ליקוי לבנה

 

Im tired
Of everyone
I know
Of everyone
I see
On the street
And on TV
(…)
I hate them all
I hate them all
I hate myself
For hating them
(…)

Im tired of being so judgemental of everyone

I will not go to sleep
I will train my head to see
In my mind is this blind
As a branch on a tree

זהו בדיוק.

אני עייפה

אין לי כח.

 

היה היום ליקוי ירח מלא, זה היה יפה ממש. אחר כך אכלתי עם המשפחה, וישבתי עם אמא במרפסת. הזכרנו את זה שאני עוזבת בקרוב. והיה לי עצוב. ורציתי שבכל ערב יהיה ליקוי ירח ונשב להסתכל בו בחוץ.

כולם הלכו לישון.

(זה לא יפה לכתוב כל כך דרמטי כשהחיים שלי כל כך יפים.)

אני התקלחתי, הלכתי לבדוק שהירח בסדר

ועכשיו אני פה.

בקן הקוקיה

בזמן האחרון אני מעבירה את ימי ראשון שלי במקום מוזר מעט. מדובר במוסד לחולי נפש, שאני ועוד לא מעט אנשים מתנדבים בו. זהו מקום עבור החולים להפגש, לדבר, לחיות. חלקם באים כדי לשוחח עם המתנדבים, רובם באים כדי לשוחח בינם לבין עצמם, חלקם באים כי אמרו להם שצריך, וחלקם, אני מניחה, לא יודעים למה הם ממשיכים להגיע.

אני לא מהמתנדבות הנלהבות של המוסד, קורה לא אחת שאני מפספסת, וגם לרב אני עוזרת יותר בתפעול המקום מאשר בישיבה ושיחה עם החולים. זה מקום שאני אוהבת להיות בו, אבל לפעמים הוא מעיק עלי בצורה מאוד לא מובנת. אדם מן החוץ שיקלע פנימה, לא יבין מה מתרחש בין ארבעת הכתלים. כל מתנדב חדש שמגיע חוטף שוק די רציני בפעם הראשונה. מדובר בסוג הזוי של כאוס, שיש בו משום חזרה על עצמו מפעם לפעם. אני בטוחה שישנם מערבונים ישנים שבהם הגיבור נכנס לפונדק בצומת דרכים חשוך, ומוצא בפנים, רכונים על השולחנות, טיפוסים מוזרים, מטרידים, בוהים, חלקם לא נעימים למראה. זה לא בדיוק כך, אבל אני חושבת שיש משהו בהקבלה.

והסיבה שאני כותבת על זה פה בכלל, היא כי יש משהו מאוד מיוחד במקום הזה. בכוונה, או שלא בכוונה- אין הנכנס יודע דבר על יושבי המקום. מזווית הראייה שלי- בתור מתנדבת- אני מגיעה, עושה את מה שמבקשים ממני, משוחחת פה ושם, אבל אין איזה סימן שמבטיח לי שהאדם איתו אני מדברת לוקה בנפשו, ויתרה מכך- אין לי שום דרך לדעת אם אני מדברת עם אדם רגיל, מתנדב, כמוני.

זה נשמע מגוחך, אין ספק. ונכון, יש הרבה חולים שאי אפשר לטעות בהם. המבט, צורת ההליכה, הדיבור, ההתנהגות, הלבוש, הקול- יש שהם מסגירים. אבל יש גם שלא. וקרה כבר לא פעם שחשבתי שאני משוחחת עם אחד מחולי הנפש ואחרי כמה דקות נחתה עלי ההבנה שהוא מתנדב בריא בנפשו. זה ניסוי מחשבתי מעניין מאוד- והוא מטריף ומשעשע כאחד. ישנם אנשים שאני מכירה כבר די הרבה זמן, ועדיין אני לא מצליחה להחליט לאיזה צד הם שייכים. (זאת, כמובן, אם מניחים שהמתנדבים הם אנשים בריאים לחלוטין.) 

