיכר המוזיאון, הייתי בהלם מוחלט. הלם מכמות האנשים, בעיקר.

מעולם לא הייתי במחאה כל כך גדולה. פה ושם מצאתי את עצמי בהפגנות ועצרות כאלו ואחרות, ברובן הגדול נדמה היה שלאנשים איכפת ברמת הפייסבוק ושיחות החולין, אבל ברגע שהמחאה עברה מהאנטרנט לרחובות הם התנדפו. אני לא איזה טיפוס פוליטי במיוחד. מעולם לא הייתי, וסביר להניח שלא אהיה. בנושאי חוץ וביטחון אני לרב בולמת את פי מכיוון שאני יודעת שאיני יודעת מספיק. בנושאים חברתיים אני מרבה להתרתח ולהתקצף, ואם יש איזו עצרת קרובה בהחלט אשתדל להגיע, גם בגפי.

לפני שנה בערך נעצרה בנייתו של אגף חדש בביה"ח ברזילי באשקלון משום שבחפירות התגלו עצמות אדם. ליצמן וחבר מרעיו נעמדו על הרגלים האחוריות והבנייה הוקפאה. אני זוכרת שהלכתי עם דינה להפגנה. אמנם לא הגענו לשיא, אבל במקום נכח קומץ זעום של אנשים וכל העניין הסתיים בקול ענות חלושה. אני זוכרת שעמדתי והסתכלתי בהם, ובי, ופסקתי בניד ראש עצוב שלא איכפת לנו מספיק.

מאז פקדתי פעמים ספורות רחבות וכיכרות למיניהן, ותמיד היה נדמה לי שהתחושה הכללית בהן זהה. והיום אחת מהנואמות אמרה משהו יפה ונכון מאוד, היא אמרה;

כבר הרבה זמן מסתובבים פה כל מיני מאבקים קטנים. מה שקרה בשבוע האחרון זה שהמאבקים הסתכלו סביבם, על מאבקים אחרים, ופתאום הבינו- אנחנו בעצם אותו המאבק.

והיום בכיכר המוזיאון נאמרו הרבה דברים נכונים מאוד, כואבים מאוד. ועכשיו קראתי את הטוקבקים (תחביב שעולה לי בלא מעט שעות שינה), גם אלו התומכים, אבל בעיקר עניינו אותי השאר, הארסיים שביניהם. יומיים לפני שהחלה המחאה, וכל מה שהיה זה אירוע פייסבוק, אמרתי לחברתי- המחאה הזאת צודקת, אבל אנשים לא יתמכו כי היא תהיה מזוהה יותר מדי עם תל אביב, למרות שהיא נוגעת לכולם. עם הזמן הבנתי- לא רק שהמחאה תוייגה כתל אביבית (תוך התעלמות מוחלטת מהקמתם של האוהלים בהרבה ערים אחרות), אנשים לא התאפקו והדביקו לה תגית שמאלנית מובהקת.

ועכשיו בלי פוליטיקה מסובכת מדי- אם אדם שדורש מערכת חינוך שמקנה הזדמנויות שוות לכולם, מערכת בריאות מתפקדת, שירותים סוציאלים שיתנו מענה לכל מי שנזקק להם ומשכורת מכובדת לעובדי המדינה שעוסקים בכך, תחבורה ציבורית שבאמת אפשר לסמוך עליה, שכר דירה שפוי שמאפשר מרווח נשימה למשפחות רגילות לגמרי עם שני מפרנסים- אם אדם שמעז לדרוש מהמדינה שלו את הדברים הנ"ל הוא שמאלני- אז אני שמאלנית, ניצחתם. עד כה לא הגדרתי את עצמי, אבל הודות לכם, טוקבקיסטים יקרים, מצאתי לי הגדרה להשתחל אליה.

אז רגע, כל השאר, כל מי שלא שמאלני- כל אלו לא רוצים את הדברים שציינתי למעלה? הם דווקא מעוניינים להמשיך עם המצב הקיים..?

הרבה אנשים כתבו- לא באתי היום כי זו עצרת של השמאל/ אני דווקא אוהב את ביבי/ זו מחאה אופנתית של היפים מסוממים/ מר"צ ובל"ד היו שם/ זה של תל אביבים מפונקים- אז מה??? גם אני לא הסכמתי עם כל מה שנאמר, גם אני ראיתי שלטים שלא אהבתי ושמעתי דיבורים שאני חושבת לשטויות, אבל הבסיס, התמצית, ההוויה- היא לא תלוית מקום מגורים או נטייה פוליטית. ברור שיגיעו אנשים עם חולצות של המפלגה שלהם, ברור שיהיו כאלו שיצעקו "ביבי הביתה", וזה ברור שלא כל אלפי האנשים שהיו שם מצדדים בכך, אבל הקריאה היא לא קריאה פוליטית, היא קריאה חברתית, היא קריאה לעזרה. אפשר לשבת ולרטון בבית ולחכות שתקום מחאה שתואמת בדיוק את הדעה הנחרצת שלי, ולצאת להפגין בכיכר עם כמה מאות בודדות. אפשר. אבל אפשר גם למחול על האגו ולהיות מוכנים לשמוע כמה דברים שלא ימצאו חן בעיניכם כדי לתמוך בשורה התחתונה- אנחנו רוצים חברה אחרת.

