כל המזגן יוצא

בבסיס ששירתתי בו ישנה מתפרה שקפאה בזמן. חדר קטן, מרצפות ישנות, קירות מסויידים לבן. וילונות ישנים שנתפרו במיוחד, מבדים שאף אחד לא מייצר היום. על מכונת "זינגר" נמרצת רכונה תופרת זקנה, פניה חביבות. תחת ידיה עוברות בזריזות כותפות חדשות שהיא תופרת לחניכים. מסביב הכל נקי ומדוייק, הקירות חפים מקישוטים, פרט למסגרת בה נשיא המדינה מודה מכבד מעריך ומוקיר את מתנדבי צה"ל ועבודתם. סיכה עם סמל המתנדבים מופיעה תמיד על דש חולצתה של התופרת, כשהיא עומדת קומתה מגיעה עד כתפיי. לעתים אני תוהה אם תמיד היתה נמוכה או שמה השעות הרבות שבילתה כפופה על הזינגר עשו את שלהן. מדי יום בשעה קבועה יושבת מצדה השני של הזינגר המנקה של משרד מפקד הבסיס, ומתלוננת על אירועי היום יום. היא בחורה אפריקאית צעירה, והעברית שבפיה מהירה וצחקנית. התופרת מחייכת לשמע הטענות, לא אומרת דבר וממשיכה לתפור. עוד ועוד ועוד, נערמות לצידה ערימות ערימות של כותפות. אתה מנסה להזכר אם אי פעם תהית מאין מגיעים כל הדברים הקטנים הללו שמישהו מוכרח לייצר. בשעת צהריים מוקדמת התופרת מתלבטת בינה לבין עצמה בקול, מתי תצא לחדר האוכל. חברתה שמתנדבת במקום אחר קבעה שעה שלא נוחה לה, ועתה אין היא יודעת מה לעשות. לעתים מזדמנים אורחים שיושבים ומלהגים על ענייני היום. התופרת מחייכת, לעתים מרימה מבט מהזינגר, ועיניה נראות גדולות וחייזריות מעט דרך עדשות המשקפיים העבות. החדר הזה הוא חלק מאיזה צריף ישן, גג פח מוטה סוגר עליו מלמעלה, המזגן מטרטר ואם אתה נכנס לא יעברו שני רגעים עד שמישהו יזכייר לך לסגור בבקשה את הדלת, כל המזגן יוצא. על קירות החדר תלויות פקודות קבע בענייני תפירה, אבל לא מדובר בדף מודפס ומשעמם כתמיד. קרטון עבה, או נייר בתוך מסגרת ישנה,אשר מישהו כתב עליו באותיות דפוס מדויקות להפליא את אותן הוראות. חלק מהקרטונים דהויים, אבל אין איש חושב להחליף אותם בדפים לבנים מנויילנים ומבהיקים, כמו בשאר חדרי הבסיס. האור שעובר דרך הוילונות מזכיר לי את האור שחדר דרך חלונות קופת החולים, לפני שזו עברה שיפוץ, ואת כרזות הבריאות הישנות החליפו "חמודי" של דניאלה לונדון דקל. טלפון ישן מצלצל בחוזקה. התופרת עונה, ומיד מסבירה- בוודאי, אבל לא היום. יש לי הסעה בשעה אחת וחצי. הסעת מתנדבים. תביא אותו היום, תקבל מחר. לא. אם אתה רוצה אתה יכול לדבר עם דויד. הוא האחראי.- ומניחה את השפורפרת בעדינות על כנה. המנקה יושבת וממתינה בדריכות כל השיחה, יודעת מה יבוא עכשיו. בקול חלוש, זקן, לא מפסיקה לרגע לתפור, התופרת מתלוננת על כולם. שלכולם חשוב, ודחוף מאוד, אבל תמיד הם נזכרים ברגע האחרון, ולה הרי יש הסעת מ-ת-נ-ד-ב-י-ם, מאריכה את המילה בלי משים, והיום היא כבר לא תספיק, אלא אם כן תפסיק עם הכותפות, ואם אלו לא יהיו מוכנות מחר- הרס"ר יכעס מאוד. ודויד זה, הוא תמיד כל כך קצר רוח ודוחק בה לסיים את הוילונות לכיתת המחשבים, והיא בכלל עוד לא הגיעה לחצי הכותפות! והמנקה מהנהנת, מצקצקת, ומצדיקה את רעותה. ואני עומדת מן הצד, מחכה שהיא תסיים לתפור לי את הדרגה החדשה על המדים (אני מאוד עסוקה, אבל זה ייקח רק רגע. את מעדיפה להשאיר אצלי ולבוא אחר כך? או אולי לא איכפת לך לחכות?), והעמידה שם, בחדר הקטן הממוזג, נעימה לי כל כך. ניכר שגם המנקה הצעירה מוצאת שם מפלט. מדי פעם נכנס איזה מישהו זועם ודורש לדעת איך מתקדמים הוילונות או כמה כותפות עוד נותרו, והתופרת עונה לו בקוצר רוח בקול חלוש, הוא מביע איזה חוסר שביעות רצון ממשהו והולך משם לדרכו בצעד נמהר. עוד אני בוהה בדלת הנסגרת מאחוריו, באבק המתערבל בקרני האור מבחוץ, בקרטונים הישנים עם הפקודות המצויירות- הנה, בבקשה, סיימתי, את יכולה למדוד ולראות אם זה טוב. אני עוקרת בחוסר רצון את עיני מכל אלה, והתופרת כבר רכונה על ערימה חדשה של כותפות.