קרה לי גם פעם שמישהו שאל אותי מה אני עושה שם, וכשעניתי שאני מתנדבת הוא היה ממש מופתע. לא ידעתי אם לצחוק או להיעלב.

לרב המתנדבים מסתובבים עם פנקס (יש בו צורך לתפקודו של המקום) וזוהי לעתים תעודת שפיות לא רעה בכלל. כשאני הולכת שם אני משתדלת שהפנקס הזה יציץ מכיס המכנסיים. לא נעים ולא קל לחשוב שמא מישהו רואה אותך כמשוגע.

אני לא יודעת אם מישהו כיוון ככה את הדברים, אבל האופציה הזאת, להחשב משוגע מוחלט- היא מעניינת, מצחיקה ומפחידה כאחד.

ובאופן כללי, הסטיגמות נוהגות להתנפץ שם ברעש על הרצפה. אחד האנשים שאני מדברת איתו באופן קבוע, מדבר בעברית המדוייקת ביותר ששמעתי מיימי. עליו דווקא רואים מבחינה חיצונית, מוזרות. אבל העברית שלו חפה מכל טעות- כל מילה מוטעמת נכון ומונחת במקום הראוי לה. במשפטיו נשזרות לא אחת מילים גבוהות למדי, מילות שבת, כאלו שנדמות מפוארת מדי ליום יום.

מדהימה אותי העובדה שעדיין איני מצליחה להחליט אם האנשים שאני עובדת איתם בריאים בנפשם או לא. כל פעם שנדמה כאילו כן והם רגילים, איזו אמרה או תנועה שלהם מקפיצה את חשדותי. וכל פעם שנדמה לי שזהו עליתי עליהם אבחנתי אותם- הנורמליות קורנת מפניהם.

 

החבל הזה דק מאוד. החבל בין שפיות לטירוף, לשיגעון.

Face the wall

פשוט

באמת שהייתי רוצה

להפסיק לקנות.

או לפחות לקנות הרבה פחות.

זה לא ממלא אף חלל, את מבינה??

קנית, והנה כבר את צריכה משהו חדש אחר, "עוד משהו אחד ואני מאושרת לכל החיים" זו קצת התנהגות של מכורה- את לא חושבת?

 

רגע, שנייה להבהיר.

אני דווקא בסדר. אני מכירה אנשי שקונים הרבה יותר ממני.

הרבה מאוד אפילו.

ואני באמת משתדלת- לקנות אך ורק דברים שאני באמת אשתמש בהם.

(כי "צריכה" איבד כבר ממזמן את המשמעות שלו בשפה העברית.)

 

אבל הייתי רוצה להיות

בן אדם שמרוצה יותר ממה שכבר יש לו.

 

מתקשה

"היה היו פעם. קרו דברים. דברים רבים. במקום לא רחוק מכאן."

הבן הטוב/ שי גולדן

 

זה לא ספר קל. קשה לי לקרוא אותו. שי גולדן לא מרחם לא על הוריו, לא על אחיו, לא על עצמו, ובטח שלא על הקורא. הספר כתוב נהדר ובצורה מעניינת, אבל הסיפור שהוא מספר קשה לי, קשה לי מאוד. לא יודעת למה דווקא את הסיפור הזה אני לוקחת קשה כל כך. כשדיברתי עם אמא על הספר הזה היא אמרה שעבורה הוא לא היה קשה ושהיא לא מבינה על מה אני מדברת.

 

"ובלילה האזנתי בגלי צה"ל ל'לא רוצים לישון' ובכל לילה הם השמיעו את 'אגדה יפנית' של אריאל זילבר ואת 'מילה טובה' של יהודית רביץ והיתה איזו תקופה שהם השמיעו את 'שדות גולדברג' אפילו פעמים בלילה."

 

"לא באמת משנה. כולם דפוקים. כולם סובלים. כל אחד והגיהנום הפרטי שלו. מה גורם לי לחשוב ששלי כל כך יוצא דופן?"