וכן, אני לא אהבתי היום לצעוד תחת הדגל האדום של הבחור מלפני- אין בי טיפת חיבה לקומוניזם. וכשאחד משוכני האוהלים אמר "זו זכותי להיות אמן ולהתפרנס בכבוד"- התרעמתי. אבל עדיין חלקתי עם שניהם את אותה הכיכר, כי יש לנו דברים משותפים ששלושתינו מעוניינים להשיג, ואולי זו הדרך.

 


 

 

וכן, נוח לי במגדל השן שלי, אגב. החיים שלי יפים וקלים, די חסרי דאגות למען האמת. אמנם עבדתי קשה, אבל משום שאני גרה עם ההורים הצלחתי לחסוך לי סכום יפה, עם חלקו הטסתי את עצמי לקצה העולם והסתובבתי בו חצי שנה. אני ללא ספק בצד הנהנתני והעשיר של החברה שלנו, ואין לי כוונות להפוך את עצמי למסכנה. עוד מעט יתחילו החיים האמיתיים על הלחצים האמיתיים שמתלווים אליהם, ואז ארגיש גם אני את קוצר הנשימה הזה שכולם מדברים עליו, במירוץ הגדול של החיים. ברור שאני מעוניינת להקטין את הקושי כמה שיותר. אבל לא רק בשביל זה הגעתי לשם היום. הגעתי כי אני מפחדת ממה שיהיה פה. אני מפחדת ממה שעלול לקרות אם לא נשנה גישה. ממה שקורה כבר עכשיו. הגעתי כי כבר כל כך הרבה פעמים הרגשתי שאנחנו עומדים כבר על קצה הצוק, ועוד דחיפה אחת יכולה להיות קטלנית עבורנו.

 


 

לא יודעת אם כתבתי את זה פה, אבל אני רוצה להיות מורה. רוצה, ממש ממש רוצה, להיות מורה. סבתא שלי היתה מורה שנים רבות עד שיצאה לפנסיה. מורה מוערכת מאוד, ויש גם כמה פרסים שמוכיחים זאת. כשהייתי בת ארבע עשרה בערך, ניגשתי אליה בחיוך רחב ואמרתי לה בגאווה שהחלטתי שאני רוצה להיות מורה. את התגובה שלה, אני לא אשכח אף פעם- היא תפסה לי את היד בחוזקה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי בתקיפות- "****, מה שאת לא עושה, אל תהיי מורה. הבנת אותי? אל תהיי מורה." ההלם שלי מהתגובה הנחרצת והקשה הזאת לא חלף עד היום. לפני שבועים אמרתי לה את זה שוב. אמרתי שאחרי שאלמד את התואר הראשון שלי, אלך ללמוד הוראה. היא הסתכלה עלי, והניחה את ידה על שלי, וחזרה על אותם דברים שאמרה לי לפני שמונה שנים. ושתקתי, כי אני יודעת, שבמערת חינוך מטורללת כזאת, אני לא אעז להיות מורה בחיים.

וגם זה קשור בעיני. הכל קשור.

 


 

בגלל כל אלה,

צעקתי היום עם אלפי האנשים;

ה ע ם  – ר ו צ ה  -צ ד ק  -ח ב ר תי

6 תגובות על ״העם רוצה צדק חברתי (?)״

  1. דעתך – דעתי.
    לא הבנתי מעולם למה ארגוני בעלי אוריינטציה שמאלנית יחסית (או באופן מוחלט כמו קמ"י או בנק"י) מתעקשים לציין בגלוי את שם הארגון על כל פלאייר ופלאייר ולאנוס כל מאבק לצרכים פוליטיים. זה כמובן פוגע בלגיטימיות של המאבק, גם אם כל המסתייגים ממנו סתם מחפשים תירוצים כדי לתמוך בממשלה בכל מחיר.

    לאותו אמן אין שעות עבודה מסודרות או שכר מובטח ויציב, לכן לא הגיוני בעינייך ש"מגיע" לו לגור בלב ת"א. אבל גם עם שני תארים בהנדסה, אני לא בטוח שבעוד שנה אני אוכל להרשות לעצמי לגור בגוש דן, ללא כל קשר לדעותיי הפוליטיות.

    אהבתי

    1. -המשך-

      אין מקצוע חשוב כמורה, אך כמעט כל מקצוע מכובד ממנו. רציתי (ואני עדיין) להיות מורה (תכלס, להוציא תעודת הוראה היא בגדר הוספת סמסטר עבורי), אבל זה כנראה יאלץ לחכות כמה שנים (בכל זאת, שכר הדירה לא ישלם את עצמו).

