"את אוהבת אותי בכלל? רצה לשאול. ולא שאל.

כי זה לא נשמע ככה, רצה לומר. ולא אמר.

נותר. על הגג."

 

נוילנד/ החדש של אשכול נבו

 

ולפעמים לא צריך הרבה יותר מטריגר

הנה נפתחו שערי הזיכרון. עמדתי גם אני באותו המצב, מאותו עבר של הטלפון הסלולרי. ובעיני נקוו לאיטן דמעות, וההבדל היחיד הוא שאני כן שאלתי. ובצד השני היתה שתיקה לא ארוכה במיוחד, שעבור ההמתנה הדרוכה שלי היתה ארוכה מאוד, ובעצם כבר לא היה צורך בתשובה, כי ההתמהמהות הזו והשקט הזה בישרו הכל. ולא האמנתי שתהיה תשובה בעולם הזה שתכאיב לי יותר מ"לא" פשוט ועקשן. אבל התבדיתי, כשמהעבר השני הזדחלו אלי באיטיות המילים "אני לא יודע כבר", ואני עמדתי שם בבסיס, בחושך, התבוננתי בקולר של המבנה הקרוב למגורים, מאחורי צחקו הרבה אנשים, עישנו ואכלו, ואני הרגשתי שפה חיי מסתיימים. יש אנשים שמרגישים את האדמה נשמטת להם תחת הרגליים- אני הרגשתי מסך לבן. נתקתי את השיחה ולא מצאתי את האומץ להסתובב אחורה ולשוב לחדר שלי במגורים, אבל קולות השמחה והצחוק וריח הסיגריות הפכו פתאום מעצבנים וקשים מנשוא, ולרגע היה נדמה  לי שאם כאן ועכשיו אני אתחיל ללכת ברגל את מאות הקילומטרים שהפרידו בין הבסיס שלי לבסיס שלו, והייתי מגיעה לשם והוא רק היה רואה אותי, הוא היה מיד מתחרט על מה שאמר והיינו שנינו מתחבקים והוא היה מניח לי לבכות לתוך הכתפיים שלו. ולא הלכתי, רק עליתי במדרגות לחדר שלי ונשכבתי במיטה ובכיתי כל כך הרבה עד שנמחקו לי העיניים.

 

וכתבתי פה כבר פעם שלפעמים אני מנסה להזכר בימים ובשעות שהעברתי איתו עד הרגע הזה, ואני לא מקבלת כלום פרט לאותו מסך לבן שהופיע נגדי אז. והנה אתמול פתאום באוטובוס שרק פעם אחת חלקתי איתו, השענתי את ראשי על החלון ופתאום נדמה היה לי שאני רואה אותו משתקף לצדי, ונזכרתי בהרבה דברים שהיו אז והספקתי כבר מזמן לשכוח. נזכרתי איך לפעמים היה אומר לי מה שנהג לומר, והיה מחכך את פניו כנגד פני, ולפעמים כשהיינו מצהירים שדי ומספיק להיום ויודעים שעוד פעם אחת ומישהו יירדם באמצע, והוא שוב היה אומר לי כל מיני דברים יפים, אז לפעמים הייתי מנשקת אותו בנקודה שמאוד אהבתי בפנים היפות האלה, והוא היה צוחק עלי. וכשהיינו נרדמים בלילה ומקיצים בבוקר, היינו בני שמונה עשרה, שזה לא מאוד רחוק מעשרים ואחד, והייתי בטוחה שאני יודעת דברים שאפילו אנשים חכמים מאוד עוד לא יודעים, והבקרים נמרחו תחת שמיכות וימי ראשון היו קשים מנשוא, והיה נדמה לי שכל הטוב בעולם כבר מונח בידיים שלי…-

 

 

2 תגובות על ״״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s