 

"התחלתי לכתוב כי.  חשבתי שכתיבה קלה יותר מלעשות דברים. ואמרתי בליבי שבכתיבה אין מעצורים ואין השתנקויות ואין מחנק ואין מבוכה ואינך צריך להסתכל בפניו של הקורא כשהוא קורא את דבריך (…) החלטתי להצטיין בכתיבה, כדי שלא יבינו את הדברים שאני כותב, כדי שאוכל להתחבא מאחורי מילים גבוהות ופיתולי לשון, שמסתירים אמיות קטנות ופשוטות."

 

הבן הטוב/ שי גולדן

היו זמנים בקטמנדו

 

 

 

יש גם יתרונות לפייסבוק. ברצינות. עברתי היום על כל מיני דברים שאנשים כתבו לי, הדביקו לי ושלחו לי לפני כמעט שמונה חודשים ועד היום. איך להסביר? הנחיריים שלי נמלאו בריח של קטמנדו כשנוסעים במונית משדה התעופה למרכז, ורואים לראשונה מה שנדמה כמו הפסגות הכי גבוהות ומושלגות בעולם, אך אינן אלא ההרים הנמוכים שסביב עמק קטמנדו. נזכרתי בפעמים הרבות שאיבדתי את דרכי שם, במבוך הסמטאות המתפתלות שלא אהבתי אז ואני לא מחבבת גם עכשיו, אבל ניצוץ של נוסטלגיה ניצת בי כשאני נזכרת ביומיים הראשונים האלה, בהם הכל היה מוזר ובכלל לא קלטתי עד כמה ל-ב-ד אני ועד כמה אני רחוקה, מכל מה שתמיד הכיל אותי והקיף אותי.

אני נזכרת באוויר של הכפר בו גרתי, בטרסות האורז, בקצוות של ההימאליה שאפשר לראות אם עולים לפסגה הקרובה, מרחק 40 דקות טיפוס, או אם היום ממש בהיר- אפשר ממש לראות את אותן הפסגות מאחורי הבית שגרתי בו.

אני נזכרת בערבים של קור מקפיא בדרך למקום הכי גבוה שאי פעם הייתי בו וסביר להניח שלא אהיה בגבוה ממנו. באח מבוערת פולטת חום שלא מספיק לכל יושבי החדר, וכולם מצטופפים, עטופים במעילים וכפפות וגטקעס ליד האש, מזמינים קנקני תה לא מתוך צימאון אלא רק מתוך רצון לחבוק משהו חם עם שתי הידיים. אני נזכרת איך חשבתי על המשפחה שלי, ומעניין מה קורה איתם עכשיו ומה הם עושים, ואם הם עדיין דואגים לי- או ששבוע מספיק להם להירגע קצת.

ועכשיו צפות ועולות שמונה השעות היחידות בהן הייתי באמת לבדי- לא קשורה לאיש ולשום דבר, רחוק כל כך מכל מה שמוכר. שמונה שעות של נסיעה בקבינה, אני לבדי ואפסי עוד, מוקפת בנהג חביב וכמה נפאלים שלא דוברים אנגלית פרט לאחד. הוא דיבר איתי והם כולם שמרו לי עוגיות והייתי אסירת תודה. ואחר כך נפלטתי אל המדרכות אפורות הבטון של צומת מסויימת בשכונת מגורים בעיר, ולא ידעתי שאני אכיר את המקום הזה טוב כל כך, אדע להתהלך במבוך הסמטאות שלו, אכיר את יושביו ואהנה ממנו כל כך. מעניין אם אי פעם אגיע לשם שוב (בוודאי!) ואם כן- אם אזכור כיצד מגיעים מהמנזר לחנות למקדש וכו'…

וכל מיני אנשים התגעגעו אלי בארץ, וכתבו לי דברים, ויש כאלו שהייתי ממש חסרה להם! ואני לא האמנתי. וזה עשה לי חשק לחזור לזרועות המחבקות שלהם, אבל ידעתי שהמסע הזה רק התחיל ושיש לי עוד הרבה לראות ללמוד לעשות ולחוות לפני שאתחבק איתם שוב.

