Summertime

 

הצלילים הראשונים של השיר הזה… נדמה לי שאזהה אותם גם עוד מאה שנים, שאזהה אותם בין מליוני רעשי רקע, נדמה לי לעתים שנולדתי עם היכולת לזהות אותם.

 

(ובהודו- באודאיפור, ראג'אסטן, שאומרים עליה שהיא "וונציה של המזרח"- הלכנו על חומות האבן שמקיפות את האגם, שוטטנו לנו בלי מטרה או יעד, ומישהו מאיתנו הלך על שפת החומה גם כשהיא נעשתה צרה צרה צרה, פרש את ידיו לצדדים והלך עקב בצד אגודל, והשכונה ההיא היתה עשירה, כמעט נקייה, האגם היה כחול עמוק עמוק, ועל אי קטן במרכזו כמו צף ארמון עשוי שיש לבן, ומישהי שאני מאוד אוהבת משם ואני הזדנבנו מאחורי החבורה הענקית שהיינו אז, ושרנו את השיר הזה מליון פעמים, וצחקנו על המילים שלו, ודיברנו על החצוצרה הזאת בהתחלה שצובטת לך את הלב, והשמש היתה חזקה ונעימה, ולא היה לנו מקום מסויים להגיע אליו ולא היתה לנו שעת גג, ולפעמים הלב כמעט רוצה לומר- היינו צעירים ויפים וחסרי דאגות- אבל מרפה, שומר את האמרה הזאת לימים של נוסטלגיה חריפה הרבה יותר, ובינתיים אני רק נזכרת במפה העצומה של הודו פרושה על שולחנות הגסט האוסים וידיים סקרניות, לא יודעות שובע מצביעות על עוד נקודה ועוק נקודה עוד… והכל אפשרי, רק צריך לבחור…)

 

לפעמים אני מפחדת שאשכח הכל, הסיפורים הריחות הטעמים והתחושות, ולפעמים אני מפחדת שאני לא אפסיק להיזכר.

 

אתמול רצתי את הקילומטרים העלובים שלי, וכל הריצה חשבתי עליה, על הודו, וכל הריצה נדמה היה לי שאני רצה אליה, שאם אתמיד מספיק וארוץ מספיק זמן ומספיק מהר אגיע אליה, ממש הרגשתי את הריח הכבד, המעיק שלה, מכה לי בנחיריים, שמעתי את ההודית החמקמקה, המהירה, טעמתי את התבשילים החריפים, את הפירות שמלאים עסיס, הרגשתי את גלגלי הריקשות משתקשקים תחתי- כאילו היא קוראת לי ואני באה- כמה געגועים למקום שנשבעתי שכף רגלי לא תדרוך בו, והפך למקום ההגיוני ביותר בעולם, עבורי, עכשיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s