      ההורים ניסו להניע אותי מהנדסה, הדודים מרפואה, החברים מקרבי וכו’. לא מדובר פה במקצוע אחד בלבד; כל המעמד הבורגני נשחק.

      אהבתי

      1. נדמה לי שיש לנו נטייה לקשר כל מחאה למליוני מחאות אחרות, שלא קשורות בהכרח. וכמובן, להקצות לכל מחאה את המקום שלה על הספקטרום שבין ימין לשמאל. בעצם ספקטרום זה מוגזם- מבחינת יותר מדי אנשים קיימים רק שני הקצוות.
        יש דברים שלא קשורים בנטייה פוליטית, וחבל שיש המתעקשים לקשר אותם. 
        פה ספציפית אני מרגישה גם כאילו כל כך קשה להוציא אנשים מהבית שלהם לרחוב, שעד שמישהו הצליח לארגן כזאת כמות הסטרית של אנשים- כולם מתלבשים על הצעדה הזאת.
        היו שם שלטים של המון מפלגות, וכלכך הרבה דיעות סותרות, אבל כולם הסכימו על הדבר האחד שבשבילו הגיעו לשם, ואני חושבת שזה הישג גדול.

        לגבי האומנים למיניהם, הלוואי ויוכלו להתפרנס בכבוד. מדוע לא. לו היינו יכולים כולנו להתפרנס מהדברים שאנחנו אוהבים לעשות- מה טוב. אבל אני חושבת שבראייה ריאלית יותר אפשר להבחין שיש יותר מדי זמרים שרוצים להצליח על פחות מדי קהל, יותר מדי צלמים, ציירים, רקדנים וכו’…
        חיים של אמן לא יכולים להיות יציבים כמו חיים של אדם שיש לו משרה קבועה בחברת נדל"ן או וואטאבר, וזהו שיקול שחייבים להתחשב בו כשבוחרים ללכת ללמוד משחק, למשל.

        אהבתי

      2. ואגב, אין בעיני "מגיע" לגור בתל אביב או לאו. לא מדובר באיזו זכות בסיסית. אבל גם מחוץ לתל אביב ומחוץ לגוש דן אנשים לא מצליחים למצוא קורת גג במחיר סביר. וכמו שאמרו אתמול- ככל שמתרחקים מהמרכז גם השכר הממוצע יורד, וזה נתון שמשום מה בורחים להתעלם ממנו כל מציעי ה"תעברו לירוחם" למיניהם. יש צורך דחוף לפתח את המקומות האלו- אי אפשר לצפות מצעירים לקבוע שם את משכנם כשאין שם מקומות עבודה, או לפחות תחבורה ציבורית הגיונית למקומות עבודה במרכז.
        תל אביב היתה ותיוותר יקרה, כדרכן של ערים גדולות ומרכזיות בכל העולם. אמנם זוהי תופעה שמחדדת עוד יותר את הבדלי המעמדות, אבל המאבק בתופעה התל אביבית אינו חשוב כמו המאבק הארצי.
        אני לא רוצה לגור במרכז. ממש ממש לא. אבל אם וכאשר יהיה לי תואר ביד, ורק שם אמצא עבודה- לא תהיה לי ברירה. אני לא מצפה שיקימו פארק הייטק
        ליד כל חוות בודדים בנגב ובערבה, אבל משהו צריך להיעשות בכיוון.

        אהבתי

      3. (אחרון ודי, מבטיחה)

        ולגבי ההוראה- הו וול, כל שנותר לי הוא לקוות שעוד שנים ספורות מישהו שם למעלה יבין את האסון שמתרחש בביתה"ס הציבוריים ויתחיל לפעול בעניין. אולי אם היתה לי אידאולוגיה חזקה מספיק הייתי אומרת שאהיה מורה באש ובמים, אבל אין לי אומץ מול מערכת חינוך כזאת, מצטערת. ואגב, אני ממש לא היחידה. חברתי רוצה ללמוד עבודה סוציאלית, ומה שמניא אותה מכך הם התנאים המקוממים. במקום בו רק אנשים הייטק רואים שכר לעמלם, אין לצפות שמישהו יעמוד בתור כדי לעודד פה סוג של צדק חברתי.

        אהבתי

      4. שמעתי שבצרפת יש איזושהי השלמת הכנסה לאמנים, וגם זכויות פנסיה, משמע כן אפשר להתפרנס ממקצועות כאלה בכבוד. אני לא חושב שהממשלה צריכה לעשות את זה גם פה (למרות שהמוסיקה שלי משתייכת לאותם ז’אנרים שיגוועו ללא תמיכה) להוציא אמנות שורשית (כמו פסטיבל הלדינו והתזמורת האנדלוסית).

        ענין פשוט של היצע וביקוש; בדיוק כמו במקרה בעית הדיור. ת"א תמיד תהיה יקרה מקרית ים ואין הכרח לגור פה או שם. אי אפשר לגור היכן שאין מקום, וכאשר יש היכן לגור, אי אפשר לעשות זאת בכל מחיר. 

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s