ובינתיים טיילתי כמו שצריך לטייל, שזו מן הגדרה שמי שטייל-כמו-שצריך-לטייל מבין בדיוק מה היא אומרת, ומי שטייל כמו שטיילתי בשבועיים הראשונים שלי ממש לא מבין, והכרתי את נפאל כמו שלא חשבתי שאכיר והבנתי, באמת הבנתי, מה אני עושה שם. לא ידעתי לאן מועדות פני, הקולות לחשו הודו וקולות אחרים לחשו סין, ובאמת מתוך אתגר אמרתי לעצמי- בסדר, שיהיה הודו, נראה אם את מסוגלת להתמודד עם זה. ובלילה קפוא אחד עלינו, אני ועוד מישהי שבקושי הכרתי אז, על אוטובוס מתפרק, והטלטלנו בקור המקפיא מה שנראה כמו נצח, ועם זריחה חצינו את הגבול להודו, והבנה החלה מתפשטת בי שזאת הודו, מאורת הסמים ששמעתי עליה בהקשרים של טריפים ולכלוך ואיבוד עצמך לדעת. ולא ראיתי שום סיבה להתאהב במקום הזה, על הרחובות המזוהמים שלו והריח הרע, המעיק, הנישא באוויר. ואמרנו- נחכה. בואו נראה. אם לא נתרגל תוך שבוע נטוס מכאן לתאילנד, נשתזף באיים. ולא עברו כמה שעות ומצאתי את עצמי ברכבת, אחרי המתנה בתחנה המזוהמת, בה לראשונה נתקלתי במצב שבו עשרות אנשים מסתכלים עלי, נועצים עיניים בלי בושה- ואני לא מבינה מה יש להם להסתכל בי כל כך הרבה. וכשהייתי ברכבת עצמה, אין לשייך את זה אלא למעשה שמיים, זימן לנו הגורל לחלוק קרון עם שתי משפחות צעירות, לכל אחת שני ילדים קטנים. האמהות היו בטח בגילי, והנוכחות שלהם הרוגע והאהבה שהן הקרינו פשוט שבו את לבי והרגשתי בטוחה מאי פעם, ברכבת בהודו שדוהרת על עבר מקום שמעולם לא הייתי בו ואין לי מושג לאן ממשיכים ממנו. ואני הסתכלתי על הילדה הקטנה, שהספקנו כבר להתחבר איתה ולהשתעשע, אבל עדיין לא גרעה מאיתנו את עיניה הגדולות והסקרניות ולו לשנייה, וכתבתי במחברת "אחותו של התינוק אוחזת בידו כשהוא ישן. זה יפה. זה יפה כשהיא משעינה את ראשה על ברכיה של אמה. בכל מקום בעולם הזה- תזכרי- בכל מקום בעולם הזה- יש אהבה. והיא זו שמכוונת לרב את הדברים." וזה משהו שהייתי צריכה להכיר בו. כי כשרואים תמונות בנשיונל-גיאוגראפיק וברואים-עולם זה נראה כאילו בכל מקום כזה, שהוא זר לנו ולתרבות השולטת שלנו, יש אסופה אקראית של אנשים שמגדלים יחד את ילדיהם, ומי בכלל חושב שיש שם משפחות, ואהבה, וקנאה, ועזרה וחמלה. ומישהו נחמד בצורה בלתי ניתנת לתיאור התעקש לעזור לנו ולהוביל אותנו, אחרי שבע-עשרה שעות נסיעה ברכבת ההיא, בדלהי המתעוררת לחיים. הוא הוביל אותנו אל האוטובוס הנכון ונפרד מאיתנו לשלום, לא לפני שוידא שאיש אינו מרמה אותנו ושלוקחים מאתנו בדיוק את הסכום המדוייק ולא איזה טוריסט-פרייס. מקרים כאלה, אנשים כאלה, שהם לא סתם נחמדים או מתחשבים, אלא פשוט ט-ו-ב-י-ם, עתידים היו לפגוש בנו עוד ועוד, לשמחתנו.

