ארץ אשר הרריה נחושת אבל עצביה ברזל

כשאני עולה על נקודת תצפית יפה, כשאוטובוס אגד ירוק מסיע אותי במרחבים צחיחים או פורחים, כשאני קוראת עליה, כשאני מספרת עליה, כשאני חושבת עליה… אני אוהבת את הארץ הזאת מאוד.

 

זה לא פוסט כמו שאני רגילה לכתוב פה, זו יותר רשימה, עם סימן שאלה בסוף. אני לא מנסה להביע עמדה, אני לא בטוחה איזו עמדה אני יכולה לנכס לי מכל הציטוטים שאפרוש פה, חוץ מזה שאני אוהבת אותה מאוד, את הארץ הזו.

 

סיימתי לקרוא את "נוילנד", החדש של אשכול נבו. אחרי "ארבעה בתים וגעגוע" המעולה ו"משאלה אחת ימינה" ההוליוודי מדי, בעיני נוילנד תפס מקום טוב באמצע.

 

והספר הזה נגע בי בצורה מיוחדת. באופן לא ממש ברור הוא הזכיר לי את "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן, שהוא הספר הכי מטורף שקראתי עד כה, שעצר את נשימתי ולא החזיר לי אותה עד היום, וששלח אותי החוצה לטייל בארץ הזאת. משהו בחלק האחרון שלו הזכיר לי…

באישה בורחת מבשורה יש קטע בו שתי הדמויות הולכות בשביל, הלא הוא שביל ישראל, ומגיעות למצפור יפה. הם עוצרים לרגע, והגיבורה, שבנה כרגע במילואים בלבנון, ממהרת לעזוב את המצפור משום שהוא אנדרטה לזכר חייל שנפל בקרב, במלחמה שאינני זוכרת איזו היא. והרי זו הבשורה שממנה היא בורחת. היא בורחת מפני הדפיקה בדלת. ואז היא אומרת בכעס, איך זה שכל מקום בארץ הזאת הוא אנדרטה, כל כך הרבה נופלים יש, וכל כך הרבה מקומות זיכרון.

(הלוואי והיה לי ציטוט מדוייק, אבל אין.)

ובאותו שביל עצמו ראיתי כבר כמה וכמה אנדרטות כאלה, ובכל פעם שראיתי אחת, חשבתי עליה.

 

איך תמיד סופרים ישראלים כותבים על הארץ הזו באהבה מהולה בכעס, בתקווה זהירה, בייאוש כואב.

ובנוילנד משהו היה דומה לזה, משהו התמסר עם המילים שקראתי שם, משהו ניסה לקרוא לי להגדיר מחדש, מן קריאה לסדר של עצמי.

 

"שנים, היא חשבה, מאז 'המחנות העולים', לא השתתפתי בדיון עקרוני. לא ניסיתי להגדיר לעצמי במה אני מאמינה. ולא רק אני. כל מי שסביבי- כולם ספקנים, כולם מיואשים ייאוש שקט ואפל, כולם נמנעים מראש, משתבללים בתוך נדל"נם, כולם חושבים שמיותר לדבר על העתיד כי ממילא הכל נע במעגל סגור של 'ככה זה', שאין דרך להיחלץ ממנו."

 

וגם-

"פה הכל עולה בלהבות (…) וזה לא הולך להשתפר, לילי. זה רק ילך ויהיה יותר גרוע. הם לא רוצים אותנו כאן, השכנים שלנו. לעד נצטרך לעמוד מולם בחרב שלופה, ומי שמחזיק בחרב כל העת אין לו ידיים פנויות לנגן, לכתוב, לאהוב. (…) היינו צריכים ללכת לאוגנדה, הוא המשיך. או לארגנטינה. או פשוט להמשיך לנדוד ממקום למקום. כך לא היינו מעוררים שנאה גדולה כל כך. במקום, התעקשנו על הארץ הישנה והרעה הזאת, שהכול בה נצרב בשמש לוהטת. שיותר מידי עיניים, של יותר מדי דתות, תלויות בה. שהאקוסטיקה שלה, נו, בלתי נסבלת. איך צליל יכול להגיע לאוזניים כמו שצריך כשיש כל כך הרבה מתח באוויר?"

(שיחה שהתקיימה בשנות החמישים, נוילנד/ אשכול נבו)

 

ועוד כמה ציטוטים שעוררו אצלי משהו בלתי מוסבר,

הפעם מ"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן. ספר מוזר שצופן בתוכו אזהרה שלא הצלחתי להבין אותה עד הסוף.

 

"לא בור מצאנו. מצאנו עיר. אולי לא עיר בדיוק, אבל מקלט לעם רב. כפר שלם של מורדים הסתתר שם פעם. מתי . האם בימי רעמסס. האם לאחר-מכן. אולי בזמן המכבים. או הרומאים. או לאחר מכן. מתי לא היו כאן מורדים. מתי לא היו כאן פליטים. מתי לא ירד עם שלם אל מתחת לאדמה לחיות שם עד יעבור זעם והאם הזעם עבר והאם יעבור אי פעם."

 

 

"והוא לא היה צריך למות כי הוא מת המלחמה שאין לדעת אם היתה שלו. אם יש דבר אכזרי וחסר טעם הריהו להרוג אדם במלחמה שאינה שלו. די בכל אלה הנהרגים במלחמות שהם חושבים שהנן שלהם. למחמוד לא היו זכויות אזרח ועל כן אסור היה להרגו במלחמת אזרחים."

 

"עמדתי ונשענתי על דופן הזחל"ם כרמי זיתים, גדרות אבן, אלונים וקברי קודש, מזכחות לבעל ובמות לעשתורת, נחלים המתמלאים מים בחורף ודם בקיץ, שדות טבח וקטל, עזים שחורות על ההר, גפנים משתרגות על בתים, חמור נוער, מורדים מתים במערות, צלובים על אם-הדרך, ברושים הנוגעים בלילה בכוכבים, ואדוני צבאות, הנורא שבאלים, כאן מלכותו, לרגלי הר מגידו, ארמגדון.

זה הזמן להאמין באלוהים, נכנס האלוף לתוך מחשבותי מבלי להפנו ראשו אחורנית, זה ממש הזמן הנכון.

אתה שואל מדוע עכשיו הזמן, אומר לך. מפני שעוד תתגעגע לסתם, פשוט, כדור בראש, כמו בימים הטובים. איחרת. תראה איזו ארץ יפה אתה מפסיד."

 

 

ועוד מילים נוקבות כדי לסגור איתם את רשימת התהיות הזאת, שלא ממש נפתחה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s