פתאום נוחתת

היום במקום ההוא, השיחה נודמת לכמה דקות. העצבות נוחתת פתאום, כמו נשרה עלי מאיזה עץ סמוך. עיני תקועות בצלחות ובמזלגות, ונחיל דמעות שוטף אותי מבפנים. יש בי המון געגועים, אתה מבין- זר גמור שעומד אתי שם- יש בי המון געגועים. ועצב. ורחמים עצמיים. וגם תקווה, אבל בעיקר רחמים עצמיים.

וכמובן, ישר כשהגעתי הביתה בחזרה, מתנפלת עלי הודעה דרך עמוד הפייסבוק. התוכן לא חשוב, אבל הבחור לשעבר מצהיר בה- איים באק. וכוסאמאשלו איך הוא ידע שהוא השתהה לי ככה במחשבות היום, איך הוא ידע, איך הוא ידע, איך הוא ידע. כמה פעמים זה עוד יקרה לי… אני לא חושבת עליו כל כך הרבה, אבל הוא פשוט יודע! ומיד מגיב. כאילו יש לו איזה מודיע פנימי שיושב בתוך המחשבות שלי ומיד כשהוא רואה את דמותו שם הוא שולח טלגרמה שקוראת- עכשיו!

והייתי הרבה פחות קרה מבדרך כלל, כי משהו בי בכל זאת נמס, למרות ש, כל מני דברים, אבל בעיקר זה שאני לא רוצה להיות איתו שוב. אבל התעניינתי ושאלתי, כאילו היום במטבח עם כל הסכינים והמזלגות והלחמים, כאילו אז לא כל מה שרציתי זה להגיד-

אתה יודע, ממש לא יזיק לי לבקר במיטה-וחצי-הזאת-שלך ולהירדם כשהיד שלך מקיפה אותי. עזוב מין, אתה יודע, לפעמים אני יודעת ש, לפעמים אני יודעת שכל מה שאני צריכה זאת יד שתעטוף אותי.

ולתוך כל המערבולת הדפוקה הזאת, צולל ראש קדימה איזה מישהו שעומד לידי באותם הרגעים, וזה כבר כמה חודשים טובים שהוא מראה בי איזו התעניינות, ואז כשהשיחה נגדעת ככה פתאום הוא לא אומר שום דבר, וקצת בא לי שהוא ישאל אותי מה יש לי ואני אגיד שאני מתגעגעת. זה הכל, שלא ישאל כלום פרט לזה. שישאל ויסתפק בתגובה הזאת. ואני אמורה לצאת איתו לטיול מתישהו, מן תכנון שבאוויר, ויש מאין פתאום מופיע בי רצון שבלילה עת כל הכוכבים זורחים, עת כל האנשים שרויים במאוזן לקרקע, הוא יקרב את שק השינה שלו אל שלי, ויניח הוא את היד החסרה.

וזה דפוק, את יודעת, זה דפוק יותר מהכל, כי הוא לא מעניין אותי באופן כזה, בדיוק כמו השחקן ההוא, שכבר יצאתי איתו פעם, שכבר התחמקתי מהמבט שלו בחדר על הר גבוה בגליל, זה בדיוק כמוהו שפתאום שוב נורא מתרשם ממני ולוחץ להפגש. ואיזו פאקינג טעות, בא לי להגיד לו, איזו פאקינג טעות זה להתרשם כל כך מבחורה עם ספר שירים בתיק, אתה לא יודע איזה נזק זה מביא, תכניס את הספר, תקח את מילותיך חזרה ואל תלווה אותי לאוטובוס, פשוט תסתובב ותלך לפני שדברים חסרי טעם יקרו.

 

הכל כל כך תפל, למה הכל כל כך תפל.

 

 

לפני כמה שעות בשדרות רוטשילד, בתוך הענן הרוחש שהוא מאהל המחאה, אנחנו יושבות על ספסל ומתוך רכב חולף צועק אלינו מישהו שנקים מפלגה והוא יצביע לנו בבחירות הבאות, ארבעים מנדטים הוא הבטיח, ואז יילל משהו על הליכוד ואז על ביבי ואז נסע.

ואני חשבתי שקצת חבל שהוא בזבז את כל האנרגייה הזאת עלי, אני לא מקימה מפלגה.

3 תגובות על ״פתאום נוחתת״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s