ועבר עוד פחות מיום עד שהבנו שהודו היא לא מה שחשבנו שהיא, ושיש לנו מה לחפש כאן, איזו שאלה, והימים עברו ואני התחלתי להתאהב בה, כמו שמעולם לא דמיינתי שיקרה לי, התאהבתי בתושבים שלה, בילדים שלה, בנופים שלה, במאכלים שלה,בבניה שלה, במקדשים שלה, בסיפורים שלה, ובעיקר- בבלתי-אפשריות שלה. ובימים האלה הגעגועים הפכו עמומים מאין כמוהם. אני הרגשתי כאילו כך צריכים להיות פני הדברים, כאילו זה המקום עבורי להיות בו עכשיו. ואני מאמינה שצדקתי. וגם כשירדנו דרומה והשתנו הנופים והאנשים והלבוש והמאכלים- גם אז נשאר בה אותו קסם שאין לי מילים לתאר אותו. גם ברגעים הכי מעצבנים, בנסיעות באוטובוסים מקומיים שהתארכו כפליים ממה שהובטח, על מושבים נוראיים ובין המון אדם דחוק ובוהה- גם אז לא חשבתי אפילו לשנוא אותה. היו הרבה רגעים, קצרה היריעה מלהכיל אפילו שמינית מהם (ומי שאתרע מזלו לשאול אותי עליה בוודאי יודע שאם לא יעצרו אותי אני עתידה לדבר גם ימים ושבועות) שבהם לא האמנתי למה שקורה לי, פשוט כך.

ובחוף המערבי של הודו, גרנו בבקתה כמעט על קו המים, ושהינו שם שבוע וכמה ימים, הכי הרבה זמן שהייתי במקום אחד, ובבקרים הייתי קמה ופוסעת על החוף, לבדי, כולם עוד ישנים, ונכנסת למים, עמוק עמוק, יותר משאעיז להעמיק בחופי הארץ, ושוחה לאורף החוף, עד הסלעים הגדולים, המשוננים, ובחזרה, ואם הייתי מתעייפת מעט הייתי נעצרת ומתהפכת על גבי, ועוצמת את עיני שעה שאדוות המים מטלטלות אותי, ואומרת לעצמי- איך חשבת לחזור עוד חודש, אין סיכוי, אין סיכוי- אז באמת לא חזרתי בחודש שאחרי, וגם לא בזה שאחריו, וכמעט והארכתי את שהותי אפילו יותר מהדד-ליין שהציבו לי, ואם הייתי צריכה להחליט ברגעים אלו, על המים מול החוף המתעורר לחיים- הייתי נותנת תאריך של שנה קדימה לפחות.

והיו גם ימים קשים. יותר נכון 48 שעות קשות, בהן לראשונה ולאחרונה בכיתי בטיול הזה, אבל גם הרגעים הללו חלפו עברו ופינו מקום לימים מעלפים על הבולדרים בהאמפי, בצל עצי קוקוס גבוהים, בינות שדות אורז שעם רדת הליל מליוני צפדרעים מקרקרות בהם וההולך ביניהם לא מסוגל להחליף מילה עם רעהו- כה גדול וחזק הוא הרעש, ונדמה כי הראש עומד להתפקע. וכמה פעמים טיפסתי בזריחה למקום גבוה כדי להיטיב ולראות איך השמש מזהיבה את הקרקע הצהובה ממילא ומשתקפת במים שבשדות האורז- עוד זריחה נוספת מתוככי האדמה.

