רשמים מתל אביב

"בוקר טוב דוקטור פנחסוב!" צוהלת הפקידה השמנמנה, מדלגת בשמחה אל המעלית. ד"ר פנחסוב מחווה לה תנועה מחוייכת ונעלם בחדרו. חם. בקומה השנייה של קופת החולים המזגן לא עובד. התורים מתעכבים, כמובן, ועל אחורי החולצות של כולם מתפשטים כתמי זיעה. "חמודי" מחייך מהקירות, מהשולחנות, ומהמניפות המאולתרות שבעלי התושייה הכינו לעצמם. אישה קטנה וכמושה מתיישבת באפיסת כוחות על כיסא, שעה שמישהי- כנראה בתה- מבררת מתי תוכל להכנס לחדר הרופא. "בלי תור?" משתוממת הפקידה, "ממתי זה נכנסים בלי תור?" הבת מבקשת, והזקנה מדווחת בקול חלש "אבל אני לקחתי טקסי במיוחד כדי לבוא פה!", והפקידה נאנחת ומתקתקת. אין שום דבר שמח בקופות חולים. תמיד נדמה כאילו הממתינים בהן הם אוסף כל הנדכאים. כנראה גם אני נראית עזובה מעט.

 המבנים של קופת חולים כללית תמיד ייראו ישנים, מתפרקים. אולי זהו טיבה של תל אביב.

 


 

ביקשתי מאמא מתנת יום הולדת מוקדמת. כרך שלוש באוסף השירים של יהודה עמיחי. אני משלמת עבורו בכספה, ויוצאת מהחנות בהתרגשות, לא מכניסה אותו אפילו לתיק. ליד הקופה מוכרים את נוילנד של אשכול נבו בשלושים וחמישה שקלים. לפני חודשיים ערימות שלו היו פזורות בסניפי הרשת, וקפצתי את ידי נוכח המחיר המופרז, מגרד את תקרת השמונים.

אני לבד בתחנה, את הקו שלי ראיתי עובר כשחיכיתי ברמזור- ואני שמחה. קצת קיוויתי שיהיה לי די זמן בתחנה כדי לדפדף בו, בספר החדש הזה. אני קוראת שיר, ועוד אחד, ועוד הרבה, ושמחה שיש לי את הספר הזה- לי לעצמי כמה שארצה. התחנה מתמלאת אט אט. הייתי שם ראשונה, ראיתי מאיפה מגיעים כולם, הספקתי לנחש לאן הם נוסעים. מספרי האוטובוסים החדשים לא אומרים לי דבר, ויש בזה מן הזרות, כמו נחיתה זמנית בעיר שהיא לא עירך. ממול דוכן שמוכר מיצי פירות. מאחורי הדלפק בחור שאת ראשו מקיפות ראסטות שחורות, מבטו צחקני ונראה כי הוא משתעשע עם הלקוחות. הוא נראה כמו האנשים האלו שאוהבים את העבודה שלהם, ואני תוהה אם כך הדבר באמת. ברחוב קינג ג'ורג', אם תסתכלו, יש כמה עצים באמצע הכביש. ככה, בלי שדרה, בלי מדרכה, כמה עצים שהאספלט מכסה את שורשיהם, והמכוניות והאוטובוסים נוהמים תחתיהם. כל כך הרבה פעמים אני פה ועוד לא שמתי לב. אני שמחה שלא עקרו את העצים כשבנו את הרחוב, כאילו לי עצמי יש כלפיהם רגשות נוסטלגיים.

 


 

אין להסביר את החיבה שאני רוחשת לסניף למטייל בדיזנגוף סנטר בתל אביב. המחירים אסטרונומיים, אבל תמיד כשאני שם מוליכות אותי רגליי אל חנות הציוד. במחלקת המפות ומדריכי הטיולים ידי נעצרות על מדריך לטרקים בלאדאק, הודו. אני מוציאה את הספר מהשורה, ומעבירה את העמודים ברפרוף, נעצרת על התמונות ומושלת בלבי להירגע. יש עוד ארבע שנים, אפילו יותר. אני רוצה לקנות את הספר הזה, כאילו כדי שיהיה הבטחה, מי יודע מתי תתממש, אם בכלל. רק חזרתי והיעד הבא כבר מפעפע לי בדם. מפות סימון השבילים מונחות סדורות על סטנד מברזל, ואני מחייכת אליהן. אני בהפסקה, אתן מבינות. חם מדי עכשיו, אבל כשרק אוכל… אני מחזיקה את המפה שאמא ביקשה שאקנה, מושיטה אותה למוכר ומחכה שמישהו בעולם הוירטואלי שבכבלים מן המחשב אל הקיר יגבה ששים וחמישה שקלים מכרטיס האשראי. בינתיים אני מתבוננת בעשרות התרמילים התלויים על הקירות, מלאים בעיתונים הגורמים להם להיראות מוכנים ומזומנים להרפתקה בהרים. תרמילים, אשר יוצאי-דרום-אמריקה, ומיועדי-דרום אמריקה מכנים מוצ'ילות, והם עצמם מתכנים מוצ'ילרים, כאילו לא הכילה השפה העברית את המילה תרמיל ותרמילאים. אני מחפשת את שלי בין כולם, ולא מוצאת. לא אצליח להסביר את החיבה שאני רוחשת אליו, אבל בראותי את כל השאר, ליבי הומה בגעגוע.

בעוד ארבע שנים אני בלאדאק, במקום שראיתי בספר. בעוד ארבע שנים. בעוד. ארבע. שנים.

 

ואפילו יהודה עמיחי כותב;

 

"לשכח ולפרח. לפרח ולשכח; זה הכל.

השאר, עצבות עינים ותאורי מסע."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s