ובימים האלה כבר היה ברשותי כרטיס טיסה למקום אחר, בו עתידה הייתי לפגוש את גילי. ונדמה היה לי, לפרקים, שמיציתי את הודו. אבל גם אז וגם היום אני יודעת- לא התחלתי אפילו להכיר אותה. אלו פשוט הגעגועים והידיעה שבקצה הודו מחכה לי גילי, והרפתקאות שהולכות ונרקמות בחברתה. ושבוע הטיסה הגיע, והימים כמו מיאנו לחלוף, ואז הגענו לעיר ממנה טסנו, ואני מניתי בראש את השעות עד שנקום בבוקר וניסע לשדה התעופה, ולא היה איכפת לי לעזוב את הודו כי הרפתקה חדשה הובטחה לי, ויתרה מכך- גילי. וכשהמטוס המריא נדמה היה לי שהוא טס מעט מדי, עד כדי כך קצרת סבלנות הייתי. כמעט והתפרצתי לתא הטייס בדרישות שיאיץ. ואז, באיזור מגעיל בבנגקוק חיכיתי לה שתיכנס, וכשהיא נכנסה לא היה גבול לשמחתי, נפלתי על צווארה בחיבוקים והתחלתי לדבר ולספר ולא חדלתי בעצם עד היום הזה, כל כך שמחתי שהנה היא פה. הזוג שטס איתי, וגם אני, הרגשנו כאילו הוטסנו שלושה עשורים לפחות בזמן. לא די בכך שבמונית שלנו (שהיתה רכב אמיתי! לא ריקשה!) היה מזגן, לצידי הדרך עלו וצמחו בניינים גבוהים כל כך שהרגשתי שלא ראיתי כאלו מימי. כזו בוודאי התגובה של אדם שנוחת פתאום בפור סקוור בניו יורק. וברובע התיירותי הכל היה כל כך פלסטיקי, צבעוני, קורץ, מזמין, דוחה, והעברית היתה בכל מקום ובכל פינה- פיותינו היו פעורים וגילי צחקה על ההלם שאנחנו חווים. ועד היום אני נזכרת ברגעים האלו ומבינה כמה שונה הודו מכל מה שאני מכירה. הרי תאילנד נראית בדיוק כמו הטיילת באילת. דברים שכאלו לא אמורים להתיק את נשמתי ולקחת מילים מפי. אבל כך היה. ארבעה חודשים חייתי בעולם אחר, עד שלא זיהיתי עוד את העולם לו אני שייכת, אליו נולדתי. וההבנה הזו סחררה אותי.

ובצהרי היום שאחרי עזבנו את תאילנד לטובת מקום יפה בהרבה, ואל המסע הצטרפו שתי בנות שאז עוד לא הכרתי, פרק חדש התחיל בחוויה הזו,

ועליו, אם יתאפשר,

אספר לעצמי בפעם אחרת.

השעה היפה ביותר

השמים בגוון עמוק בין תכלת לכחול,

כפותיהם של הדקלים פרושות ממעל,

אתה מסתכל למעלה, לתוך הכחול כחול הזה

 

שישי לפנות ערב

שמים מסנוורים

רוח נעימה

אנשים הולכים ברחוב בשלווה גמורה

 

זוהי השעה היפה ביותר של תל אביב.

ריק לי פה

גילי עזבה אתמול

ועוד חברה טובה נוסעת לפרק זמן ארוך בקרוב

אני כנראה לא תופשת את זה, לא מוחשי מספיק.

 

בסוף השבוע הזה אני סוג של לבד

(ובכלל לא הספקתי להחליף ספר בספרייה)

 

אבל בינתיים

אני בסדר

 

הימים שמצפים לי נראים כל כך ריקים

ומשמימים

בקצה שלהם

יש משהו שאני מחכה לו בקוצר רוח

אבל לא מבינה אותו בכלל

וגם מפחדת ממנו ממש

 

אני לא יודעת איך זה להיות סטודנטית

אבל זה נראה לא פשוט בכלל

 

מצד שני

גם הצבא נראה מאיים בהתחלה

גם התיכון

 

ואת הכל עברתי די בסדר בסך הכל

ודי,

צריך יהיה להתמודד עם זה מתישהו

אז למה לא עכשיו

זה דווקא זמן טוב

 

אז מה אם בא לי לנסוע לטייל עוד קצת

זה יחכה

איראן, תחכי לי, תהיי שלי, גם תימן, מרוקו, מצרים, ירדן, סוריה, פקיסטן (מכנה משותף כלשהו?) תחכו לי כולן.

שחרזדה ממתינה לי לאלף לילה ולילה של סיפורי אגדות יפים

והדיונות נוצצות באור ירח מלא לכבודי

הרוחות שמנשבות בהן לוחשות את שמי

רחובות השוק הומים לקראתי

אני באה

אני ב א ה

א נ י  ב א ה !

דברים שהיו באמת (ועוד כאלו שבלילות אני חולמת)

מישהו אמר לי פעם, כשהלכנו על אותו החול הרותח באותו חוף בדיוק

אני מתגעגע לימים שבהם היה לי עור קשה בכפות הרגליים

אני מנסה עכשיו להחזיר את זה

אני הולך על אבנים ומשטחים חמים

 

ואותו אחד גם הסתובב איתי

במקומות מאוד מסוימים

שייתכן והייתי בהם היום

וגרם למקומות האלה להיות שלו

וכל פעם שאני שם אני רואה אותו ושומעת אותו

וחושבת על עצמי הולכת לידו

ומקווה שאיכשהו, כמו בסרט הוליוודי

הוא ינשק אותי

ואנחנו ממשיכים ללכת

והרחובות האלה הם לנצח שלו

לא אהבתי אותו

הייתי מאוהבת בו

וזה שונה בתכלית

מה משניהם יותר חזק

בטח התווכחו על זה הרבה לפני

והרחובות האלה היו יפים

לא מגעילים כמו שאני רואה אותם עכשיו

המסעדות היו חמודות

לא פלצניות כמו שאני רואה אותן עכשיו

והאוויר היה נעים ומלא בהבטחות

לא כמו עכשיו

שהוא סתם נעים

ולא מבטיח לי שום דבר

 

כשהלכתי איתו שם

הערבים נמתחו בהנאה

ריחות של שוקולד וצלילי רחוב חי השתרגו בשיחה שלנו

שהיתה חיה

מעניינת

זורמת, יותר מהכל

ולפעמים כבר לא היה איכפת לי

אם ינשק אותי או אם לא

רק רציתי שהערב הזה עוד יימשך ויימשך

שלעד נשב בסמטה

עם השוקולד

והפילוסופיות הקטנות

ונהיה מה ששנינו אוהבים לדמיין שאנחנו

אנשים שיושבים ומסתכלים על העולם מבחוץ

ונעלה שאלות

ונסיק מסקנות

ונעלה על תובנות

שקשורות במין האנושי

שלנו אין שום קשר אליו

והוא יגיד לי כל מני דברים שאפשר לפרש להרבה כיוונים כמו

אני ממש אוהב לדבר איתך

ודברים שאי אפשר לפרש ליותר מכיוון אחד כמו

איך זה שאת לא הולכת ללמוד פילוסופיה

ומהכל אני ארגיש מוחמאת

ואחר כך נאבד את דרכנו

ונתוודה שנינו שלפעמים אנחנו אוהבים את העיר הזאת

ואני אהיה אמיצה ואומר לו

שרק איתו אני אוהבת אותה ככה

והוא יחייך

ואני אנסה להבין מזה אם הוא יודע שאני מאוהבת בו עד מעל הראש

אבל תוך רגע נהיה שקועים בשיחה אחרת

ואני כבר אשכח

והרפש והזוהמה של הרחוב

פשוט לא יהיו קיימים בעיני

 

איזה נורא

בלילות אני חולמת

חלומות רעים

אני לא זוכרת מה הם

אני קמה בבוקר עייפה

כאילו כל הלילה ברחתי ממשהו שרדף אותי

אני קמה במצוקה

עם דופק חזק

ועיניים פעורות

וראש סחרחר

 

וכבר כמה פעמים

למרות שאני לא זוכרת על מה חלמתי בכלל

אני זוכרת חלקים

שברים

רסיסים

 

ואני לא יודעת בדיוק מה להגיד

איך לערפל את זה

כי זה כל כך ברור מדי

ומבזה מדי

ולועג לי מדי

והופך אותי למסכנה מדי

 

אני חולמת לפעמים

שמישהו עושה עבורי משהו

נאמר

מושיט לי יד

בחברות

ובמין התקף של רגע

משהו שאני לא מסוגלת להבין או לשלוט בו

אני מנסה להפוך את העשייה הזאת לעשייה מאהבה

נאמר

אני מחזיקה את היד

ומלטפת את האצבעות שלו

ותולה בו עיני עגל

עצובות

שיודעות שלא אוהבים אותן בחזרה

אבל משום מה

מייחלות ומצפות לקצת סימפתיה

אהדה למצבי

מגע מנחם

 

החלום הזה חוזר על עצמו

בוריאציות שונות ומקוריות

ובכולן אני

מתחננת ל

אני לא יכולה כמעט לכתוב את זה

מתחננת ל

 

 

אני נואשת

 

כבר הזכרתי פה פעם שאני לא מחבבת במיוחד את הוליווד?

אני לא יודעת


ביום שישי, התלבשתי חשוף וניסיתי להיראות טוב

יצאנו לאיזה דאנס בר, מאוד לא אופייני.

לא הייתי במסיבה מאז שטסתי למזרח

וכשנכנסנו

אני פשוט

-לא יודעת איך לתאר-

היה לי מין רגע של חרדה

כשדחפנו את הוילונות השחורים

וצעדנו לתוך ההמון

אנשים שמחזיקים כוסות בירה

ועומדים

ובוחנים אותי בלי בושה

ובכלל לא מעיפים מבט לכיווני

ובנות בשמלות קצרצרות

והלב שלי כאילו החסיר איזו פעימה,

אבל מיד אחר כך החל לפעול ממש מהר

ידעתי כשהכל בסדר,

גם כשהנחתי שככה מרגישים בהתקף חרדה

כאילו מישהו חונק אותי קצת

מבהיל אותי נורא

 

תוך שתי דקות זה עבר

אבל

זה שזה בכלל קרה

מה נסגר

 


ושלשום

הייתי במסעדה

אמיתית

עם שתי כוסות,

אחת למיץ ואחת ליין

והמנות היקרות נחו בתוך תפריטי עור

רומזות שהן קטנות משנוכל לדמיין

מבטיחות מליוני טעמים שאני לא מסוגלת לנחש איך הם מרגישים על הלשון

מילים כמו מסקרפונה

וסוגים של בשר

ותבלינים

ובאמת הרגשתי כל כך לא במקום

עם הגופיה שלי

והפנים שלי

והראש שלי

כאילו מישהו שתל אותי שם

וכאילו כולם מביטים לראות איך אסתדר

הרגשתי כל כך לא שייכת

רציתי קצת לקום וללכת

 

 

אני מרגישה לשעולם לא אוכל להעמיד פנים שאני חלק מהחיים האלה

ואני באמת לא רוצה

אני אפילו קצת שמחה

להיות רחוקה מהם אלפי שנות אור

 

זה מדהים איך ש

אני יודעת שאני עומדת להצטער

ושזה לא מגיע

לא לאמא

ולא לאבא

ולא לאחי

 

ואני פשוט ממשיכה.

מעולם לא ידעתי טוב כלכ ך שאני פוגעת באנשים בלי סיבה.

ועוד האנשים הכי חשובים לי.

 

זאת אנוכיות מסוג שעוד לא הכרתי

 

אלוהים אני פשוט גועל נפש.

 

אני שונאת הורמונים

אני שונאת מחזור

אני שונאת את הפנים שלי

את הדיבור שלי

את האופי שלי

את הדרך בה המילים מחליקות לי מהפה

את הארסיות שנוטפת ממני כשזה קורה

את חוסר האיכפתיות המזעזע

 

את האגואיסטיות

אגוצנטריות

כל מה שקשור לאגו

אניאניאניאניאניאניאניאניאניאניאני!!!!!!!

 

"…אחד מכל ארבעה אמריקנים זוכה כבר היום לדירוג גבוה בסולם הנרקיססטי (על פי מדד מדעי מקובל) ואחד מכל עשרה סובל מכך ברמה קלינית."

(מדוע טייסי קמיקזה חבושים קסדות/ יעקב בורק)

 

בינגו.